"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן…" (יהושע, ב', י"ח). ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.
ההורים שיתקשרו אלי מבקשים כיוון לשיחות עם הילדים. העיסוק בלמידה מרחוק או במשחקים עם ההורים אכן מעבירים את הזמן, אך אינם מפיגים את הפחד ממה שקורה כרגע ואז לפני השינה הילדים משדרים קושי בלהרדם. מתעוררים בלילה. ולכן חשוב מאוד לנהל שיחות.
לא לדבר על מה הרע מכל. להיפך להכניס תקווה. התקווה היא החוסן הנפשי שיסייע לילדים גם להרדם בלילה ולישון טוב. חשוב לשבת עם הילדים ולצייר את העתיד הורוד. מה תרצו לעשות "אחרי הרעש הגדול"? ילדים שיכולים לכתוב שיכתבו מה מתכננים, מי השותפים למימוש התקווה. הצעירים יותר שיציירו. את הדפים ניתן לתלות בחדר. "תקווה לימים טובים יותר". אפשר לשמוע את הישר "ימים של שקט". להתחבר לשיר. תמיד יש הימים שאחרי הסערה.
חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים לא קלים. החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.
חשוב לא לחשוף את הילדים לתקשורת. הטלוויזיה נפתחת בשליטה של ההורים על מה שמותר לראות. גם המחשב. סדר יום ברור ובו שעות מכוונות למסכים. להנות ממשחקי קופסה, משחקים חברתיים ושיחות. זה הזמן ללמוד ולהכיר את בני הבית ולתת את החוסן הנפשי לכל אחד ואחד בבית.
על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. הילדים מאמינים שאנחנו המבוגרים נהיה החוסן שלהם. אנחנו כאן ואין לכם מה לדאוג. זה המסר החשוב. כבוגרים אחראים אנחנו גם מכתיבים את הכללים. לשטוף ידיים כל שעה בערך. כשחוזרים מגן שעשועים או בטיול בחוץ מיד נכנסים להתקלח. לשתות מים ולמצוא זמן ריקוד ושירה… חשוב מאוד.