השבוע נפגשתי עם מורה בכיתה רגילה, בבית ספר יסודי בגליל העליון. בכיתה ישנם שלושה ילדים שמאוד מאתגרים, הן בפן הלימודי והן בהתנהגותי. מספרת המורה ששלושת הילדים הושעו מבית הספר זו הפעם השנייה מתחילת השנה, בעקבות התנהגות אלימה ולא מכבדת כלפי חבריהם וכלפי צוות המורים. חשוב שנבין שכל עוד ישנה בעיית התנהגות אין מקום להעלות לדיון את הפן הלימודי. המסגרת החינוכית מחובתה להעצים את ההכוונה לכישורי התנהגות מיטביים שיובילו את הילד להצלחה חברתית ומשם יגזרו שאר תחומי החיים. התנהגות בחברה מתורבתת היא הבסיס להצלחה והישגיות לימודית, כלכלית ועוד.
הילדים, צריכים להאמין שיש להם מקום בעולם, מקום שרוצה בקרבתם, שמקבל ואוהב וייתן בעבור הצלחתם. בית הספר צריך להיות המקום שלהם בעולם ההפכפך והמאיים שאנחנו הבאנו אותם אליו. תפקידנו לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.
כפי שבבית, במסגרת הביתית, הילדים הביולוגיים שלנו תמיד הילדים שלנו, כך בבית הספר, במסגרת החינוכית, התלמידים שלנו הם שלנו. לא "ילדנו אותם", נכון. הגנים שלהם הם לא שלנו המורים, אך אחריות השפעת הסביבה על עיצוב התנהגותם שלנו, באחוזים גבוהים מאוד. חשוב לדרוש ולקבל שיתוף פעולה מהבית, אך חשוב שנזכור שלא כל בית מסוגל לתת לנו את אותו שיתוף פעולה. לעיתים מדובר בבתים מפורקים. הורים קשיי יום. לא מזמינים הורים למפגש עם הילד לפני ששוחחנו עם ההורים והרגענו אותם. כבר ראינו הורים שהגיעו לבית הספר והיכו את הילד ליד המורה, כי כך הם מאמינים שהמורה יראה שהם סמכותיים. הורים שאמרו לילדיהם מילים שאף ילד לא צריך לשמוע. לכן, המחוייבות המקצועית של המורה לתת לילד את האמונה "אני לא מוותר עליך". תלמיד שהגיע לידנו, הגיע אלינו משמיים. יש הכוונה מלמעלה ואנחנו ננתח את ההתנהגות ונבין מה מחזק התנהגות אלימה או כל התנהגות שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ונעשה למען שינוי ההתנהגות.
"הרוח ממלאת את הפרצות" אמר ישראל גלילי. לתלמידים יש חוסרים וקשיים (כמו לכולנו), אך רוחם הגדולה ממלאת את החסר. תפקידנו להאמין שהרוח והנשמה של הילדים מחפשת אהבה והכלה. המסגרת החינוכית שמגדירה את הקשר בין המורה לתלמיד ואת מבנה העבודה וההיכרות – אינה נפרצת. "בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו – מתרחשים דברים רבים, שמחויבים תפיסה מעט יותר מורכבת" (חילי טרופר). כוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם. כשילד מושעה מבית ספר, הוא מבין שכרגע לאף אחד לא אכפת ממנו "אני לא חסר לאף אחד הכל מתנהל שם כרגיל בלעדיי. שקט להם שם כשאני לא נמצא. אני לא נחוץ". התחושה המתלווה ומתיישבת אני לא שייך. תפקידנו המורים להיות שם ולאמר "חסרת מאוד" "אתה חשוב לנו".
לחפש בציציות, איפה הילד הקטן הזה כן תורם, איפה הוא מיוחד (ואין מצב שלא נמצא בכל ילד את הניצוץ). "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ "(פראנקל ). ילד שמשחק כדורסל, להבנות טורניר כדי שניתן לו את המקום. ואם יושעה מהלימודים בכיתה, יקבל השעיה מהטורינר, נוכל לאמר: "המחיר להתנהגות הלא טובה, לא תוכל להשתתף בטורניר, תשב על הספסל". ילד שרוקד ושר, נבנה פסטיבל, רק בהתנהגות טובה תוכל להיות שותף.
חובה עלינו המבוגרים לשמוע את ציוץ הציפורים בסביבת החיים שלנו, להקשיב להמיית היונים, להבין את השפה ההתנהגותית של הילדים ורק אז לצייר שביל אמיתי לפתרון הבעיה. לתת לילדים מקום אחד בטוח בו הם מזהים את האפשרות לצמוח ולהצליח. שיתוף ההורים יבוא לאחר חשיבה והבנת הסיטואציה, לאחר שיחה מקצועית עם התלמיד. מתוך אמונה בילד. אף ילד לא רוצה להיות ילד רע. הילדים רוצים להיות אהובים, מקובלים, רצויים. תפקידנו לתת להם את הכלים הנכונים להשגת מטרות אלו, אם אינם יודעים איך. ואהבה, אהבה כל הזמן.