השבוע קיבלתי מספר פניות השואלות: איך אפשר לתפקד בזום? סביבת העבודה והלמידה השתנתה. זה מעורר קושי. מגיל צעיר למדנו שכאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, רבים מאיתנו לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. למדנו ללמוד בכיתה, עם מחברת וספר. לעבוד במשרד עם צוות. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה, אין משרד וצוות עמיתים. יש בית ומחשב.
בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום. ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים שאם לא נתפקד נמות. חשוב שהלימוד, העבודה והתפקוד, צריך לבוא מתוך בחירה ולעשות שתפקוד יהיה משמעותי ויביא עימו חווית הצלחה. האם תמיד בא לנו להיכנס להתקלח. הימים קרים. העייפות חוגגת. עם זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות.דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום משכנעת אותנו להיכנס ולהתקלח.
חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך לעשייה משמעותית הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים שלא רק מאפשרים השרדות אלא צמיחה נפשית וכלכלית.
כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, לראות מעלינו טלית (מודל ההורים הסוככים מעלינו – שמירה אלוקית) לרצות לעמוד מתחתיה (לקבל מרות מדרישת הסביבה, את החום, האהבה והכתר מהאנשים שאנחנו אחראים לפרנס ולדאוג שלא יחסר להם דבר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. האדם מיום היוולדו מבקש מסגרת ברורה להתנהלות נורמטיבית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לעשות, לא כל כלל התנהגותי הוא בא מרצון ותשוקה לעשותו. היינו מעדיפים לנסוע לנופש, אך היותנו מבוגרים אחראים אנחנו מבינים שנופש זה איוורור ולא החיים האמיתיים. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא תפקוד של עבודה ולימודים. התנהלו בפסיכולוגיה חיובית. התחברו למתבקש למען תפקוד מועיל ומיטיב. שבחו את בני הזוג ואת הילדים על יכולת ההתמודדות בזמנים קשים.
