"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד
מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,
בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ
מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.
וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,
וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –
וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר
כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,
שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
טשרניחובסקי כתב ורבים משתמשים בביטוי "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" מבלי לדעת שהמשפט נכתב בשיר, לא מתוך מחקר מדעי או איזה מאמר פילוסופי. טשרניחובסקי התכוון , שהאדם הוא כזה או אחר משום שנוף מולדתו עיצב אותו, השפיע עליו, הטביע בו את חותמו.
מנקודה זו, נחדד את שמדעי ההתנהגות טוענים שהוכח מדעית שאכן כך שתי ישויות נפרדות משפיעות על התנהגות האדם: האורגניזם והסביבה. האורגניזם למרות שהוא תוצר הסביבה, שהרי ללא הפרייה של מין אחד בשני לא היה בא לעולם, אין הוא משפיע יחיד ולא בודד על הווייתו. הקשר שבין האורגניזם והסביבה הוא הגורם, הוא הסיבה להתנהגות זו או אחרת של האורגניזם, הוא האדם.
מכאן חשוב לנו לזכור שהתנהגותו של אדם זה או אחר תלויה תלות חד משמעית שהוכחה מדעית, בהתנהגותנו שלנו. אנו נוטים לחזק התנהגות לא נאותה של האדם ממולנו באופן לא מודע. אם נעלה את רמת המודעות שלנו להתנהגות שלנו נצליח לשלוט שליטה מלאה בהתנהגויות מולנו.
אתן שתי דוגמאות:
רבים מאיתנו נתקלים באנשים בסופר שאינם מוכנים להמתין בתור לתורם בקופה. לא כול מי שנוהג כך, הוא אדם שאינו יודע לעמוד בתור. כן, בין אלה ישנם אנשים שבאמת המצב שלהם כרגע דורש שימהרו ואם נסייע להם רק נקבל הוקרה מהם ומהיקום. מאידך, אם מצאנו שאדם מסויים עושה זאת לבקרים, עלינו לעמוד על כך שלא יקבל את האפשרות לעשות זאת. כי בכל פעם שאנחנו מאפשרים לו לדלג מעל העומדים בתור ולא להצליח להתאפק ולחכות לתורו, אנחנו מחזקים את ההתנהגות שלו. כל יום שהצליח לא לעמוד בתור רק יוביל לכך שיקשה עליו בעתיד להיפרד מהרגל זה. הקושי שלו להיפרד בעתיד מהרגל זה יביא להקצנה בתגובה שלו כשיבקשו ממנו להמתין בתור.
ועכשיו, דוגמה מהבית. כמה ילדים מגיעים הביתה ומשאירים את הילקוט ליד הדלת. והאמא אומרת:"כמה פעמים אמרתי לך לא להשאיר את הילקוט ליד הדלת". אמא יקרה, אם אמרת את המשפט הזה יותר מפעמים, הגיע הזמן שתביני שלא מספיק לדבר. לא את לוקחת את התיק מהדלת. הילד רץ לשירותים ומיהר, זה מקובל, אבל כשסיים, את התיק לוקחים לחדר. לא מדליקים טלוויזיה, לא יושבים על הספה ולא עושים כלום לפני שלוקחים את התיק לחדר. אסרטיביות וסמכות הורית היא תנאי הכרחי להתנהלות נכונה של ילדכם בסביבה שתסייע לו לעצב את התנהגותו לנכון ביותר.
"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ" – הורים יקרים כפי שעוגה שנאפית בתבנית מקבלת את הצורה של התבנית, הילד שלכם הוא החומר שמעוצב על פי התבנית שאתם ורק אתם קובעים את צורתה.

מַעֲשֶׂה אָבוֹת – סִמַּן לְבָּנִים.

דַּבְּרִי חֲזַ"ל בבראשית רְבֵה: "אָמַר לוֹ הקב"ה (לְאַבְרָהָם): שָׁב, אַתָּה סִמַּן לְבָנֶיךָ!".הרמב"ן בפירושו על ספר בראשית מרחיב את עקרון זה לכלל, שעל פיו מפרש את כל מעשי האבות שבתורה[פרוש הרמב"ן לפסוק שנכתב בספר בראשית פרק יב',ו. ], שם כותב: "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים" ובמקום אחר: "לא נפל מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים…"(פסוק י'). לימים התגלגל שמו לביטוי המצוי בימינו: 'מַעֲשֶׂה אָבוֹת – סִמַּן לְבָּנִים.'( סיני קל"א, עמ' עז-צו).ובנקודה זו עסקינן היום.
נתון הוא שמדובר במעשה. כך שלא מדובר במחשבה, או בהגיגי הנפש שמדבר האב ולצורך ההבנה העכשווית בה ההורים הם הדמות המחנכת. נתייחס ל"אבות" כהורי הילד/ה. מעשיהם של ההורים, התנהגותם בפועל. העשייה היומיומית היא שמהווה מודל לחיקוי בעבור הילד הצופה בהם. ילד הוא נשמה שבאה לעולם הזה ללמוד. באה להחכים/לתקן. הנשמה בוחרת בהורה לכוון, להדריך, לתמוך, לסייע במילוי התיקון שבאה לעשות בגילגול הזה. הבאת ילד לעולם היא משימה מאתגרת שלוקח ההורה כנשמה בוגרת בגלגול הזה. מהרגע שנולד העולל, חובת ההורה לחשב כל מעשה שעושה. לתכננו היטב. גם אם המצב קשה. הכלכלה לא משהו, החינוך שקיבל ההורה לא מאפשר לו להחכים בחינוך נכון. זה הזמן ללמוד כיצד. כיצד לשנות התנהגות שתטיב עם ההורים בניהול נכון של בית ומשפחה ולהוות מודל חיקוי לילד לשנים. ילד שמתנהג התנהגות לא נאותה, קיבל את המודל לחיקוי מהוריו, מהורי הוריו, מסביבתו הקרובה ביותר. חיקוי התנהגות זה או אחר מחוזק ע"י הסביבה כנכון ולכן מתקבל כטבע שני של המתנהג. על מנת לשנות התנהגות לא נאותה של ילד חייבים ההורים לשבת עם בעל מקצוע ולנתח את התנהגותם, לנסות להבין ביחד מה בסביבתו הקרובה של הילד מחזק את ההתנהגות הלא נאותה ורק אז, ניתן להבנות תוכנית התערבות שתסייע להורים להכחיד את המחזק ולסייע לילד לקבל חיזוקים על התנהגויות נאותות המיטיבות איתו ושיביאו אותו להצלחה.

"חָנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דָּרְכּוֹ גַּם כִּי יזקין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו').

חינוך פירושו לצעוד עם הילד בדרכו שלו, להתחשב באופיו המיוחד ולבנות אותוׁ (על נקודה זו אתעכב בהמשך).
נוכל לחיות בשלווה, אם נדע שעלינו לעשות רק כמיטב יכולתנו. זה בעצם מה שנדרש מאתנו כהורים. אין תפקיד ההורים להתעסק בתוצאות, כיוון שהתוצאות אינן בשליטתנו. הילדים אינם מהווים מדד להצלחתנו כהורים!
זה נכון שהתוצר הסופי של הילד – לאן בסופו של דבר ייקח את הדברים, כשיגיע לבגרות, זה שלו ולא שלנו. אבל, תמיד תכרסם בתוכנו השאלה: "האם עשינו מספיק?"
על המספיק הזה בדיוק אני רוצה להרחיב
החינוך שלנו הוא כן ליצור מצב של עימות כלשהו בין אותם דחפים יצריים שאתם נולד העולל ולחינוך המתבקש על פי התרבות, הסביבה והמסורת המשפחתית. העימות הזה שהילד יגיע בבגרותו, הוא התלבטות אם קו החינוך של הוריו נכון לי או לא. העימות הזה מגיע במקום שהילד מרגיש שלא הצליח. שהרי אם הצליח וחייו משמעותיים והוא מאושר, לא יגיע לידיי עימות וחשיבה לגבי החינוך שקיבל, אם טוב הוא או לא?
כך שבכל זאת אנו חוזרים שוב לאחריותינו כהורים להבנות את תפקודו והתנהגותו של ילדנו בעולם שמבקש עשייה למען תחושת משמעותיות והצלחה ביישום חיים מאושרים.
הבנייה נכונה להתנהגות נאותה שתסייע לילד שלנו למצות את החוזקות שלו. לעסוק במה שהוא באמת אוהב ומה שחנן אותו בורא עולם, תלויה בחינוך נכון שלנו כהורים.
הנשמה של הילד שלנו בחרה בנו להגיע לעולם הזה ולא סתם. הנשמה שלו ידעה שאנחנו הכתובת הנכונה להבנייה נכונה של המסלול הנכון להצלחתו. כשדיברתי על כבוד להורים (בפוסט הקודם), כן התכוונתי להישמע להנחייה, להשמע להדרכה. קבלת סמכות הורית, היא חלק יקר וחשוב באותה הבניית מסלול בחיים להצלחה. יראת הכבוד לסמכות המובילה, היא שמסייעת להקשבה לקולות ולסימנים שמדריכים נכונה את הנשמה להצלחה.
ילד בהגיעו לבגרות יוכל לקחת את כל שלמד עד כה ולהחליט לאן פניו. אבל, עד הגיעו לגיל בגרות 12/13, מן הראוי והנכון שיקשיב , שיקבל סמכות, שינהג על פי המוסכמות הנכונות שינחו הוריו או המורים אותם בחרו הוריו ללמדו.