ההקבלה בין האור ביקום לאור בזוגיות

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר". כך נפתח בתורה מעשה הבריאה. ביום הראשון נברא האור, ואילו המאורות נבראים רק ביום הרביעי: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"(בראשית פרק א'). תחילה ברא אלוהים גוף אחד ובו זכר ונקבה. ורק אחר כך " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם." (בראשית פרק ב').

בשני המקרים ישנה בריאה הרמונית, שרק אחרי הבריאה ישנו פרוק לסיקציה. בדיוק כמו שאנו שומעים יצירה מושלמת ורק אחרי ששמענו ונהננו מהיצירה, אנו בוחנים את הנגינה של כל קבוצת כלי בתוך ההרמוניה המדהימה ששמענו.

האור שנברא כדי שתוכל להתקיים הבריאה כולה, היה ההרמוניה הראשונית של הבריאה. האדם שלמעשה נברא בצלם אלוהים היה מושלם בהיותו זכר ונקבה. ההכרה במאורות השמיים כמשלימים אחד את השני לאותה הרמוניה של אור בעולם, היא ההכרה שיש לראות בכוח של החיבור בין האיש והאישה.

המאורות שמאירים את היום והלילה בעולמנו, הם החיבור המושלם שאנו צריכים להכיר בחיבור והשלמה שבין האיש והאישה. האישה נבראה במטרה להוות "עזר כנגדו". החמה והלבנה משמשים כעזר אחד לשני. השלמה לחלוקת העבודה בינהם, על מנת לקיים את האור בעולם שלנו. החיבור וההשלמה בזוגיות מטרתה להצליח להביא את האור לחייהם של שני בני הזוג, המשלימים אחד את השני.

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".(בראשית פרק ב'). גם אנו צופים בחיבור שבין החמה והלבנה בליקוי החמה. ישנה הוקרה בלתי מפורשת של החמה ללבנה ושל הלבנה לחמה על הזוגיות בינהם. גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש.

החמה היא זו שסובבת סביב כדור הארץ ואחראית על המועדים. "אשה מעלה ואשה מורידה", כוח האור הנשי בא לידי ביטוי גדול מאוד ביהדות. חשוב מאוד להבין את ההקבלה שבין הזוגיות למאורות השמיים ולתת את הדעת שכוח ההארה בזוגיות הינה בידי הזוג עצמו, המזין באור אחד את השני.

ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה מעבירה ומאירה, כמו שמקבלת כך נותנת. הקבלה היא איננה פאסיביות, אלא היא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, עירנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם. האדם נולד ללא תלות באישה, כפי שנברא האור בתחילה. האשה נבראה כשייכת לאדם וזקוקה לקשר לגופו ולעשייה המשותפת. כפי שהשמש אכן סובבת סביב כדור הארץ והיא זו שמאפשרת את האור של הלבנה על הארץ וכפי שציינתי גם אחראית על הארועים בשנה. כך האשה אחראית על הכוונת הנתיבים הנכונים להתנהל במשפחה. חשוב להכיר ביצירה המופלאה של המשפחה, לנווט נכון את המהלכים לנתיבים הנכונים ולהצליח בהארה מיטבית לשנים רבות.

מתי ואיך ירגיש הילד שהאור שבו נראה לסביבה?

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

מי בודק אם התוקף הרגיש מוגן? האם יש מקום לבדיקה?

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.

האם אני הורה אגרסיבי או אסרטיבי?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

 

למי תורמת האמפתיה במערכת הזוגית?

אמפתיה משמעה להכיר ברגשות ובמחשבות העצמאיות של האחר כשלב ראשון ואז לנסות ולמקם את עצמנו בתוך עולמו הפנימי של האחר ולהזדהות עם החוויה הפנימית שלו. לנסות לחוש את מה שהוא חש ומרגיש, לנסות לחשוב את המחשבות שעוברות בראשו, לנסות להתבונן על העולם מנקודת-המבט שלו. אמפתיה מגייסת אותנו לפעול באופן מיטיב כלפי האחר.

התינוק לומד אמפתיה מהי, מהתנהגות האם כלפיו מרגע היוולדו. במידה והכל מתנהל כשורה תחילת הקשר  בין האם והתינוק מתאפיינת במושקעות אמפתית בצורתה הקיצונית ביותר – כלומר, בהפיכתם של השניים לאחד. האם מוותרת באופן לא-מודע על הסובייקטיביות שלה ומבטלת אותה למען ההשקעה בהתפתחות הסובייקטיביות של התינוק. בכל פעם שהיא מוותרת על שעת שינה שלה בכדי להזין/להרדים/לחמם את תינוקה היא מעמידה את צרכיו לפני צרכיה, או במילים אחרות מעמידה את הסובייקטיביות שלו בעדיפות גבוהה יותר מהסובייקטיביות שלה. כאשר דבר זה מתרחש לאורך זמן, נבנית אצל התינוק תחושה פנימית של עצמי מגובש ומלוכד.

אותו עצמי מגובש ומלוכד ממשיך את חייו ובונה זוגיות בכל מסגרת בה הוא נמצא. האמון באדם העומד מולנו ושנוכחותו חשובה ויקרה לנו, מביאה אותנו להאמין באמונה שלמה שאותו אדם יהיה מוכן לוותר על צרכיו למעננו. האמונה הזו אינה מתהווה ברמה מנטלית בלבד. קיים מוקד אמפתיה מוחי שמאפשר לנו כאדם חי להתנהל נכון ברמה הישרדותית/פיזיולוגית. קליפת המוח המוטורית והתחושתית מופעלים בתגובה לקשת רחבה של מצבים רגשיים אישיים כדוגמת כעס ופחד, וכן בתגובה לצפייה באנשים אחרים שחווים רגשות אלו.  על ידי שיקוף פיזיולוגי של האחר, זוכה האדם להבנה גופנית, ולא רק שכלית, של מצבו הפנימי. כלומר, שיקוף זה מתווך את תחושת האמפתיה הרגשית שאנו חווים כלפי כאב פיזי ופסיכולוגי של אנשים בסביבתנו.

שיקוף זה של מצבו הפיזי ו/או המנטלי של הזולת, מהווה עבורנו כלי להתמודדות מול מצבים פיזיים ומנטליים שונים. יכולת הבעת אמפתיה מערבת יכולות של הסקת מסקנות על מצבים רגשיים, פסיכולוגים ומנטליים של האחר. המעורבות של מערכת זו בהתבוננות עצמית הופך אותה לחשובה ביכולת להבחין בין המצבים המנטליים של העצמי ושל האחר.

ההכרה ויישום אמפתיה בזוגיות מאפשרת לנו לייצר מנגנוני הגנה, קניית כלים לכישורי החיים שלנו עצמנו ושל המתבוננים באמפתיה, שבאה לידי ביטוי במעשים התנהגותיים מדידים. הקשבה לרגשות האחר הבאות לידי ביטוי באכזבה, עלבון, כעס ועוד. הבעת אמפתיה בחיבוק ואהבה, מהווים עבורנו  כלי אימוני להטיב את חיינו שלנו ושל האהובים עלינו.

תחושת האמפתיה היא ההפך המוחלט מתחושת השיפוטיות. הבעת האמפתיה היא ההפך המוחלט מהבעת ביקורת. אמפתיה פרושה להיות קשוב לסיטואציות המהוות קושי בהתנהלות ובהתנהגות של האדם שמולנו. הכרה ברגשותיו של בן הזוג והקשבה לנסיבות שהביאו אותו להגיע למצב הרגשי, בו הוא נתון, יאפשרו לנו להביא אותו ואותי למקום  מבטחים. בדיוק כמו תחושת האם האמפתית לכל צרכי התינוק שהביאה לחייה באהבה, לחיים שלמים ומיטביים לשניהם. והרי זו מטרת הזוגיות, להביא את שני בני הזוג למקום בו העצמי שלו ושלה מגובשים ומלוכדים. היהדות מלמדת אותנו שכל סיטואציה שבה אנו נתקלים, יש בה למידה משמעותית לחיינו שלנו. היו קשובים לבן הזוג, למענו ולמענכם.

  למי למי יש יותר כבוד?

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

מחוייבות למסגרת הזוגית

רכישת משמעות לעשייה שלנו, מחשבה או תהליך קוגניטיבי נחשבים במדע, למעשה או להתנהגות הנרכשת באמצעות למידה לאורך חיינו. ישנה תאוריה על מערכת הקשרים של יחס בין גורם לגורם. גורם אחד מוביל לגורם השני להיות מאובחן וליצור עשייה. מסגרת במערכת יחסים זוגית, היא מערכת שאנחנו אחראים על העשייה שלנו. אנו גורמים למעשה ההתנהגותי שיעשה. מדעי ההתנהגות מאפשרים לנו להבין שאנחנו אחראים למסגרת הזוגית שלנו.

הצלחה במסגרת הזוגית, דורשת מחויבות ורצוי מאוד שהיא תהיה מוצהרת מבחינתנו.המחויבות, זה מה שגורם להמשיך יום יום לעשות את מה שעושים הכי טוב שיכולים ואף להשתפר מיום ליום.מחויבות זה המשמעת העצמית לעשות מה שצריך לעשות, מתי שזה צריך להיעשות, בין אם בא לכם או לא, ועדיין לעשות את זה הכי טוב שאפשר. מחויבות זה היכולת להוציא לפועל את מה שתכננתם להוציא לפועל, גם אחרי שה"התרגשות של הרגע" עברה.מחויבות זה העוצמה לשנות את התמונה (אם אינה מה שחלמת עליה), מחויבות היא מה שהופך הבטחה למציאות.בכל פעם שנראה לנו שדברים אינם מסתדרים, לפני שאנחנו רצים להאשים כל דבר או אדם אחר, עלינו לבדוק עם עצמנו את מידת המחויבות שלנו לאותו תחום, פרויקט או מטרה.

המחקרים מצביעים על כך שחלק מהגורמים להצלחה כמו גם לשבר הזוגי, הנם אובייקטיבים, לדוגמא: מצב סוציואקונמי גבוה, גיל נישואין מבוגר (מעל 25) נמצאו כמעלים את סיכויי ההשרדות של הקשר. בצד אלו, קיימים לא מעט משתנים הקשורים לדפוסי ההתנהגות שלנו שיכולים לתרום ליציבות הקשר ולשביעות רצון ממנו. עשייה מתוך מחוייבות למסגרת הזוגית, זה דפוס התנהגות שחובה על בני הזוג לרכוש וליישם מדי יום, על מנת לשמר את הקשר הזוגי בינהם.

אנו מבינים כי כדי לשמור על מערכת יחסים זוגית טובה לאורך זמן, דרוש אקלים זוגי המוזן  בין היתר מתחושת ביטחון, תמיכה, כבוד, סבלנות, הערכה, גילויי חיבה ותשוקה, וכן עניין משותף. את כל זאת מתכנן הזוג מבעוד מועד, לפני שמגיעים לשלב החופה. אלא, שלאחריה הקשיים מביאים אותנו להתנהגויות שמהוות גורם לחודר ביטחון, חוסר תמיכה ולעיתים גם חוסר כבוד. כך שאם נבין שהגורמים שמהווים מעכבי הצלחה בזוגיות שחלמנו עליה, תלויה בנו, נשמע לקבלת כלים ונעשה לשמר את הזוגיות במקום הנכון. כל דפוסי ההתנהגות חייבים להיות תוצר למחוייבות למסגרת הזוגית, אליה התחייבנו.

זוגות המחוייבים למסגרת הזוגית, משכילים לשמור על כבוד הדדי, הקשבה, ומצליחים להעניק זה לזה חוויה של הכרה והתחשבות ברצונותיו של בן הזוג, גם אם אינם מגיעים להסכמה ביניהם (ואכן רובו המכריע של המריבות לא מסתיים במציאת פתרון מוסכם), יהיו אלו המאופיינים בחוסן זוגי וישרדו לאורך זמן בנישואין יציבים ומאושרים.

אפשרו למריבות ואי הסכמות להביא אתכם  להתפתחות וצמיחה ברמת המחוייבות לקשר ולמסגרת הזוגית. אפשרו לקשיים שבינכם לגרום  לכם להכיר טוב יותר זה את זה, על נקודות החולשה, הפחדים, הצורך באחר. היו שם ממקום של מחוייבות לבן הזוג ולמסגרת הזוגית שבחרתם אתם להבנות. מסגרת זוגית היא מסגרת שבונים ביחד תוך אמון וביטחון. בהצלחה.

 

 

"את לא אמא שלי", אמר הילד.

סביבת הלמידה של הילד אינה מסתכמת בבית. חשוב שנקשיב ונשמע הדים על התנהגות ילדינו במסגרות נוספות בחייו: בבית הספר ובמסגרת הבלתי פורמלית. הייתי תורנית מבנה וילד בן שמונה, יושב על פוף בצורת  כורסה, יושב וזורק קפות. הילדים במבנה מתרחקים ממנו, אף אחד לא מעוניין להיפגע. ניגשת אליו אחת הסייעת ומבקשת ממנו להפסיק: "חמוד, אתה רואה מה אתה עושה, אתה מרחיק ממך את החברים, בוא חמוד, תפסיק לזרוק את הקפות". הילד זרק עליה קפה, פגע ברגלה ואמר: "את לא אמא שלי".

התנהגותו של הילד אינה הולמת. הילד מתנהג בצורה אלימה וחובה להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר. הילד בהתנהגותו הנוכחית, אינו חמוד ואין מקום למילת חיבה שכזו. ישנן דרכים להפסיק את ההתנהגות הלא נאותה. הילד במקרה הספציפי הזה שההתנהגות שלו הוגדרה לכל הדעות כהתנהגות אלימה, מושהה מבית הספר לאלתר, על פי חוזר מנכ"ל. ההורים מוזמנים לקחת את הילד הביתה, ולמחרת לקיים שיחת משמעת שבה הילד יבין את החוקים והכללים להתנהגות נאותה. האם בכך ניצור שינוי התנהגות של הילד? חד משמעית, לא! הילד התנהג כפי שהתנהג, לא כי הוא ילד רע. מתוך מסקנה שילד אינו רע, מדובר בילד שרע לו וצריך לעשות ולהבין מה קרה. לחקור ולהבין מדוע הילד אמר לסייעת: "את לא אמא שלי". ישבתי וחיכיתי שהאמא תגיע לקחת את הילד. לראות מקרוב את האינטראקציה בין האמא והילד. האמא מגיעה. נסערת. קוראת בשם הילד. קוראת שוב בשמו. איפה הוא? מגיעה המחנכת ואומרת: שלום לך. ומבקשת מהאם להתלוות אליה לקחת את הילד, שנכנס לכיתה וגם שם הספיק להפוך כיסא ולדחוף את השולחן לקיר. האם אומרת לילד: "בוא נשמה, בוא הביתה". הילד:" טוב שלא לקח לך שעתיים לבוא לקחת אותי מהבית ספר המגעיל הזה". האם אוספת לילד את החפצים, מלטפת את שערות ראשו ומובילה את הילד אל מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר.

הסייעת סיפרה שכל הבוקר עשתה כל שביכולתה להכניס את הילד לשיעורים, לסייע לו בארגון הציוד הלימודי. "הוא לא שומע כלום ממה שאני מבקשת ממנו". ואולי זה הקושי, הילד לא מכיר ויודע לקבל סמכות. סמכות היא היכולת להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו.אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות. הכוונה היא לסמכות מעשית – סמכות פרקטית שיוצרת עשייה מעצם אמירת הציווי.למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא עצם הציווי. כך צריך. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית ולכן מחובתנו ללמד את הילד לקבל עליו סמכות. הבעיה מתחילה כאשר אנו הופכים מתירניים כלפי הילד מתוך ברירת מחדל. מאבקי הכוח עם הילדים מתישים אותנו ואנו מבליגים ומוותרים. כך הילד גדל בתחושה כי הוא המחליט בכל, שהוא אדון לעצמו והוא מתנהג ככל העולה על רוחו. וזה לא מה שיסייע לו בחיים. תפסיקו להסביר יותר מדי. סמכות הורית כוללת ארבעה היבטים עיקריים: דרישתיּות הורית, פוטנציאל השפעה הורי עלהתנהגות הילד, זכות ההורה לדרוש, מחויבות הילד לציית. כל עוד הילד לא יקבל סמכות הורית בבית, הוא ידרוש מכל הבוגרים סביבו להתנהג כמו אמא שלו, מבלי להבין עד כמה דרישה זו רק תפגע בו בעתיד. חשוב מאוד להבין סמכות הורית מהי וכיצד נכון ליישם אותה. הילד אינו בוגר ואחראי להבין את ההשלכות של אותה מתירנות על חייו. הסמכות ההורית היא לטובת הילד. רווחתו ועתידו כבוגר בעולם המבוגרים.

התמדה ונחישות בחיי זוגיות

"הַנִּיסָּיוֹן נִקְנֶה בְּהַתְמָדָה וּבְמַעַשׂ, וּמְעוֹף הַזְּמַן מַשְׁלִים אוֹתוֹ." כתב ויליאם שייקספיר.  ההתמדה היא עשייה לאורך זמן. כך שהמטרה העומדת בפנינו בחיי זוגיות, היא העשייה המשותפת וההדדיות שמשימות המשותפות. יחסי הדדיות, הם יחסים המועילים לשני המינים המשתתפים. במערכת זוגית ההדדיות היא הכרחית. העשייה המשותפת מתקיימת ביחסי גומלין המוסכמים על שני הצדדים. המדד לאותה עשייה משותפת מקבל משמעות  מההשפעה של שני הצדדים זה על זה.

רבים מהזוגות מחלקים את המטלות בהתנהלות הביתית. לדוגמה, האשה אחראית על הוצאת הילדים מהגנים, למלא את שעות אחר הצהרים והכנת ארוחת הערב. בן הזוג אחראי על הבאת הילדים לגנים בבוקר, מקלחות בערב וקניות בסופר. חלוקה כזו היא נכונה ויפה, למי שכך מתאים, אך אינה מהווה עשייה הדדית משמעותית. הכנת ארוחת הערב המשותפת יכולה לשפר את ההדדיות ולתת לילדים מודל חיקוי לעשייה בה מתקיימים יחסי גומלין המשפיעים על התקשורת המשפחתית. המקלחות לילדים בחוויה המשותפת מהווה מפגש המועיל לכל הנפשות השותפות, ההורים והילדים.

המטרות שהזוג מציב לעצמו, לפני הכניסה לחיי זוגיות. ההכרות העמוקה שזוג זקוק להכיר את האדם שאיתו אני נכנס לזוגיות, הם שתורמים להבנייה נכונה של מערכת יחסי גומלין שבאמת משפיעים לטובה ומפרים את שני הצדדים. כמה זוגות, מבינכם, ישבו לפני שבחרתם לגור תחת קורת גג אחת, או לפני שבחרתם להקים משפחה וחשבתם ביחד, מה המטרות והיעדים שלנו בחיים המשותפים?  כמה מכם תכננו מה האמצעים שיש ברשותינו להצליח להגשים את היעדים והמטרות שכזוג חשוב לכם להגשים, להצליח? מהי נחישות אמיתית להשגת מטרות? ואיך להשיג מטרות על ידי דבקות במטרה? ומהי התמדה ונחישות אמיתית, שהאדם צריך כדי להשיג מטרות בחיים?

כל עוד אדם נמצא לבדו. בזכות עצמו בלבד, המטרות שלו בחיים, הן בעצם הרצונות שלו, שהוא מזדהה איתם ושהוא חושב שחשוב שהוא ישיג אותם. האדם בוחר בבחירה חופשית, האם להזדהות עם הרצונות האלו, או לא להזדהות עם הרצונות האלו. כשאנחנו באים למערכת זוגית, שדורשת יחסי גומלין, שדורשת הדדיות, אין מקום לשנויים דרסטיים ברצונות, אלא אם מתקיים דיון בתקשורת נקייה עם בן/בת הזוג.

הרצונות והמטרות שמציבים הזוג לחיים המשותפים, באים מתוך הכרה ברורה במיטביות של השניים ביחד וכל אחד לבד. הצבת המטרה מגיעה מהכרות עמוקה של הנפשות השותפות. על מנת להשיג את המטרות ולענות על הרצונות שהצבתם, יש לנהוג בנחישות ובהתמדה. שהרי אם לא תגשים את המטרות שהצבת לעצמך, איזו משמעות תהא לחייך, מה יהיה אושרך?

כדי להשיג את האושר בזוגיות, להיות מאושרים, עלינו להצליח להגשים את המטרות שהצבנו לעצמנו כזוג. כדי להגשים את המטרות נהיה חדורי מטרה. ומי שרוצה להשיג איזו מטרה, בפרט מטרה שדורשת המון מאמץ(כמו זוגיות טובה), עליו להיות נחוש ולהתמיד בדבקות במטרה. דהיינו, להיות מוכן להתאמץ למען השגת המטרה. וכיצד יכול האדם לחזק את הדבקות שלו במטרה?

כאשר המטרה באמת חשובה לאדם, הוא יהיה מוכן להתאמץ למענה, וליפות גם את הדרך המלאה בקוצים, גם אם הדרך לא סלולה וקלה. ההתמדה נמדד בעשייה לאורך זמן וללא לאות. מדי שנה ביום השנה לזוגיות, יושבים ועושים "בדק בית": מה היו המטרות? מה כבר עשינו? מה עוד עלינו לעשות וכיצד נעשה זאת בהדדיות משמעותית, שתתן לשני בני הזוג תחושת משמעותיות. כי זה האושר העילאי.