חודש: ינואר 2020

המושג התנהגות מכיל בתוכו את הנהג ואת המנהג. ברור לכולנו שהתנהגות היא תוצר של נהיגה, עשייה בדרך מנהג של דפוס שקיים. דפוס שנמצא בתוכנו והוא חלק מאיתנו. להתנהגות יש גורם נסיבתי שנמצא בסביבה. על מנת לשנות התנהגות ממליצים קודם לשנות את הסביבה. את המקום בו אותה התנהגות לא רצויה מתרחשת.

הסיפור שלנו היום מתקיים בכיתת לימוד. ילד בן עשר מגיע לכיתה טעון. שעה ראשונה, יום ראשון, נכנס לכתה, מתיישב. המורה מגיעה לכתה עם הצלצול ומבקשת להוציא ציוד בחשבון. הילד מסתובב לתיק שתלוי על הכסא ומנסה להוציא את הציוד, לא מצליח. קם ממקומו נעמד והכסא נופל, החפצים מהתיק נופלים (התיק היה פתוח, זוכרים, הוא ניסה להוציא את הציוד). החברים מגחחים. המורה "למה כל דבר שמבקשים ממך יגרום להצגה גדולה". הילד "מה אתם רוצים ממני?" זורק את הקלמר (שכבר היה מונח על השולחן, אותו הצליח להוציא כשהתיק על הכיסא), הקלמר שנזרק פוגע בילדה שישבה לידו. הילדה בוכה "הוא זרק עלי את הקלמר". המורה: "עכשיו תלך לחדר המנהל". כמה סיפורים כאלה אנחנו מכירים?

הילד הגיע טעון לכיתה, כי המקום מהווה עבורו מקום מאתגר, חשיפה לגירוי לא נעים (אברסיבי) שמעורר אי נוחות. כשאדם מגיע למקום כזה, ברוב המקרים הנסיבות יביאו אותו להתנהגות לא נאותה. הבניית סביבה תומכת, מאפשרת ונינוחה לילד, היא תהליך למידה התנהגותית שמבוססת על השינויים הסביבתיים, אליהם מובילה ההתנהגות . ילד שנוהג באלימות, לא תמיד השהייה מהמסגרת הבית ספרית היא הפתרון הנכון לילד. לעיתים חשיבה על הרחקה ממקום האלימות, תוך השארות במסגרת הבית ספרית, הנה מענה נכון יותר לשינוי ההתנהגות הלא מקובלת של הילד.

באירוע שכזה, בו היחיד מגיב כלפי הסביבה, יש לתת את הדעת לסביבה בה הופיע הגורם להתנהגות. הרחקת הילד מהמקום נכונה גם לו וגם לילדים שנפגעו מהתנהגותו. הילד מקבל לתקופה סביבה אחרת במסגרת הבית ספרית בה נבדוק אם אכן הסביבה בה ההתנהגות הלא נכונה באה לידי ביטוי, הייתה המקום הלא נעים בעבורו, שהיה הגורם להתנהגות. סביבה אחרת עם דרישות אקדמאיות מותאמות לילד, חשיבה על גירוי מחזק חיובי להתנהגות מיטבית שכן מאפיינת את הילד, תוביל להתנהגות מותאמת חברתית. הסרת הגירוי שהיווה מחזק להתנהגות השלילית, הוא הסיכוי שהיחיד יתנהל על פי המוסכמות.

אם אכן הוכחנו, שהתנהגות הילד מיטבית ותואמת את מוסכמות החברה, בסביבה האחרת מהסביבה בה התקיימה אותה אלימות, הרי שנכון לנו לבדוק את התנהלות הסביבה במקום בה התרחשה האלימות. כן חשוב במקביל להקנות לילד כלים להתמודדות במצבי לחץ, שליטה בכעסים ועוד. הרחקתו של הילד ללא עבודה ממוקדת לשינוי התנהגות, לא תשנה את התנהגותו של הילד.

לעיתים הענישה בהרחקת הילד מבית הספר גורמת לילד לתסכול שנובע מאי הבנה: למה לא רואים את מה/מי שגורם לי להתנהג ככה? למה לא עוזרים לי? חשוב להבין שילדים לא בוחרים להרע. ילד רוצה תמיד להיות אהוב ורצוי על הסביבה. הדוגמה שנתתי במסגרת החינוכית מתרחשת גם במסגרת הביתית. כמה פעמים ילדים בלי כוונה שופכים את המים בזמן שמזגו. כמה פעמים כשרצו למזוג מהצלחת המרכזית, נפל בדרך? ילדים לא עושים בכוונה, הם רוצים להצליח. בואו נהיה שם בשבילם, באהבה ובהכלה. נאפשר להם לגדול במקום רגוע. מקום שאנחנו מאמינים בהם ומאפשרים להם ללמוד מטעויות ולא לראות בטעות כישלון.

"עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:" (בראשית פרק ב פסוק כד). פרשנות הרד"ק: "דין הוא שיעזב איש את אביו ואמו שגדל עמהם עד שנשא אשה, יעזבם מלדור עמהם, ודבק באשתו, וידור עמה בבית אחד".כך שפסוק זה, מחייב את ההורים להבין שלילדיהם חיים עצמאיים משל עצמם, מחייב את הילדים להבין כי העובדה שכבוד הוריהם הוא השני שבמחויבות, אינה קובעת חס ושלום כי מדובר במחויבות משנית, אך בעיקר היא מחייבת את הבעל והאישה האחד כלפי השני.

המחויבות של בני זוג האחד לשני והנאמנות ביניהם קודמת לכל מחויבות אחרת, כולל זו כלפי ההורים. מובן מאליו כי המצב השלם והמלא הוא ששני בני הזוג נאמנים לשני זוגות ההורים, רוצים בטובתם, מכבדים אותם ויראים מהם כדין, וממשיכים בכך את שלשלת החסד הראויה והרצויה, אולם בשעה שיש התנגשות בין הנאמנויות – הנאמנות בין בני הזוג קודמת לכל.

מדובר בדביקות הדדית של איש ואישה, אשר מעניקים קדימות לקשר ביניהם לכל הקשרים האחרים (כולל כדורגל, כדורשת ועוד). קשר זה דורש טיפוח מתמיד, ויתור הדדי ואמפתיה. יסוד הקיום המשותף של כל באי עולם הוא הקיום המשפחתי.מדוע יש צורך לעזוב את מי שעסק בגידולו ולדבוק באשתו? האם אי אפשר במקביל לבנות את דבקותו באשתו ולהמשיך את החבור ארוך השנים עם הוריו? מה פרושה של עזיבת ההורים, באיזו מידה ובאילו הקשרים?

כדי שיוכל האדם לגבש את אישיותו העצמאית ולפתחה כבחירתו החופשית בדומה או בשונה מהוריו הוא חייב להתרחק מעט מהוריו.ההדרכה היא לעזוב את התלות בהוריו ואת היותם מרכז חייו ולבנות את חייו יחד ובשותפות עם אשתו ולא בדבקות לחינוך שקיבל מהוריו.מערכת היחסים בין אדם להוריו המבוססת על כיבוד הורים לא משתנית בעקבות הנישואין ולא צריכה להשתנות, אלא שהתלות הנפשית שלו בהם צריכה להפסק מכיוון שהוא גדול ומוכרח להיות עצמאי בשביל עצמו ובשביל משפחתו החדשה שמתחילה להבנות.

החתונה היהודית נותנת את הדעת גם בסמלי החתונה. הכניסה לחופה מטרתה להכניס את החתן והכלה לביתם שלהם תחת קורת גג אחת. ארבעת המוטות האוחזים בבד החופה, גם להם מטרה. לא ההורים אוחזים במוטות, אלא בני משפחה וחברים. האוחזים במוטות החופה מתחייבים לסייע לזוג הצעיר בבניית ביתם העתידי. לאו דווקא כלכלית, מדובר בתמיכה, ייעוץ והכוונה. הטבעת חייבת להיות קניינו של החתן ולא של הוריו, במטרה להמחיש את האחריות הכלכלית שעליו לקחת על עצמו ולענוד את האחריות על האצבע המורה.

אהבתו של אדם הולכת אחר מי שהוא מרגיש שנותן לו בטחון, תמיכה ,נאמנות, הארת פנים ושותפות. ולכן חשוב מאוד בשנה הראשונה לדבוק באשה. להבנות את אותו ביטחון. כשמצע האחריות הביתית מובנה וחזק, זה הזמן להביא ילדים לעולם. פה מתחברים שוב למשפחת המקור וממחישים לילדים כיבוד אב ואם. ביראת ההורים ובנתינה ללא לאות לאלה שעשו למענך עד שהגעת לקיים "ודבק באשתו".

במאמרים הקודמים שלי, השכלנו בתקשורת בין אישית והעמקנו ביישום נכון לתקשורת נקייה בעלת יושרה וכבוד הדדי. רבים מאמינים שזוגיות טובה היא פרפרים בבטן כשפוגשים אחד את השני, אהבה מלאת תשוקה, נסיעות לתיאלנד וחופשות אין ספור. איכותה של אהבה נמדדת דווקא בארוחת הערב הנשכחת באחד מימי השבוע כששני בני הזוג חוזרים עייפים מהעבודה. אותה ארוחת ערב שאנו חוזרים עליה שוב ושוב  במהלך חיינו. הארועים שחווים ביחד. המהמורות שנמצאים בהם במשך החיים כשבן הזוג הוא האיש שעומד לצידך. זו זוגיות.

אז מה מרכיב את אותם רגעים קטנים של זוגיות, של אהבה אמיתית?  קודם כל חברות אמיצה.בשביל זוגיות לטווח רחוק,  שום דבר הוא לא באמת יותר חשוב מההרגשה שלצידך חבר טוב. אדם שיש לך איתו הומור משותף, היכולת להנות יחד גם מרגעים שאינם מהנים במיוחד, כמו סידור הבית וטיפול בילדים.  כבוד הדדי והערכה לצורת החשיבה אחד של השני – אם אתה לא באמת מעריך את מה שיש לבן הזוג שלך לומר על נושאים שמעסיקים ומעניינים אותך, אתה לא באמת תרצה לשתף אותו. חברות עמוקה נקבעת גם על סמך ערכים משותפים ומטרות לטווח הארוך. לפני שבחרתם להתחתן, למסד את הזוגיות, חשוב שתשימו לב  אם הזוגיות שנכנסתם אליה הולמת את הערכים שלאורם אתם חיים, ואל תתפשרו על הדברים שחשובים לכם בחיים. אם לדוגמה חום ואכפתיות הם ערכים שחשובים לכם, הסיכוי שתסתדרו לאורך שנים, לאחר שהורמוני ההתאהבות ייעלמו, עם אדם מרוחק או קריר הוא קטן ביותר. בטרם בחרתם למסד את הזוגיות בחתונה נוצצת וקניית בית משותף, שבו ביחד באופן מושכל חישבו האם הערכים שלנו להבניית הבית המשותף אכן משותפים? האם אנחנו מאמינים באותם ערכים, כאבני היסוד לחיים טובים?

אדם צריך להרגיש בנוח. להרגיש בבית בתוך הזוגיות: בטוח, טבעי, לגמרי עצמך מבלי להסתיר חלקים שנראים לך שבן זוגך לא יראה בעין יפה, או שיגרמו לו לאהוב אותך פחות. התנהגות שכזו מכונה במדעי ההתנהגות ריצוי. ריצוי הינו נתינה שעל מנת לקבל פרס או לחילופין להימנע מעונש. התנהגות שכזו לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן.

אם אתם נותנים כי אתם פוחדים שיתאכזבו מכם, שיחשבו עליכם שלילי,  או שידחו אתכם. אם הנתינה היא על מנת לא לאבד משהו, ולא כי אתם מאמינים במשהו. אם אתם עושים מה שהאחר מבקש כדי למנוע קונפליקטים. אתם מתנהלים ממקום שאתם לא מעריכים את עצמכם וכמובן שאתם לא מרגישים מוערכים על ידי בן הזוג. האדם המרצה מעמיד את צורכי האחר לפני הצרכים שלו ובכך "דורך" על עצמו וזאת על מנת שיחשבו שהוא טוב, מסור, אוהב, מתעלה על עצמו, גדול מהחיים, כל יכול וכד'. התוצאה שהוא יוצר היא חוסר ערך כלפיו.

ריצוי נובע מצורך עמוק לשמח את האחר, אך העקב אכילס של זה, שזה בא "על חשבון" המשמח. המרצה נשאר עם סימן שאלה גדול: " איך אני נותן ונותן, כל הזמן מנסה לשמח ואני מקבל חזרה חוסר הערכה, חוסר אהבה וגם בורחים ממני? זוגיות טובה נבנית בשיחות שהן תוצר של קונפליקט, אל תפחדו מהקונפליקט, שבו תתווכחו, תשכנעו אחד את השני בערכים החשובים לכם. על הבניית קונפליקט באופן מיטבי לשני הצדדים ארחיב בטור הבא. אל תוותרו על עצמכם – זה אבן היסוד בזוגיות טובה לאורך זמן.

הוזמנתי על ידי מנהלת בית הספר, בבקשה לסייע בשינוי ההתנהגות המתנהלת בכיתה ולהבנות תוכנית התערבות. במשך רבע השעה הראשונה של השיעור, השיעור התנהל באופן שראוי לכל שבח. התגובתיות של הילדים לנוכחותי השפיעה רק ברבע שעה הראשונים של השיעור. אחר כך, הילדים החלו לדבר בינהם, המורה דיברה והתלמידים עסקו בשלהם. אחת הבנות ניסתה להתחבר לשיעור, לשאול שאלה על מנת להבין את המשימה. המורה המשיכה את הכתיבה על הלוח ואמרה: "אני לא שומעת אותך, תני לי לסיים את הכתיבה על הלוח". כשמשהו מדבר אלינו אם זה הילד, התלמיד, העמית בעבודה או כל זולת אחר, אם לא מדובר בחיים ומוות, עצרו, הקשיבו והגיבו בהתאם.

הקשבה היא אינטראקציה בין דובר למקשיב.הבנה היא משמעות משותפת בין צדדים בחילופי תקשורת, וזהו השלב הראשון בתהליך ההקשבה, המותנה בכבוד הדדי. הקשבה פעילה דורשת מהמקשיב לתצפת על שפת הגוף ועל התנהגות הדובר. ולכן, חשוב להיות עם הפנים אל הדובר. היכולת להבין שפת גוף מאפשרת למקשיב לקבל הבנה מדויקת יותר של המסרים של הדובר. באמצעות השילוב בין ההקשבה לבין תצפיות על שפת גוף, יכול המקשיב להבין בצורה מדויקת יותר את מסריו של הדובר, ולאחר מכן לחזור בקיצור אחר הדברים (שיקוף). חזרה זו אינה מביעה בהכרח הסכמה, אלא הבנה (האם לזה התכוונת?).

המחסומים להקשבה פעילה איכותית יכולים להיות פסיכולוגיים-רגשיים. חלקם תלויים במקשיב, כאשר עייפות או חוסר סבלנות או תשומת לב יכולים לגרום להקשבה פחותה לדבריו של המדבר, ובכך להפוך את ההקשבה הפעילה לריקה (פעולה שאינה מתקיימת כלל). מחסום נוסף מתקיים כשיש הסחות דעת. כשילד מדבר חשוב להסתכל לו בעיניים. לא לשטוף כלים ולדבר, לא לכתוב על הלוח עם הגב אל הילד, יש להתייחס לדבריו (ביטוי לכבוד).

להבדיל משמיעה, שהיא קולות רקע, אליהם אנו בד"כ לא מתייחסים ולא מפנים תשומת לב וודאי לא עסוקים לפרש אותם. האזנה, בה אנו מאזינים למוזיקה ומשקיעים אנרגיה ומפעילים רגשות. ההקשבה היא מלוא תשומת הלב לדובר! עלינו להשתיק כל רחש אחר ולהיות קשובים ב- 100% לדובר. ההקשבה היא הכבוד שאני מיישם אל מול הדובר. קשר עין ושפת גוף פתוחה ונינוחה הם מרכיבים חיוניים להקשבה הפעילה.

אדם שמרגיש שמקשיבים לו, ייתן את הכבוד לאדם שמולו ויקשיב גם הוא לדבריו. בטרם אנחנו מדברים, חשוב שנבדוק אם האדם שאנחנו מדברים אליו מקשיב לנו. "אני רוצה לשאול שאלה, אפשר?" האחריות לשיחה היא של שני הצדדים, הדובר והמקשיב. השניים עולים על המגרש לפני שמתחיל השיח. האחריות על התנהגות היא של האדם עצמו, עם זאת חשוב להכיר בהבניית המגרש כאחריות המבוגר האחראי באותה סיטואציה. תמיד קיים האדם הדומיננטי והמוביל להתנהלות הסביבה ברגע מסויים. החוקים והכללים להתנהגות הולמת ונאותה, הינה באחריות המבוגר האחראי.

לסיכום, קארל רוג'רס וריצ'רד פארסון היו הראשונים להשתמש במונח "הקשבה פעילה" ב-1957 במאמר בשם זה. הם כותבים: "הקשבה פעילה היא דרך חשובה ליצור שינוי באנשים. למרות התפיסה הרווחת שהקשבה היא פסיבית, מחקרים וניסיון קליני מראים כי הקשבה רגישה היא סוכן יעיל לשינוי אישיותי ופיתוח קבוצתי. הקשבה מביאה לשינוי בגישתם של אנשים כלפי עצמם וכלפי אחרים, ומביאה גם לשינוי בערכיהם הבסיסיים. אנשים שהקשיבו להם בדרך מיוחדת זו נהיים בוגרים יותר רגשית, פתוחים יותר לחוויות, פחות הגנתיים ויותר דמוקרטים".

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

רבים עוסקים בתקשורת נקייה. תקשורת שהיא ללא רבב. יושרה, כבוד לזולת באמירת האמת כמו שהיא. חשוב לתת את הדעת גם על  נתינה נקייה שבאה ממקום אמיתי של: "אני רוצה לתת כדי לשמח את האחר ולא על מנת להרוויח משהו לעצמי". חשוב להכיר את הגורם לנתינה. בכדי שתוצאת הנתינה תהא מושתת על אהבה אמיתית ולא נובעת מפחדים. פחד שמא אאבד משהו אם לא אתן, משהו בשגרה שלי ישתנה ולא אדע אייך להתמודד. האם הנתינה בנויה על אהבה, על מנת לשמח את האחר בלבד כי אכפת לי ממנו?

לדוגמא: אם אתם עסוקים במשהו שמאוד מעניין אתכם והאחר מבקש אתכם דווקא ברגע זה, אל תתביישו לומר "כרגע אני לא פנוי, כשאתפנה אעשה זאת בשבילך", גם אם זה אדם שאתם מאוד מעוניינים בקרבתו ובנתינתו.כאשר אתם נותנים, חשוב לא להיות מרוכזים במה אתם יכולים לקחת מהאחר, אלא במה אתם יכולים לתת לו. חשוב לראות את מידת הנתינה כמשמעותית בעבור זוגיות מכבדת והדדית.

נתינה שבאה ממקום של ריצוי האחר, לא תוערך כלל על ידי המקבל. ולכן, לא תתקיים הדדיות ברמה נאותה והולמת.  התמקדו בנתינה נקייה וגם שימו לב בתשומת לב מרבית, מה אתם מקבלים מהאחר, תעריכו את זה ותנו חיזוק חיובי (חיוך, תודה אמיתית). כשהנתינה שלכם תבוא ממקום נקי, גם הקבלה שלכם תהא ממקום מעריך ומכבד את ההשקעה בעצם פעולת הנתינה של האחר כלפיכם. כשאנחנו ממוקדים במשהו ומעריכים אותו הוא מתעצם וגדל. ככל שתחזקו את הנתינה של האחר כלפיכם, כך תעצימו את דפוס הנתינה שלו.

זוגיות נבנית בהכרה בנתינה ההדדית. נתינה אינה נמדדת בכמות הפרחים, כמות המתנות שמקבלים, מדובר בנתינה מכילה ואוהבת. אמפתיה ואכפתיות. הקשבה וכבוד הדדי. אין נתינה שבאה ממקום: שאני נותן, כדי לקבל. אני נותן ומצפה. לעיתים האחר אינו מסוגל לתת ברמה שבן הזוג מסוגל לתת. גם נתינה היא מסוגלות. כדי שנמלא כוס מים, עלינו למלא את כד המים במים. אדם שלא הועשר במשך כל חייו באהבה, הכלה, אמפתיה והקשבה, יתקשה מאוד להעניק לאחר. חשוב לדבר בתקשורת נקייה, על אותה מסוגלות. לכמת עשייה של נתינה. כל זוג שישב ויכתוב כיצד לפי הנכון להם, ניתן לבטא נתינה? מה כל אחד מבני הזוג מסוגל לעשות שמתפרש עבור האחר כנתינה.

ממקום נקי ואמיתי, לאמר אחד לשני, מה מסוגלים ומה לא. אם הנתינה אינה באה ממקום נקי, תמיד תשארו מאוכזבים, כי הנתינה מתפרשת כמניפולציה וניסיון לשליטה בהתנהלות האחר. אותה שליטה יוצרת מצב שגם האחר ירצה אתכם. ריצוי מבטא פחד וחוסר ביטחון במערכת הזוגית ובטח שאינו מבטא אהבה. עשו הכל על מנת שהמערכת הזוגית תהא בעבורכם מסגרת בטוחה ומכילה. שתהיו מסופקים ואהובים. ככאלה, תהיו מלאים ככד המים ותוכלו לתת את מלא האהבה כמתבקש.

לכל נשמה יש מה לתת. כל נשמה מגיעה לעולם הזה, כדי לתת. היו נכונים ללמוד כיצד לתת. היו קשובים למסוגלות של האחר. האיש שאותו בחרתם לאהוב ולהוקיר. הוקירו באהבה גדולה את הנתינה שבאה ממקום נקי ולא ממקום של ריצוי. היו האחד בשביל השני להעצמה וביטחון. היו במקום של כבוד וצניעות.

נפגשתי השבוע עם מספר ילדים שמגיעים למצבים בהם אינם ממושמעים למסגרת החינוכית או למסגרת הביתית. מורדים בכל דרך אפשרית במוסכמות החברתיות. אלימות מילולית ופיזית. סרבנות לסמכות המורית ו/או ההורית. ביקשתי מכל ילד לתאר את העשייה הלא הולמת, הלא נאותה, הלא מקובלת במסגרת המחוייבות. מדהים היה לגלות שכל ילד תאר באופן ברור את ההתנהגות כשהוא משקף גם את מה שנכון לעשות. כל ילד מכיר ויודע את החוקים והכללים ובכל זאת בוחר לעשות  כדי לפגוע במסגרת ובכללים. כמו כן, רבים מהם בוחרים לפגוע בסמכות שקבעה את הכללים. בסמכות שמובילה את המסגרת שבה הם מורדים.

ביקשתי מכל ילד לספר על מסגרות, שבהם הם מרגישים שהם עומדים בחוקי המסגרת ונאמנים למתבקש מהם מהסמכות המנהלת את המסגרת. העיניים שהיו בסבב הראשון כל כך כבויות וכואבות, נפקחו לרווחה. בעיניים בורקות סיפרו הילדים על שיעורי העשרה, על פרוייקטים בית ספריים, על פעילויות בבלתי פורמלי, על טיולים עם ההורים ומפגשים משפחתיים משמעותיים.

למידה משמעותית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד ורלוונטיות ללומד. הערך הנלמד נתפס על ידי הלומד כמאתגר, כמעורר סקרנות, כבעל ערך וכתורם לו ולחברה. המעורבות של הלומד מתקיימת שהלומד מרגיש פעיל בתהליך הלמידה, מפתח הבנה מעמיקה ומבנה את הידע. הרלוונטיות ללומד נמדדת כשהלמידה מותאמת למאפייני הלומד ולצרכיו בעולם מתחדש ומשתנה, מסתמכת על ידע קיים ומתקשרת לתכנית הלימודים, לעולם המושגים, לתחומי העניין ולרגשות של הלומד.

אין ספק שלהביא ללמידה משמעותית מאתגר הרבה יותר משינון חומר יבש, עובדתי שלא מותיר מקום לחשיבה מסדר גבוה. בהתחשב שלמידה אינה מתקיימת רק בבית הספר או רק בבית, אני מצפה להכרה משותפת ברמת הלמידה המתבקשת ולהבנות את הלמידה במשותף. תמיכה ומעורבות של ההורים מבית עם המורים המלמדים. להקניית ערכים המובילים להתפתחות רגשית- חברתית- קוגניטיבית, עידוד לפעולות למען החברה, חשוב להבנות פעילויות שמהוות למידה משמעותית. למידה חוויתית, שבונה הפעילות מכיר בפדגוגיה ובפסיכולוגיה למען השגת המטרות. הילדים חווים את החוויה, משתפים פעולה ובדרך מושכלת אנו המבוגרים משיגים את המטרה: בוגר אחראי לעצמו ואכפתי לחברה.

הילדים היום דורשים להיות מעורבים בהבניית אישיותם. ולכן חשוב מאוד לתת מקום לילד ולשתף אותם ברגש, בצורך המתבקש ובדעתו של הילד. גם אם תבחרו שדעתו אולי לא מלאה בניסיון, מצאו את הדרך הנכונה להשתמש בחלק מדעתו. תנו לו את המקום שדעתו חשובה להצלחת הפרוייקט. עשו הכל שתתקיים אינטראקציה בין הלומדים. קשר תקשורתי ומגע עיניים להבניית התוצר הסופי. תשקפו שהצלחת הפרוייקט מותנת בתקשורת בין הלומדים. הלומדים יצליחו יותר כשהם ידעו שההצלחה היא הצלחתם שלהם. כשאני אומרת לומדים, איני מתכוונת ללמידה אקדמית בלבד. אני מתכוונת ללמידה משמעותית לחיים. המשמעות נמדדת בהשלכות לחיים העתידיים. איפה זה יעזור לי בעתיד? זו השאלה שהילדים שואלים. גם בהתנהלות הביתית וגם במסגרת החינוכית, תנו לילדים תשובה לשאלה זו ותזכו בכל שתבקשו.

סדר וארגון הם המפתח להגיע בזמן. להיות דייקנים, דורש המון משמעת עצמית.בפסיכולוגיה, תפיסת זמן היא מושג שנועד להסביר את ההבדלים בין אנשים, מבחינת האופן בו הם מתייחסים לזמן העומד לרשותם לשם ביצוע משימות שונות. תפיסת הזמן חיונית לצורך ארגון זמן, בנייה יעילה של לוח זמנים ועמידה בו. מסיבה זו המושג תפיסת זמן מתייחס גם להבדלים בהתנהגותו של אדם באירועים שונים, הבדלים המרמזים על תהליכי תפיסה שונים של הזמן העומד לרשותו של אדם, כשעליו לבצע מטלות שונות. בנקודה זו אני רואה התלייה של אותה עמידה בזמנים לכבוד האדם או הקבוצה שבה חיי האדם היחיד מתנהלים.

בזוגיות, אדם מחוייב לזמנים הרבה יותר מאשר הוא חי בגפו. נקודת מבט שכזו על הצלחת הזוגיות מביאה לתחושה של כבוד, אכפתיות, התחשבות והכרה ברגשות הזולת. אנשים בעלי נקודת מבט של זמן עתיד מאמינים שפעולה שנעשית בהווה מגדילה את ההסתברות שמטרה עתידית תושג. אנשים אלו הם מאוד מכווני מטרה, בעלי יכולת גבוהה משל אחרים להסיק על תוצאות עתידיות, נוהגים להכין רשימות, משתמשים ביומן, ונוטים לענוד שעון. התנהלות שכזו בזוגיות מקטינה את תחושת הכעס ומגבירה לאין שיעור את תחושת הביטחון ומאפשרת חוסן נפשי אל מול קשיים הנקרים בחיי היום יום.

צרו לכם לוח זמנים שבועי ובפרט לוח זמנים יומי שיעשה לכם סדר בדברים. הורה, למשל, אב או אם שרוצים להיות מעורבים בגידול הילדים יצליחו יותר אם יתכננו מראש זמן מתאים למשימות בעבודה וזמן מתאים להקדיש לילדים. גם אם לא תמיד התוצאה תתאים במדויק לציפיות, עצם התכנון יסייע להספיק יותר.המסגרת שניתנת למשימה משפיעה גם על הביצוע בה: כשהזמן הנתפס הוא מועט, אנשים מספיקים לסיים את המטלה בזמן (או לפני הזמן). הגדרת הזמנים בשיחה זוגית או משפחתית, מאפשרת גם לזוג להיות שותפים לעשייה ומהווים מודל חיקוי מעצים ומרגיע לילדים החיים בבית.

חישוב נכון של זמן יכול לחסוך לכם הרבה כאב ראש. נסו להוסיף 25% להערכת הזמן שלכם, לפני שאתם מגיעים למקום או ניגשים לבצע משימה. אם אתם חושבים שלוקח 30 דקות לחזור מהעבודה, פרגנו לעצמכם ב-40 דקות. במטרה להגיע בזמן לרוטינת השינה של הילדים: ארוחת הערב, המקלחות וסיפור/שיחה לפני השינה.

אם יש לכם בעיות התארגנות בבוקר או בעיות קימה מהמיטה, הכינו את כל הדברים בלילה שלפני, הוציאו את הבגדים שתרצו ללבוש למחר, הניחו לצידם את המפתחות, הארנק, הלפטופ, התיק האישי, המסמכים או כל דבר אחר. כך שבבוקר, אתם שותפים לרוטינת הבוקר של הילדים וכל מה שנשאר לכם לעשות הוא רק לאסוף הכול יחד ולצאת מהבית. התארגנות נכונה בזמנים היא המקום הנכון לשדר כבוד לזולת ולהיות מודל ליסודות המסוגלות החברתית: התחשבות ואכפתיות. עמידה בזמנים הינה הכרה בהיותכם חלק מזוגיות ו/או ממשפחה.