זוגיות יוצאת דופן

שיחות חולין במשפחה ושיחות בין יועצים לזוגיות, סובבים סביב התנהלות נכונה והתנהלות יוצאת דופן בין בני זוג ושואפים לעשות כדי שלא יהיו יוצאי דופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ומי מחליט מי הזוג יוצא הדופן?

ההלכה טוענת  ש"יוצא דופן" הינו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם קיימת מסגרת חוקים להתנהלות זוגית?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה זוג מבוגרים. האשה טוענת שהזוגיות שלהם יוצאת דופן. חריגה. שאלתי, האם להיות חריג ושונה מאחרים משנה את ההגדרה "זוגיות"?מה בדיוק הוחלט כיוצא מגבולות המקובל ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הזוגות יחליטו שצריכים להיפרד בארוחת שישי ושכל אחד מבני הזוג חייב לכבד את הוריו בארוחת שישי ויהיה זוג אחד שיאמר שלא מתאים להם להיפרד, כי הם מאמינים שזה לא נכון לעשות כך, הם החריגים? האם חובה שינהגו כמו כולם כדי לא לצאת דופן? האם זוג שבוחר לפרגן בכל שבוע בשי צנוע אחד לשני, הם יוצאי דופן שיש לשנות את התנהגותם כי הם מביאים למסגרת הזוגיות, פן שלא כולם יכולים לעמוד בו?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים בזוג זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים הזוגות יוצאי הדופן. מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות כדי להחזירם אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית? האם המסגרת מוכתבת על פי הקבלה והתלמוד, תרבות ישראלית, או תרבות ארץ המוצא (בני הזוג היום בדרך כלל מעורבים, איזו תרבות קובעת?). אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאיתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאיתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כול אחד ואחד מאיתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה ובטח מהמשפחה הגרעינית והמורחבת. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.

למה רואים בי יוצאת דופן?

שיחות חולין, שיחות של בני חכמים ושיחות אנשי חינוך, סובבים סביב מי יוצא דופן ומה עושים עם יוצאי הדופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ולמה? ובכן ההלכה טוענת  שזהו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. בין החיות נראה שבכל קבוצה מסתתר יוצא דופן אחד שאינו שייך לאותו בית גידול.

אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם תמיד אני מחויב להיות כמו כולם. האם להיות יוצא דופן, גוזר עלי להיות מורחק מן השאר, שונה; לא משותף?

השבוע נערכו בבתי הספר מבחני המחוננים, גם הם יוצאי דופן. להיות חריג זה להיות שונה מאחרים, שהשתייכותו אחרת.שיוצא מגבולות המקובל. ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הילדים יצאו ביום גשם לגן השעשועים ויתפלשו בבוץ וילד יחליט שהוא לא רוצה, כי הוא רואה שזה לא נכון לעשות כך, הוא החריג? התנהגותו היא השונה, אך היותו חריג מביאה לחשיבה שהתנהגותו חריגה? האם תלמיד חכם וחרוץ הוא יוצא דופן שיש לשנות את התנהגותו כדי שישתלב עם בני כיתתו העצלה?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים באדם זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים אותם ילדים, שאותם אנחנו מאבחנים כיוצאי דופן? מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות הכל כדי להחזירו אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית הנדרשת? לא רק על פי הקבלה והתלמוד. אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כל עוד אנחנו מתנהגים במסגרת הנורמות החברתיות והחוק, אין סיבה לתת לאדם להרגיש חריג, שונה ובעל מוגבלות שאיננה תלויה בדבר.

כול אחד ואחד מאתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה. חלק מהעשייה המשמעותית למען החברה והמשפחה. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.

להיות השמש בחנוכיית המשפחה

בכל חג חנוכה אנו מקדישים זמן לחשיבה על האור שבתוכי. אור הנר ומשמעותו בחיינו שלנו. הפעם אני מבקשת שנעלה מדרגה. ניקח באחריות את תפקיד השמש. נהיה כל אחד ואחד מאיתנו במשפחתו הגרעינית ואולי אף המורחבת ה"שמש". נהיה גבוהים יותר, נשקיף מלמעלה על האור של כל הנשמות שעוטפות אותנו מדי יום ונשמש אותם להדלקת האור שלהם ולו בהבנה גדולה שאורם שלהם ועוצמתם יעצימו את אבוקת האור הגדול בביתנו שלנו, בו אנו חיים.

כמות האור שנר אחד יכול להפיץ היא מוגבלת. אבל אם תתמקד ב- “להדליק” אנשים נוספים, הרי סך האור שיהיה בעולם, בזכותך, יהיה הרבה יותר גדול מאשר אם רק תפיץ את האור הפרטי שלך. בכל יום חשוב שנמצא אדם אחד (לפחות) בסביבה הקרובה ונדליק את אורו. נלמד אותו שיבין וידע את האור שבתוכו. נעזור לו להיות בחוסן נפשי ובביטחון עצמי ברמה כזו שיהווה לעצמו ולסביבתו אור גדול. שיהיה הוא הכוח להדליק בקרוב את סביבתו באור גדול.

באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר – בני/בנות הזוג והילדים – לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה. הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר. נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש. זה התפקיד של הכוח המוביל בבית. זו האחריות של המבוגר האחראי.

חשוב להיות מודעים שכשם שיש לנו כוח “להדליק” אנשים בסביבתנו ולהטעין אותם במוטיבציה חיובית ולהניע אותם לעשיה מבורכת, כך יש לנו את היכולת “לכבות” אנשים ולדכא את החלומות שלהם. ההדלקה והכיבוי היא באמצעות מילים. האור הראשון בעולם נוצר על ידי מילים – “ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור”. כך הוא רצה ללמד אותנו שלאמירות יש עוצמה שבכוחה לברוא עולמות. כמו כל עוצמה, ניתן להשתמש בה לשני הכיוונים.

לא פעם האנשים הקרובים לנו ביותר אומרים לנו משפטים כגון: “במשפחה שלנו אין כשרון למוזיקה. אין לך אפילו מה לנסות ללמוד לנגן”. “להיות עצמאי? אתה לא יודע שרוב העסקים נסגרים ופושטים רגל?!”חשוב להיזהר מאוד, לא למנוע מאנשים לנסות ולהגשים את החלומות שלהם. במיוחד להיות זהירים עם אנשים, שמושפעים מאיתנו בצורה משמעותית – הילדים, בני הזוג וחברים קרובים.

אם השמש היה משתמש באור שלו רק כדי להאיר את העולם, כמות האור שהוא היה מפיץ, הייתה קטנה יחסית ומוגבלת. אבל השמש משתמש באור שלו, כדי להדליק את הנרות האחרים. כך, כמות האור שמופצת בזכותו, גדולה הרבה יותר. אם כל נר, לא רק יאיר בסביבתו, אלא ידליק נרות אחרים, כמות האור בעולם תגדל בקצב של טור הנדסי.

ההורה הוא השמש בחנוכייה

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!

כבוד לסבא וסבתא, מתכון למשפחה בריאה.

זוגות רבים מתמודדים היום לא רק אל מול כיבוד ההורים, אלא כיבוד הסבא והסבתא. יש ארבע זוגות סבא וסבתא לכל זוג. מאתגר לכל הדעות. מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו ובין מצד אימו. שכן, בני בנים נחשבים כבנים ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. מצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות (ספר הלכה של הרב אליעזר מלמד). כתוב בספר החינוך שאחד המרכיבים של כיבוד הורים הוא הכרת טובה על כל מה שמסרו נפשם עבורך. אמנם גם הסב תרם, אך אי אפשר לדמות זאת להשקעה העצומה של האב והאם.

"המנחת אלעזר" סובר שהחיוב הוא מדאורייתא, אם הבן חייב בכבוד אביו ואביו חייב בכבוד סבו, קל וחומר שחייב הנכד בכבוד סבו. רבים בני הזוג שטוענים אני סבלני לסבא וסבתא שלי, למה אני צריך גם ל"סבול" את השיטיון של סבא וסבתא של הבת זוג? רבי יוזל מנובהרדוק חינך את אדם לשבירת הגאווה וחיזוק הענווה. הרמב"ם כותב שאם אדם יקיים כראוי מצות כיבוד הורים, רבנים וזקנים – הוא ממילא יתמלא ענווה (שמנה פרקים ד). אם כן, מלבד מצות כיבוד סבא וסבתא, אתה מרוויח את מידת הענווה שהיא מידה עילאית.

ויכוח נוסף שקיים בין בני זוג, הוא קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה. מהלך שהוא מצוות כיבוד הורים. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם. לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני. חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים והם אינם חייבים לקיים מצווה זו ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

סבא וסבתא הם השורשים שלנו, וכיצד יהיה עץ המשפחה איתן, אם לא נשמור על השורשים ונדאג שלא יפגעו. למרות גילם המופלג, הגוף עייף, הפנים מקומטות, הלב עדיין חי ופועם. הלב לא נשחק. תתייעצו עם סבא וסבתא לגבי עשייה משמעותית בחייך. אל תחדלו לשבח ולהודות. הם אמנם זקנים, אבל הלב נשאר צעיר. לחיים האמיתיים אין גיל, הנעורים האמיתיים אינם נשחקים. אמרו להם: יש לי קצת מדמכם. יש לי קצת מהגנים שלכם. אני קצת אתם. אז הם ירגישו בגן עדן.  בספרי "גלגולו של חינוך", אני משקפת את המחזוריות בחיים. כל אחד יהיה סבא או סבתא. כל אחד יהיה קשיש. היו מודל חיקוי לילדכם. שימרו על כבוד וענווה. יש לדאוג שסבא וסבתא יחוו את ימיהם בשובע ובחום המשפחה.

כבוד לסבא וסבתא

לקליניקה הגיעו סבתא ונכדה. הנכדה בת 10 והסבתא בת פחות מ50. הסבתא ביקשה סיוע בהבהרת מעמדה וסמכותה בעולמה של הנכדה. הסבתא נפגשת אם הנכדה פעם בשבוע, לעיתים חגים ושבתות. מספרת הסבתא שהנכדה מתעלמת ממנה לחלוטין אלא אם קנתה לה מתנה או לקחה אותה למסעדה. לאחר שיחות אין ספור והרצאות שלא נשאו פרי, ביקשה הסבתא מהנכדה להגיע אלי לשיחה. הילדה הסכימה מהכרות קודמת איתי.

הילדה שיתפה שאיננה מבינה "מה סבתא רוצה?" אני באמת מגיעה לכל מפגש משפחתי, אני לא מתחצפת. לא מעניינות אותי השיחות של סבתא עם אמא, אומרת הילדה, אז אני הולכת לחדר". הסבתא מסבירה: "כשאני מגיעה אני רוצה שהיא תעזוב את המסכים, ותבחר להיות איתי ולא עם החברים. אני מודיעה מראש, קצת כבוד".

בשולחן ערוך המקוצר, הלכות כיבוד אב ואם, כתוב. "חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו… ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות". בתקופת האדם הקדמון לא היה דבר כזה סבתא. האנושות שרדה בקושי עד גיל 35. ואם שרדה סבתא היא גידלה ביחד עם האם את הנכדים. לעיתים הילדים לא ידעו מי האם ומי הסבתא. בתקופה אחרת הסבתות שלא יצאו לעבודה ובנותיהן המשיכו לגור בבית עם הנכדים, הסבתא הייתה כאם. שפת החינוך הייתה שווה וההתנהלות הביתית הייתה לפי חוקים מוגדרים שהוסכמו על ידי האם והסבתא כאחת.

היום כשההורים מתבקשים לכלכל את עצמם לבד ולנהל את החינוך הביתי, הסבתא מתבקשת להתחבר לחינוך המתקיים בבית המשפחה של הבת/בן. על פי הורי הילד יישק דבר. אם האם הרשתה לילדה שלה לעזוב את חדר האורחים וללכת לחדרה גם כשסבתא מגיעה, הילדה אינה מחויבת להישאר ולארח את הסבתא.

מאידך, הסבתא יכולה לבנות מערכת יחסים עם הנכדה שאינה תלויה בחינוך המתקיים בבית. מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לשים דגש על התנהגות המחוזקת ע"י המבוגר האחראי בקשר הבין אישי. סבתא שתעשה כך שהילדה תרוויח יותר מהשהות איתה מאשר עם החברות, תצליח שהילדה לא תבחר להיות עם המסך או עם החברות.

אחדד דבריי. ילד שחונך על ידי הוריו לכבד באופן שלא משתמע לשני פנים את הסבא והסבתא, משמע להיות נוכח במשך כל שהותם ולהיות חלק מהאירוח, להקפיד על שפה נאותה ומכבדת, אפשר לבוא אליו בטענה כשאינו מקיים את הכללים המתבקשים. אך אם לא כך הדבר, על הסבתא לקחת על עצמה את החשיבה היתרה כיצד להביא את הנכדה להתנהגות שאותה היא רואה כנאותה וזאת תעשה בחוכמה ובסבלנות. יש להכיר היטב את המחזקים האהובים על הילדה ולהבנות תוכנית התערבות בחשיבה יתרה למען שינוי התנהגות הילדה. שיחה ועוד שיחה לא משנים התנהגות. יש לצאת לעשייה. למשל: הילדה מאוד אוהבת לצאת לגלידה עם סבתא. סבתא יכולה להתנות את היציאה בהתנהגות נאותה שתימדד במשך שבועיים. יש להסביר היטב את הנקודות הנמדדות להתנהגות נאותה:  בזמן שאני מגיעה לביקור, את נמצאת איתי במשך שעה מתוך הזמן שאני שוהה. כך גם הסבתא תלמד לנתב את השיחות עם האם, שלא בנוכחות הילדה.

מילה טובה לבן הזוג

בקבוצת נשים מעצימות נשים, כתבה אחת הנשים שקשה לה להבין למה בעלה לא מפרגן. לא מגיע להרצאות שלה, לא מקשיב ובכלל לא מכיר את העיסוק שכל כך חשוב לה.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לבן הזוג, ישתבש משהו במערך הבינאישי. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה".  במילון אחר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם'.הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

פירגון בתוך מערכת יחסים, בעיקר פירגון הדדי (ואותנטי, כמובן) – מאפשר בניית פלטפורמה יציבה של אמון. כשאנחנו מפרגנים אחד לשני , אנחנו מסמנים שאנחנו רואים, מקשיבים וחווים את הצד השני. אנחנו משדרים לצד השני את הנוכחות שלו, וזה בסיס מאד משמעותי של קשר ומערכת יחסים בריאה.

פירגון הדדי בתוך מערכת יחסים, מייצר, כאמור אווירה חיובית. החיוביות, מאפשרת אותנטיות בתקשורת–  מתן משוב ביקורתי, הצעת הצעות והצבת בקשות. מילה טובה, מחמאה מפורטת, הבעת הערכה ליכולות ולמאמץ , לעשייה ולכוונה טובה– מייצרות מצע רך ונעים עליו אפשר לשתול ולזרוע – כנות ושקיפות.

למה חשוב לפרגן?

בת 14 חברת מועצת תלמידים, תלמידה מצטיינת. מאוכזבת. כועסת. הכנתי מפגש בזום לקדם את בחירתי למועצת התלמידים השנה, אף אחת מהחברות לא נכנסה. אמרו "אנחנו מכירות אותך ונבחר בך, למה חשוב לך שנכנס?" כל כך היה חשוב לי שיפרגנו, שיכנסו.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לאחר, הם מורידים מערך עצמם. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה". הכיצד נאפשר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם', שיקטין את ערך ההצלחה שלי?

הידעתם שהחל מ-2014, ב-17 ביולי בכל שנה נחגג "יום הפירגון הבינלאומי" (International Firgun Day). ביום זה, אנשים בכל העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים בערוצי המדיה החברתית. היוזמה החלה על ידי ארגון ללא מטרות רווח ישראלי בשם "Made in JLM" בשנת 2014. הארגון אף מנהל האקאתון לשיווק האירוע בלילה לפני 17 ביולי, ומפעיל כלי אינטרנטי המאפשר ניסוח אוטומטי של פירגונים במספר שפות, בשם "Firgunator.

הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב . היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.