חודש: מאי 2021

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

האם הנסערת הגיעה לקליניקה כשהיא חדורת אמונה שהיא באה לקבל אוקיי לדרך בה היא מחנכת את בתה. חשוב שנבין למה מתכוונים כשאומרים "כמיטב יכולתה", למי זה טוב ונכון להסתפק בקו התנהלות שכזה.

המונח "מיטביוּת" (wellness) או "רווחה נפשית" מבטא תפיסה פוזיטיבית של בריאות נפשית (positive mental health). . הגישה של קידום מיטביוּת מבוססת על התפיסה ההומניסטית, שיצאה נגד יצירת תובנות על נפש האדם מתוך פרדיגמות של חולי וביקשה להתמקד בשאלה של מימוש והרחבה של אנושיות האדם ופיתוח המשאבים האנושיים הגלומים בו לכיוון של התפתחות ויצירה. המשותף להגדרות השונות של המושג "מיטביוּת" הוא ראיית רווחה נפשית כמהות סובייקטיבית ביסודה, שמעוגנת בחוויות והתנסויות של הפרט ואשר מתייחסת למידה שבה הפרט שופט את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה (Kamman, 1983). השיפוט כולל גם מימד קוגניטיבי וגם מימד אַפקטיבי (Argyle & Martin, 1991).

קיימים שני סוגי מאפיינים לאותה מיטביות אליה אנחנו שואפים. הסוג האחד הוא התנהגותי המותאם לגיל ומסוגלות אנושית שמותנת בשביעות רצון עצמית והסוג השני תלוי ערכים שהוטמעו בחינוך שמביאים את הפרט לסיפוק אישי, תקווה ואושר.

כשאנחנו מובילים ילד לעשות כמיטב יכולתו אנו מוכרחים לתת את הדעת על הבסיס שנתנו לו, להכיר את היכולות שלו. היכולת של הילד שלנו משתנה כל הזמן ובין יתר המשימות שיש עלינו כהורים, עלינו להחזק את הילד שלנו שהוא יכול והוא מסוגל להצליח. כשהילד שלנו מלא באנרגיה, מיטב היכולת שלו גבוה בכמה דרגות מאשר בזמן שאנו מאפשרים לו להישאר במקום קורבני וחסר אנרגיות. הרגשת התקווה והאושר תלויה בהכוונה שלנו להביא את הילד שלנו למצב שבו הוא מאמין בעצמו והוא רואה בעצמו אדם בעל משמעות.

אתם בטח מכירים את "שיטת הסלאמי". קחו את השיטה למקום חיובי ומאתגר. תמיד עוד שלב. אתם רוצים שהילד יצליח במבחן. נתחיל בנתח ראשון של הסלאמי: תגיע לכיתה. תהיה נוכח. הצלחת? יופי עכשיו תביא ציוד מלא לשיעור. תהיה נוכח כתלמיד. הצלחנו עוברים לנתח הבא הקשבה. רכישת ידע מתחילה בהקשבה. כלים ללמידה. הצלחנו גם בזה עוברים לנתח הבא מילוי המשימות המתבקשות ליישום של הבנת החומר שנלמד. וראו זה פלא הילד יעשה כמיטב יכולתו גם במבחן ויעבור אותו בהצלחה. אין ילד שיכול לעבור מבחן בהצלחה, אם עד כה לא נכח בשיעור ו/או לא מילא את המשימות שמטרתן הייתה יישום של הבנה ואימון בחומר הנלמד. מיטב היכולת העכשווית היא תלוי הבניית היכולת לאותה מסוגלות.

תינוק לומד ללכת בשלבים. הוא לומד לחזק את שרירי הרגלים, כשהוא עומד על ארבע ואחר כך על שתיים כשהוא נאחז ומתחיל ללכת, נופל וקם, נופל וקם. הוא הולך כמיטב יכולתו לאחר אימון ארוך ומייגע ואף אמא לא אומרת לילד שנופל בפעם הראשונה: "חמוד, אם אתה לא מסוגל ללכת אל תלך, תלך כמיטב יכולתך". אנחנו מתרחקים מהילד ומבקשים ממנו לעשות עוד כמה צעדים לקראתנו. היו שם בשביל להגדיל את מיטב יכולתו של ילדכם, אל תעכבו אותו מלהצליח.

עשייה שנעשית מתוך אמונה שאני עושה כמיטב יכולתי להצליח, היא שמביאה את הרווח שבסיפוק ובהגשמת חלומות. לעשות כמיטב יכולתי, ללמוד מהטעויות שבדרך ולתקן, להתבונן בתוצאות בכנות ולהמשיך לתרגל. בדרך זו נפתח את המודעות של הילד ליכולות שלו ואיפה עליו להשקיע יותר על מנת להצליח. אי העשייה היא התכחשות לחיות שבנו, ליכולת הבריאה ויצירה.

לעשות כמיטב היכולת, פרושו ליטול את הסיכון של כרגע לא אצליח, עדיין לא הצלחתי, לראות את ההצלחה ולשאוף להגיע אליה. ללמוד ביחד עם הילדים את הדרך להצלחה. מה עוד לא עשינו ואפשר שנעשה על מנת להצליח? המורים של הילדים שלכם, הם אנשים מקצועיים שלמדו כדי להביא את ילדכם למיטב יכולתם. ביחד איתם התוו במשותף את הדרך ועזרו לילדכם להשיג את מיטב יכולותיהם. האמינו בהם וחזקו אותם אם קשה להם. למדו אותם לא לוותר כשקשה.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. רות הייתה גויה, היא התגיירה לבדה, עשתה את כל התהליך המייגע, התקדמה והתקדמה עד שזכתה שיצא ממנה דוד המלך! אם היא יכלה להגיע לשם, יש מישהו שלא יכול?

קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. רות המואביה בחרה להגיע לארץ ישראל ולהינשא לבועז, היא למעשה היא כאילו "נפלה" לסיטואציה רגשית שהביאה אותה להיות הסבתא רבתא של דויד המלך.

בשיר בין פרחי הגן, שכתב אוקסנברג, כתוב "נבנה קן קטן, על אדמת אבות, נחיה שנינו כבועז ורות", הנושא שאנו עוסקים בו הוא מקומו של הרגש בניהול חיו של האדם ועד כמה חשוב הוא להקמת הבית האיתן שלנו. אפשר לקחת את סיפורה של רות ולהכיר ברגש ככוח חזק וחשוב במערך הכוחות של האדם.

התורה היהודית נותנת לנו להכיר בכוחו של הרגש כבסיס להבניית התא המשפחתי. לא ניתן היה להקנות את החיבור לאדמת ישראל, הבית של העם היהודי ללא שיקוף האהבה שלנו לעשייה של בורא עולם.

עם זאת, טעם נוסף לקריאת המגילה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים".

החסד והאמת מותנים ברגש ובשכל כאחד. בשיטה היהודית אין בורות, המסלול הוא הגיוני ומתוכנן. החתונה שלובשת לבן בחג השבועות בין בורא עולם לעם ישראל, היא מודל החתונה הטהורה שכל זוג שבוחר להתחתן ייקח לביתו שלו. עד כמה כל אחד מבני הזוג מוכן להקריב על מנת להקים את המשפחה ולראות את הבניית הדורות הבאים כהעצמת המשפחה הקיימת. עד כמה נעשה חסד האחד לשני באהבה גדולה.

רות המואביה הגיעה לתוך תוכנו ללמד להוקיר את האדם באשר הוא. להכיר בכוחה של האישה ובכוחה של האמונה להבניית בית בישראל. לבשו לבן וקצרו את החיטה שזרעתם בביתכם. הילדים שלכם, המשפחה שלכם היא החיטה שצומחת ותהיה הבסיס ללחם שיזין אתכם. חזקו את הקשר לשבולים שלכם, כי הכל בידיים שלכם.

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.