מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.
מי מאתנו לא חפץ בהערכה?
בסיום קורס של לימודי תעודה, כמסיימים תואר, מקבלים תעודה שאומרת שאנו כשרים לעבודה בתחום. גם כשילדים מסיימים שנת למודים הם מקבלים תעודה. מבלבל קצת. הילדים סיימו שנת לימודים, הם כשרים לעלות כתה. מרבית בתי הספר בארץ שינו את שם הדף לתעודת הערכה. מה מטרת תעודת הערכה זו?
בויקיפדיה נמצא שהערכה היא בִּקֹּרֶת, תֵּאוּר פְּעֻלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם אוֹ דָּבָר, קְבִיעַת מַעֲלוֹתֵיהֶם וְחֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם. ואין טוב מזה להסביר מה אנחנו עושים בפועל באמצעות אותה תעודה שמקבל תלמיד בסוף שנה. מטרתה להכיר ולהוקיר את העשייה החיובית שנעשתה על מנת להגיע למצב בוא ניתן לעלות כיתה. הערכה משמשת חלק בלתי נפרד מתהליך ההוראה-למידה השוטף והיום-יומי המתרחש בכיתות. תפקידה לספק למורים נתונים לצורך תכנון ומשוב, לשם בקרה על התהליכים המתרחשים בכיתה ולשם קידום הישגי הלומדים (חוזר מנכ"ל בנושא הערכה).
חשוב שנבין קודם ביצוע הערכת התלמידים, מה התבחינים אותם אנו רוצים להעריך. כמורה מזה 30 שנה, אני אתמקד בפעולותיו המעשיות של התלמיד/ה לקיום תלמידות. למשל, הבאת ציוד מלא לשיעור, הגעה בזמן, עבודה בזמן השיעור, הכנת משימות הבית, נחישות להבנת החומר הנלמד, כמו הגעה לשיעורים פרטניים ביוזמה ולא כי אני ביקשתי שיגיע. בעבורי תלמיד/ה שעושה למען ההצלחה שלו, מגיעה לו הערכה גבוהה, גם אם הציונים לא משקפים שליטה בחומר הנלמד. התלמיד לא יקבל ציון 100 בתעודת הערכה, אבל בטח ובטח לא 70 , אם אכן התנהל בשיעור על פי כל הקריטריונים שפרשתי למעלה. ולמה?
כי מדובר בהערכה. כי גם אנחנו אם השקענו בעבודה: השתדלנו להגיע לבית הספר גם כשלא היינו במיטבנו, בחרנו להביא לכיתה מערכי שיעור שעבדנו עליהם שעות, ידענו להיות בשביל התלמידים שלנו גם כשהם התקשרו בערב בדיוק כשהשכבנו את הילדים לישון, אנחנו מצפים למשכורת מתגמלת. כך גם אם התלמידים שלנו לא ממש הצליחו להבין את כל החומר שלימדנו, אנחנו מצפים שלא יפגעו לנו במשכורת. כי אם יפגעו במשכורת, נאמר לעצמנו "אין הערכה לעשייה שלנו, בשנה הבאה לא אשקיע כל כך, בשביל מה"?
בדיוק אותו דבר התלמידים שלנו. מתוך היותי מאמנת אישית וכמנתחת התנהגות, מוכח שהתנהלות נכונה, התמדה ונחישות להשגת המטרה מביאה בסופו של דבר לתוצאות טובות. ההוקרה להתנהלות נכונה כתלמיד, תביא את הילד לרצות להמשיך ולהשקיע, כי מאמינים בו ורמת ההישגים תעלה אט אט. זה יקרה, כי הצלחנו לאסוף את הילד ללמידה. מדובר בהערכה דינמית שבניגוד להערכה סטטית המעריכה את התוצר בלבד, מאופיינת באינטראקציה עם התלמיד במטרה להעריך היבטים קוגניטיביים ורגשיים בתהליכי הלמידה שלו כגון; אסטרטגיות הלמידה, תהליכי הבקרה, מוטיבציה ודימוי עצמי כלומד.
היו חכמים, אל תהיו צודקים. גם במסגרת החינוכית וגם במסגרת הביתית. ילד שמרגיש שמעריכים את העשייה שלו יעשה עוד לקבל הוקרה וחיזוקים חיובים. ילד שעושה למען ולא מעריכים יפסיק לעשות. בהצלחה.
מה הסיבה שאנחנו מתנגדים לסמכות?
שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.
הכרה והוקרה לשבוע הספר
בכל עיר וקריה מתקיים ארוע "שבןע הספר" שמטרתו להעצים את המודעות לקריאת ספרים. עיקרו של הספר הוא התוכן הנכלל בו, בין אם זה תוכן עיוני, מדריך שימושי או סיפורת. סביב תוכן זה נכללים מרכיבי תוכן נוספים, חלקם המופיעים בכל ספר, חלקם המופיעים בסוגים מסוימים של ספרים, וחלקם מופיעים בהתאם לשיקול דעתם של המחבר והמו"ל. הרעיון המסתתר מאחורי קריאת הספר הוא שכל קורא לוקח את הטקסט לחייו שלו. שני אנשים שונים ממגדר שונה, מדת או מעדה שונה, כל אחד יספר את הסיפור שקרא אחרת. מכיוון שאנו מונעים על ידי ספר חוקים, ספר היסטוריה שונה אחד מהשני.
בבית הספר מתבקשים הילדים לבחור ספר ולכתוב עליו יומן קריאה. כתיבת יומן הקריאה מלמדת את המורה רבות על התלמידים. גדולתו של המורה היא להכיר את ההיסטוריה המנטלית של הילדים מתוך הניתוח של הספר שהם קראו. ובדיוק כך חשוב שגם הורים שקוראים לילדיהם ספר, לשוחח על הספר ולשאול את הילדים היכן הסיפור פגש אותם? מה הם אהבו בספר? שיח שכזה יפתח אתכם לעולם הפנימי של הילדים.
הספרים שלי מיועדים לנוער, לבוגרים, להורים ומורים ולכל אחד שמבין שחינוך לא מתקיים רק במסגרת חינוכית. חינוך מתקיים בכל תקשורת בין אישית שאנו מקיימים עם הזולת ויהיה גילו ומגדרו מה שיהיה. מטרתם להביא לתובנות וליישום התנהגותי שיטיב עמנו לחיים טובים ומאושרים. הספר "גלגולו של חינוך" פונה אל הקורא ומאפשר לו להכיר בכוח הרב שבגנטיקה המנטלית. עד כמה ההורים שלנו הם אבן דרך שלנו להצלחה בחיים. הכרות עם הנכון והשגוי בחייהם, מאפשרת לנו לנתב נכון את חיינו ואת חינוך ילדנו. הספר "הרוח בחינוך" נותן להכיר בערך האדם כאדם לומד וצמא ללמידה מיום היוולדו ועד ליום מותו. להכיר ולהוקיר את רוח האדם כשותף ללמידה משותפת של היחיד והסביבה. ההכרה ברוח האדם כגורם מאבחן לתוצאת ההתנהגות מאפשרת שליטה מירבית בהצלחה של כל אחד ואחת.
הספר "גורי הכלב שמתנהג כמו בן אדם" שכתבה יובל עדן, והיא בת 22 בלבד, זכה להצלחה רבה בזכות החיבור של הקוראים הצעירים לתוכן המספר על אימוץ כלבים. הספר "אמא, מה זה זמן?" שכתבה אירית ויסמן-מינקוביץ' והוא אחד מ28 ספרים שכתבה עד היום, מחבר את הילדים למושג הזמן שהוא כל כך גם לא בדיוק ברור למבוגרים. תוך כדי קריאת הספר המבוגר שקורא מבין עד כמה המושגים שלנו המבוגרים, כל כך לא ברורים לילדים. הספר "דמיון מודרך" שכתבה שרה מונטה, ספר מעניין שניתן תוך כדי קריאה ליישום של הפעלה מעניין. הספר יכול להיות ידיד נפש לכל אדם בכל גיל. צאו ובחרו את הספר שיעשה לכם טוב.