תכירו את הסיפור שבציור

אירחתי בתוכנית "עוצמה עם דר' מרום", המשודרת מדי יום ראשון ברדיו קול הכנרת, את פנינה נבון. גננת מזה 30 שנה, ברמת הגולן. פנינה עוסקת בפיענוח ציורי ילדים. אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה המשמשת בפסיכולוגיה של האישיות. הבוחנים נעזרים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. השיטה מסתמכת על מחקרים שנערכו על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי חינוך וגרפולוגים, אשר מצאו קשרים חיוביים בין ההבעה החזותית והבחירות הלא-מודעות של הילד בזמן הציור לבין מאפיינים נפשיים ורגשיים.
ילדים צעירים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, והציור מספק להם כלי להביע את רגשותיהם וחוויותיהם. הילדים נעזרים בציורים כאמצעי גישור על הפער בין שפתם לבין שפת המבוגרים. רצוי לפנות לאבחון ציורי ילדים כאשר אנו רוצים להבין את דפוסי התנהגותו של הילד, כאשר אנו רוצים לאתר פחדים ומצוקות. חשוב לציין כי יש לאסוף ציורים תקופה ארוכה (חצי שנה ויותר) מסביבות שונות על מנת לאתר מגמות התנהגותיות שונות המאפיינות את הילד לאורך זמן ולא התנהגות חד פעמית.
לילדים נגיש את כל סוגי הצבעים, הגירים והטושים. בחירת כלי הציור גם לו מקום נכבד בפיענוח. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה. ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. עץ קטן המצויר ביד בטוחה ובלי שבירות עם אדמה ושורשים מראה על ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו, תוקפנות חיצונית או פנימית של הילד. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון. הוציאו את הדפים והצבעים והזמינו את הילדים לצייר.

כיצד נעצים אמפתיה?

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.