האם חשוב שניתן מקום גם לזנב ולא רק לראש?

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

התקווה בלב נשמרת

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

מי אדון למילים ומי עבד למילים?

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.