המורה משלים את עבודתו של ההורה בבית בחינוך הילדים. עליו לספק לילד חום ואהבה, מה שקוראים בשפה המקצועית תמיכה רגשית, אותה תמיכה רגשית מותנת גם בהצבת גבולות. מה הן אותן גבולות? גבולות של מי ובשביל מי? הילדים היום מקבלים היום מרות וסמכות, לא כמובן מאליו. על מנת שיקבלו את הסמכות, עלינו לשקף להם שאותן גבולות מטרתן להגן עליהם, הם החינוך, להביא אותם לביטחון אישי, אותן גבולות אמורים להביא אותם לחוסן נפשי למען עתידם.
להבדיל מתקופות אחרות בהן מטרת החינוך הייתה לתת לילדים מקצוע. התנהלות בחיים. כל ילד הוכשר להמשיך את עבודת אביו. להכיר מקרוב כיצד מנהלים ומתנהלים בעסק המשפחתי. היום ישנו מרוץ אחרי ציונים. להכיר שאם לא תגיע לציון זה או אחר לא תוכל להתקבל לבית הספר שמתנה כניסה לפי ציונים בתעודת סיום היסודי. זה גם בסדר, אבל הגישה חייבת להיות אחרת. להגיע ליעד בשיטה אחרת.
אם לרגע נעצור ונבין שהילדים שלנו מאוד, מאוד יצירתיים. הם מגיעים לשיעור עם בקבוק מים ריק. מדוע? כדי לצאת במהלך השיעור ולהרוויח זמן חופשי. הם רעבים ולא מסוגלים להתרכז, הם שכחו את העליונית באולם הספורט ועוד תירוצים שמאפשרים להם לקחת זמן חופשי. הם יצירתיים. להגיע בלי עיפרון זו דרך לתקשורת עם חברים בזמן שיעור, למרות שכל אחד צריך לשבת במקומו. אין ספק שהילדים שלנו מאוד חכמים. איפה נכון שנראה להם שאנחנו מובילים אותם לחינוך נכון למענם?
התבקשתי למלא מקום בכתה ח'. מצאתי לנכון, לא ללמד שפה אלא לעסוק בחינוך. ביקשתי מהילדים לנסות להסביר שני מושגים "למידה" ו"חינוך" מיהו ההקשר ומיהו התוכן? בוויקיפדיה כתוב: חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שתהליך חינוכי שבו אדם שרוי, הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו.
אנו עסוקים בלהביא את הילד להיות מחונך. האם המסגרת החינוכית אכן עוסקת בחינוך? כן היא עוסקת בחינוך, אלא שהילדים היום לא מבינים עד כמה החינוך להתנהגות נאותה הוא המוביל והמשמעותי בהגיעם לבית הספר. הילדים בכתה ח' הביאו דוגמאות מהשטח על חינוך להתנהגות נאותה שנכונה לסייע ברכישת ידע ומיומנויות לחיים. דוגמאות עלו ממגרש הכדורסל, מהשיח החברתי ומהנדרש בתקנון בית הספר. משם אנו לוקחים את הכיוון ותלמידי ח' בוגרי בית הספר יובילו שיעורי חינוך לערכים חברתיים בכיתות הצעירות יותר. הילדים עצמם יהיו יצירתיים בהקניית הערכים.
בספרי "גלגולו של חינוך", אני נותנת אור להבנה עמוקה ש"החינוך בא מהבית". בספר מתקיימת הכרות עם התובנות המדעיות (מדעי ההתנהגות), התובנות הרוחניות וכמובן כלים מעשיים מהאימון האישי, לשינוי דפוסי התנהגות שהושרשו בנו באותו חינוך מהבית והם לא מטיבים עמנו. חשוב להבין שחינוך אינו משא של למידה אקדמית. החינוך הוא הכוונה נכונה להתנהגות מושכלת במטרה להצליח. המסגרת החינוכית והבית מהווים מצע להצלחתו של הילד. ושוב אני קוראת לכל ההורים להאיר את האור בחינוך ובשיתוף פעולה הבית והמסגרת החינוכית לתת לילדים חוסן נפשי להצלחה בחייהם. חינוך נכון לערכי החברה וכבוד האדם יביאו להצלחה גבוהה יותר.
כיצד נמנע מלפחד מהחרדה?
הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.
מתן אישור להימנעות, אינו מניב חוסן.
כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.