החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.
אמון וכבוד הם הבסיס למערכת יחסים
הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.
האם ערך עצמי נמוך הוא הגורם לקושי ביצירת קשרים חברתיים?
בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.