אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.
סוד ההצלחה בחינוך, נמצא בשורש האמון במערכת
תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.
"הכל תלוי בטיב המילוי", זו לא קלישאה
אנו עושים למלא את יומנו בעשייה, למלא ליבנו באהבה, כיסנו בפרנסה טובה ואת כרסנו באוכל טוב . עד כמה אנחנו נותנים דעתנו במילוי נכון של משימת החינוך. למלא את המשימה במטיב ונכון לילדנו?
התזונאית מגיעה לשיעורי תזונה נכונה ומלמדת כמה חשוב לצאת מהבית לאחר ארוחת בוקר בריאה. ואם אין זמן לארוחת בוקר בריאה קורנפלקס עם חלב או שוקו. ארוחת הבוקר שנשלחת עם הילדים תהא ארוחה בריאה עם חשיבה על חלבון, פרי וירק. מאוד חשובים שעורים אלו ואחרים שאנחנו כל כך צמאים שהילדים יקבלו בבית הספר. האם אנחנו משתפים פעולה למען הטמעת הרגלי תזונה נכונים?
הילדים מגיעים לבית הספר רעבים "לא אכלתי כלום בבית", הם אומרים. המורה שלא תתן לילד להיות רעב, נותנת לכיתה שלמה לאכול. משעה 7:50 ועד 8:05 אוכלים. עד שמתארגנים לשיעור, נותרו אולי 15 דקות לפתוח בשיחה. השיעור נגמר. מתחיל שיעור שני ואומרים הילדים: "אנחנו עושים הפסקת אוכל לארוחת בוקר ב9:20". שיעור שלישי עובר ומתחיל שעור רביעי: "מתי אוכלים? תמיד נותנים לנו לאכול לפני ההפסקה". וכך מתנהל לו יום הלימודים שטיב הלמידה ממולא יותר באכילה פיזית מאשר הזנה לנפש או לשכל.
קביעת מטרות חייבת להאמר ולהכתב בשיתוף פעולה בין כל האחראים על "טיב המילוי", שהרי זו דרישה מרכזית להתערבות חינוכית מוצלחת. חשוב שהמטרות יהיו ספציפיות, קונקרטיות, מובנות ומקובלות על המורים וההורים כאחד. המטרה האולטימטיבית היא להגדיל את תחושת הביטחון הרגשי של הילדים ולחזק את סכמת המבוגר הבריא. המטרה בהגעה למסגרת חינוכית היא חינוך הילדים להרגלים שיאפשרו להם בעתיד התנהלות נכונה למען הצלחה במסגרות החינוך השונות, במסגרות העבודה ועוד.
הצלחת החינוך נקבעת כשילדים מפגינים מיומנויות תקשורת חברתית יעילה הכוללת ריסון בריא, יותר אמפתיה לזולת ויותר ביטחון עצמי בהתמודדות עם לחצים בין – אישיים או חוויות אחרות הכרוכות בבחינה ובביקורת. ברור שאין הכוונה ללמד אותם להמיר את הצורך בתזונה נכונה באכילה רגשית. אזור הנוחות של הילדים בגילאים הצעירים ובגילאים הבוגרים יותר הוא האכילה. כשאנחנו מאפשרים צמצום זמן הלמידה וההתמודדות עם אתגרי הלמידה באמצעות בריחה לאכילה, אנחנו יוצרים מצע לאכילה רגשית שאינה לטובת הילדים. ביחד, הורים ומורים נעשה למען כשההורים בבוקר יחזרו לנהל רוטינת בוקר בריאה. קמים בשעה שמתאימה להספיק לצחצח שיניים, להתלבש, להתכנס במטבח, לשתות ולאכול ואז יוצאים למסגרות. כשמגיעים לבית הספר, המורה מתחילה יום ב "בוקר טוב תלמידים היום נלמד… היום יתנהל במילוי מיטיב ויעיל למען העשייה הלימודית והחינוכית". ארוחת בוקר מתקיימת בהפסקת האוכל לאחר השיעור השני. והפסקת אוכל – ארוחת צהרים במסגרות בהם מתקיימת הסעדה ואם לא אז בבית. גם בבית לא אוכלים כל היום. יש זמנים לארוחות. נלמד להיות שבעים מעשייה משמעותית לנפש, תוך כדי שמירה על תזונה נכונה לגוף.
אייך נביא את הילדים לעשייה מבלי שיפחדו מאי הצלחה?
אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.
איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?
בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.