חינוך להתבגרות

נערה בגיל ההתבגרות ביקשה מהוריה להגיע ביחד איתה לפגישה בקליניקה שלי כמדריכת הורים. הנערה תלמידה מצטיינת, הוריה מספרים שתמיד הייתה ילדה טובה וממושמעת ולאחרונה מרגישה שההורים לא מאפשרים לה להתבגר. כדבריה: "אומרים שאני בגיל ההתבגרות, אבל אף אחד לא מאפשר לי להתבגר".

תכונות האדם הבוגר צריכות לכלול על פי הגישה החינוכית כיום: שליטה עצמית – היכולת לבקר ולהתאים את ההתנהגות, המחשבות והרגשות. יציבות – אישיות יציבה, כוח. עצמאות – יכולת אדם לפקח על עצמו. רצינות – היכולת להכיל מצבים מורכבים ולהתמודד איתם באופן ענייני. אחריות – אמינות, נשיאה בתוצאות והיכולת לבוא בהתחייבות. שיטתיות – היכולת לתכנן לעתיד ולפעול בהתאם. כוח סבל – היכולת להתמודד עם קשיים. ניסיון – הבנה ופתיחות. אובייקטיביות – ריאליזם ופרספקטיבה. חברתיות ואינטליגנציה רגשית – הבנת הסביבה החברתית ויכולת השתלבות בה.(ויקפידיה)

לאחר שנים שההורים מרגישים אחריות מלאה על התנהגות הילדים, מפקחים על העשייה שלהם, מתמודדים במקומם עם סיטואציות שלילדים הקטנים קשה להתמודד,  מתכננים את שבוע הפעילות שלהם ומרגישים אחראים לסביבה החברתית שלהם, קשה מאוד לעשות את המעבר ולהבין שעכשיו הילד בוגר והוא יעשה כל זאת לבד.

חשוב מאוד להתחיל את העברת הסמכות והאחריות לילד בתחומי חייו בגיל צעיר, כדי שיהיה קל לו ולכם ההורים לעשות את המעבר ביום שהילד מרגיש מספיק בוגר לקחת אחריות על חייו. מנהיגות היא היכולת לתקשר לאנשים את הערך והפוטנציאל שלכם כל כך בבהירות, עד שהם רואים זאת בעצמם (סטיבן קובי).

ילד בוגר נוהג ומנהיג את חייו לחיים עצמאים ואחראים. זאת מטרת החינוך של ההורות. מנהיג מוביל אנשים למקומות יותר גבוהים משחשבו שהם יכולים להגיע אליהם (אלון אולמן). ילד שמגיע לגיל שמסוגל להתנהל לבד, להתלבש לבד ולאכול לבד, הנכון הוא לתת לו את היכולת לתכנן את העשייה המשמעותית בהתאם לגילו, לקחת אחריות מלאה על הלימודים, החברה ושותפות כבן משפחה. הציפייה שלנו ממשהו יוצרת את הגודל שלו (אלון אולמן). ככל שניתן לילד את התחושה שאנו מאמינים בו שהוא מסוגל לנתב את חייו להצלחה, כך יצליח יותר.

אלברט איינשטיין אמר ש"אלוהים לא משחק בקוביות". העולם עובד על פי חוקים ברורים מאוד. מנצחים מסיימים את המרוץ ולא משנה מה קורה להם בדרך (אולמן, א. 2017). משלימים כל מרוץ –בזכות: כוח רצון, נחישות ומוכנות לשלם מחיר. זאת המנטרה שאנו צריכים לשדר לילדים שלנו מגיל צעיר. ככל שנקדים לתת אחריות לילדים שלנו ונשבח אותם על ההצלחה שלהם כשהם עצמאיים ואחראים להצלחה שלהם, כך יהיה להם ולגם לכם ההורים קל יותר לקבל את גיל ההתבגרות. תקשורת מקרבת ונכונה עם הילדים תסייע למערכת יחסים פתוחה ומלאת אמון וכבוד בינכם לבין הילדים המתבגרים.

תקרית, מקרה או מקרא אישי?

השאלה המהותית היא לא מה קרה, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה ומה אנחנו עושים עם זה. מה עושים כשהדברים "קורים לנו" (אולמן, א. 2017). מקרה שקורה הוא התרחשות עובדתית. החוסן הנפשי הוא שעושה את הפרשנות למקרה ואותה פרשנות היא שמשפיעה אל הכאב הפיזי ו/או הרגשי לאותו מקרה שבמקורו, כהתרחשות עובדתית, מוסכם על ידי כולם.

התודעה שתכיר בעובדה שהפרשנות שלנו האישית, שנובעת מההיסטוריה האישית שלנו בהווה ובעבר, היא זו שמביאה אותנו לתגובה התנהגותית, שמשקפת לסביבה את משמעות האירוע שאנחנו עברנו, תשנה במודע את מהות ההוויה ההתנהגותית של כל הסובבים אותנו.

ילד שנפל בגן השעשועים, כשהתנדנד בנדנדה. אם ההורה יאמר לעצמו "הייתי חסר אחריות, לא שמרתי טוב, יכולתי למנוע" וימשיך בהאשמה עצמית, גם הילד לא ייקח לעולם אחריות על הפעולה שהביאה לנפילה. ההתייחסות למקרה חייבת להיות ללא תוספות שאינן קשורות למקרה העובדתי. הילד נפל, כרגע כואב לו נתייחס לכאב, להבין כיצד נעשה שהנפילה לא תחזור שוב. לא מחפשים אשמים ולא מחפשים למה זה קרה דווקא לנו, מהמקום האנרגטי או המיסטי וכן הלאה. אותן פרשנויות לא מועילות לא לנו ולא לילד בזמן אמת.

הספר של יעקבי גריה "למה זה קורה לי?"  דן בהערכות אישיות באמצעות הקבלה המעשית, ובוחן את הסוגייה של גורל לעומת רצון חופשי. הקבלה מסבירה שאין מקריות, לכל תוצאה יש סיבה, ויש סיבה לכל מה שקורה בחיים. העמקה והרחבה בתחום, בחשיבה יתרה אחרי טיפול במקרה, מבורכת לכל הדעות, אך לא אל מול הילד הרך שנפל מהנדנדה והוא חבול וכואב וכל מה שהוא זקוק לו, הוא טיפול בכאב הפיזי וחיבוק אוהב.

בכדי לחזק את עצמנו בתגובות, למצבים שמקשים עלינו להישאר מפוקסים, חשוב שנכין "מקרא מפה" ביחד עם הילדים. מה נעשה כשאנחנו בסיטואציה בה נפלנו, נכשלנו, לא הצלחנו. חשוב להכין את עצמנו. זה לא ש"מחשבה יוצרת מציאות".  בתקופה קשה של מלחמה אנחנו עושים להדריך את הילדים להיות "הכי מוגן שיש". הכרות מוקדמת עם התגובה לסיטואציה מאפשרת שליטה מושכלת שמסייעת לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע במצב קורבני. להיות קשובים ופנויים להיות בשביל הילד.

העלאת רמת ההקשבה של הילדים

נפגשתי עם הורים של אחת מתלמידותיי בכתה ז'. ההורים "היא לא מקשיבה גם לנו". דפוס התנהגות לא משתנה ממסגרת למסגרת. שינוי ההתנהגות חייב מתקיים בשיתוף פעולה מלא של המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. בכדי ליצור הקשבה חשוב להקנות הרגלי שיחה. שיחה משמעותית מתנהלת כששני הצדדים מכירים בתועלת של אותה שיחה.

הכלל בשיחה עם הילדים חייב להיות "מה התועלת שיצא לילד מאותה שיחה" ולכן, אתם לא "מוכרים" ערך חינוכי (כמו הקשבה), אלא מוכרים לילד את התועלת מקניית אותו ערך. גם בהצגת הפתרון תנו זרקור על התועלת. הילד אומר "דני כל הזמן מציק לי". הערך החינוכי – "דני, חבר טוב?" – מהו חבר טוב? התועלת העתידית: "כיצד נבחן ונבחר חברים טובים, כיצד נמנע מקשר עם אנשים שליליים?". שיח חינוכי נכון הוא שיח של צרכים – תועלות שמבהיר ההורה לילד, מה הוא מקבל מקניית החינוך בהתאם לצרכים שלו.

בזכות שיח מכבד, מושכל ומתוכנן מראש, אפשר בשיחה אחת להפוך את הילד מזחל לפרפר מרשים כשהוא נושא בתוכו מסר של התפתחות והעצמה. אם הילד שלכם ספורטאי, השתמשו באנלוגיה מעולמו על מנת להשיג את הטמעת המסר שלכם. כשלי, כמורה חשוב שיביא עפרון ומחברת, אני שואלת אותו אם קרה שהגיע למגרש הכדורגל בלי נעלי ספורט וכדור? חפשו את האנלוגיה המשפיעה ביותר עבור הילד.

ההורים שהגיעו, הם הורים לילדה שנוסעת ברכבת לטיפול. האנלוגיה במקרה שלה תהא, הקשבה לזמני הרכבת, שמירה על הכרטיס יציאה מהרכבת. הגעה בזמן לטיפול והקשבה לדברי המטפל. חשוב לקחת מתוך החיים של הילדה. לשאול, מה יקרה אם נאחר לרכבת? מה יקרה אם נאחר לטיפול? למה חשוב להקשיב למטפל? ומשם להגיע לתועלות בהקפדה על הקשבה להורים ולמורים.

לכל בני האדם ישנם ששה צרכים שאותם יש לספק בכדי להיות מאושרים באופן מעשי: הראשון שבהם הוא ודאות. כאשר ניטלת מאיתנו הוודאות, כל השאר פשוט לא רלוונטי (אולמן, א. 2017). הוודאות היא הזמן שנכון לכולנו. עמידה בלוח זמנים נותנת לנו ודאות שגם האחר עומד בזמנים. אני אגיע בזמן לרכבת כי גם הרכבת תגיע בזמן לתחנה. אני אגיע לשיעור בזמן כי גם המורה עושה את המאמץ להגיע לזמן לשיעור. אני מגיע עם מחברת ועיפרון כי המורה מגיע עם מחברת וטוש ללוח ובטוח אלמד משהו בשיעור. וכן הלאה.

החוקים והכללים הנהוגים הם הוודאות שאיתה אנחנו מצליחים לתפקד באופן קל ונוח. כשמתקיימים אותם כללים שבמסגרת הוודאות, קל למזער את הקושי בהתמודדות עם ההפתעות. למשל, התלמידים הגענו עם מחברת ועיפרון לשיעור ויש בחן פתע, הם מוכנים בזמן ולא מבזבזים זמן יקר על לחפש עיפרון ולחדד אותו. זוכים (תועלת) בכל הזמן לפתרון כל הבעיות במבחן.  מי שמקפיד על הקשבה פחות מופתע והתועלת גבוהה וכדאית.

הילד מביע קושי, מה עושים?

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.