קטגוריה: הרצאות/סדנאות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

סיפור פנימי הוא מחשבה שחוזרת שוב ושוב. הדרך שבה אדם קולט, מבין ומפרש את העולם ואירועים סביבו. אחד הסיורים הפנימיים שסיפרתי לעצמי הוא שאני חזקה, שאין לי על מי לסמוך, אלא על עצמי. מה שמשתנה הוא לא המציאות, אלא הפרשנות שלנו. ההבנה שלנו היא שמשתנה: התודעה שמתרחבת ומתפתחת. שליטה מגיעה מתודעה רחבה. אדם חייב להכיר במציאות בה הוא נמצא ולשאוף להגיע למציאות טובה יותר. חובה עלינו לתרגל מיומנויות חשיבה חיוביות ומקדמות. תוצאה נקבעת במחשבה.

אם אתם רוצים שינוי משמעותי בחיים – עליכם לשנות את הסיפורים הפנימיים שלכם לכאלה שיקדמו אתכם אל התמונה המנצחת שלכם (אלון אולמן). בפועל, במציאות, נדרשת פעולה אחת – פעולה ממשית בעולם הפיזי, שתעביר אותנו מציר התיאוריה אל ציר ההוויה. הגשר בין המחשבה והרצון והכוונה והתקווה לבין הגשמה היא פעולה. פעולה בעולם הפיזי.

עברתי תאונת עבודה קשה. נפילה שריסקה אותי ואני יושבת בבית סובלת מכאבי תופת. הדלת כמעט ולא נפתחת. חברים? משפחה? מצוות ביקור חולים? כמנתחת התנהגות  שלחתי לכ30 איש את השאלה: "מהי חברות אמיתית?", היו שכתבו שחברות אינה נמדדת, שחברות היא הקשבה, קבלה, אכפתיות, כנות ועוד. אני כילדה למדתי ש"חבר נמדד בשעת צרה". כואבת ומאוכזבת מהסיפור הפנימי שנתנו לי להאמין בו, המשכתי ונכנסתי להבין את "ביקור חולים" – מצווה ביהדות.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לשפר את מצב רוחו, לבדוק אם נזקק לדבר מה ולעזור בכך (ויקפדיה). ביקור חולים אינו שיחת טלפון. ביקור הכוונה נוכחות. והחולה בלי מסכות, אם באו לבקר מותר לו לכאוב והמבקר לא צריך להרגיש שבא בזמן לא טוב. זה הזמן להשתתף להרים מורל. בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. בקהילת ברלין מינו אדם שהיה ממונה על ביקור חולים, הנקרא "גבאי ביקור חולים". אני ממליצה לעשות זאת גם כאן בארץ ישראל, ארץ הקודש, בכל ישוב.

חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו ש”כל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו”. בדיון בכלל זה שואלים: אם כך, יבואו שישים איש וירפאהו, ועונים שכל מבקר נוטל אחד משישים ממה שנשאר. אומר לכם ממיטת חוליי, כל ביקור הרגשתי הקלה. פחות כאב. חברות אמת נמדדת בשעת צרה, בשעת כאב. אכפתיות נמדדת במי שבאמת נותן דעתו ומפנה מזמנו להיות איתך בזמן שאתה סובל. ערבות הדדית, הקשבה וכל התבחינים שכתבו כבונים את המושג חברות, אינם באים לידי ביטוי בווטצאפ, או בשיחת טלפון. היו נוכחים. ביקור חולים כשמו כן הוא ביקור. אף חולה לא יתקשר לאדם, שמתקשר לשאול לשלומו ומסכם את השיחה "אם אתה צריך משהו, תתקשר". אם באמת חשוב לכם לראות אם החולה צריך משהו, תפתחו את דלת ביתו. תלכו לראות אותו. תהיו שם בשבילו. חברות אמיתית אינה חברות בווטצאפ או בקבוצות פייסבוק. ושרק נהיה בריאים.

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.