קטגוריה: חוויות מהשטח

ילד מבקש תשומת לב.. קורא לנו שוב ושוב, שואל שאלות, מבקש שנראה, שנקשיב, שנביט בו. אנחנו, כהורים וכאנשי חינוך, עלולים להתעייף.  ילד זקוק, מיום היוולדו, לחוויה שהוא חשוב. שיש לו מקום. שרואים אותו. שתשומת הלב שהוא מקבל אינה פרס על התנהגות טובה ואינה נשללת ממנו כאשר אינו עומד בציפיות שלנו. כאשר ילד מרגיש שהמקום שלו בטוח, שהוא ראוי לתשומת לב גם בלי להוכיח את עצמו, הוא יכול לפתח בהדרגה ביטחון, עצמאות ויכולת להתמודד גם עם רגעים שבהם הוא אינו מקבל מענה מידי.

קרל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, דיבר על "Unconditional Positive Regard" – קבלה והערכה חיובית ללא תנאי. אין הכוונה לוותר על גבולות. אפשר להציב גבול ברור, לומר "לא", לדרוש אחריות ולהתמודד עם התנהגות שאינה מקובלת, ובו בזמן להעביר לילד מסר חד וברור: הערך שלך אינו תלוי במה שעשית עכשיו.

אנחנו נוטים להעניק תשומת לב כאשר משהו משתבש. הילד מפריע, מתווכח, מתפרץ-  כל המבוגרים עסוקים בו. מה עם הילד השקט? זה שלא משתתף, שנמנע, שלא מרים יד, שמוותר מראש, שיושב בכיתה ואינו מבקש דבר? חוסר שיתוף פעולה, הימנעות ואדישות הם הדרך שלו לומר: שימו לב אליי.  הילד, מחפש ראיות לחשיבותו. רוצה לדעת שיש לו מקום גם כאשר הוא לא מצליח, טועה, מתקשה וגם כשהוא אינו מייצר נחת לסביבתו. כאשר התחושה הזאת קיימת, הילד מרגיש בטוח יותר, וממקום של ביטחון קל לו יותר לשתף פעולה, לנסות, לטעות, להתמיד ולהצליח.

אני רואה את זה במשך שנים בהוראת המתמטיקה. ילדים מגיעים אליי לא פעם עם אמונה שלמה שהם אינם יודעים, לא אוהבים ושאין להם יכולת במתמטיקה. בקבוצה קטנה יש מי שרואה אותם, ששומע את השאלה שלהם עד הסוף. יש זמן להסביר. יש מקום לטעות וכעבור זמן קצר קורה דבר פלאי: הילדים מתחברים, מתחילים ליהנות, ממהרים לפתור בעיות ואפילו מחכים לתרגיל הבא.

התנאי שבו הוא לומד השתנה. נוצר עבורו מקום אישי, תשומת לב. זו אחת הסיבות שאני חוזרת על הצורך להקטין את מספר התלמידים בכיתה. קשה מאוד ליצור למידה משמעותית כאשר מורה נדרשת לראות עשרות ילדים בזמן קצר, לזהות מי זקוק להסבר נוסף, מי מתבייש לשאול ומי כבר ויתר על עצמו. כשאנחנו יודעים עד כמה תשומת לב משפיעה על תחושת הערך, הביטחון והמוכנות של הילד ללמוד, חשוב שנכיר  בגודל הכיתה כחלק מהפתרון.

גם בבית חשוב שנבין שתשומת לב ללא תנאי אינה פירושה להיות זמינים לילד בכל שנייה.  משפט כמו: "עכשיו אני עסוקה, בעוד שעה אשב איתך", אנחנו לא דוחים את הילד. אנחנו מלמדים אותו שהצרכים שלו חשובים. מלמדים דחיית סיפוקים בלי לפגוע באמון.  הורות וחינוך אינם יכולים להיות מצב של זמינות מוחלטת. הם כן צריכים להיות מצב של נוכחות אמינה. הילד צריך לדעת שכאשר הוא זקוק לעזרה, לא יתעלמו ממנו. אם המורה אינה יכולה להגיע אליו בשיעור, יש שעות פרטניות. אם ההורה עסוק עכשיו, הוא יכול לקבוע מועד שבו יהיה פנוי. המסר הוא "יש לך אחריות להיות שותף, ואני אחראי להיות שם כדי לעזור לך". אני נותנת לו מקום של אדם שיכול לקחת אחריות על ההצלחה שלו, בתוך קשר שבו הוא מרגיש שרואים אותו. לפני שהוא מאמין בעצמו, מישהו צריך להאמין בו.

חופשת פסח השנה פוגשת משפחות רבות בתוך מציאות מורכבת: ביטחונית, כלכלית ורגשית. כשהילדים בבית והלב טרוד, האתגר ההורי כבר לא מסתכם ב"מה עושים איתם", אלא בשאלה עמוקה יותר: איך יוצרים בית שיש בו נוכחות, חיבור ורגעים של יחד?

הבית, שאמור להיות עוגן, מרגיש צפוף, עמוס, רווי מתחים קטנים וגדולים. איך מייצרים יחד משפחתי שיש בו קרבה, הרמוניה ואפילו רגעים של שמחה, כשלא פשוט להיות לא הורים, ולא ילדים? התשובה נמצאת במשהו בסיסי נוכחות. בליל הסדר אנחנו שואלים "מה נשתנה", והשנה – הכול השתנה. השגרה, הוודאות, גם היכולת שלנו כהורים להיות פנויים ורגועים. אנחנו עייפים ומודאגים יותר, ולעיתים נסחפים לאותו מקום של בריחה קטנה – אל המסך, אל החדשות, אל עוד גלילה.

הילדים שלנו צריכים אותנו.  נוכחות הורית היא לא רק להיות בבית. היא היכולת ולהיות באמת בתוך הרגע. במבט, בהקשבה, בתגובה. זה הבדל של שניות: בין "רגע, אני רק מסיים משהו בטלפון" לבין מבט שמרים את הראש ואומר בלי מילים- אני איתך.

כאן מסתתרת אחת הקושיות הגדולות. אנחנו מבקשים מהילדים פחות מסכים, יותר שיחה, יותר יחד, אבל לא תמיד מצליחים לדרוש מעצמנו את אותו הדבר. הטלפון הפך למעין "מוצץ של הגדולים". הוא מרגיע, מסיח, ממלא רגעים ריקים. נבנה ביחד בית לפלאפון.

זמן הארוחה, במיוחד בערב, כולנו מתכנסים אחרי יום שלם. לא רק כדי לאכול, אלא כדי להיות יחד. "כולנו מסובין" — לא רק בליל הסדר. דווקא שם, כל אחד שקוע במסך שלו. לא מתוך צורך אמיתי, לא מתוך דחיפות, אלא מתוך הרגל. והילדים מרגישים את זה. גם אם הם לא יגידו. בתקופה הזו, שבה רבים מאיתנו נמצאים יותר בבית, לפעמים בלי שבחרנו בכך – יש גם הזדמנות. לא לייצר שלמות, לא להעמיס על עצמנו ציפיות גבוהות, אלא פשוט לשנות את האיכות של הרגעים הקטנים. להפוך שהות משותפת מ"עוד יום שעובר" — למשהו שיש בו נוכחות. זו שיחה קצרה לפני השינה, רגע של בישול יחד, או אפילו ישיבה משותפת בלי הסחות. לא הפעולה היא המרכז – אלא הקשר שהיא מאפשרת.

הטבילה בליל הסדר מסמלת עצירה, ההזמנה שלנו כהורים בתקופה הזו – לעצור לרגע ולשאול את עצמנו, בכנות: איך אני בתוך הבית שלי? עד כמה אני נוכח? עד כמה אני מבקש מהילדים משהו שאני עצמי מתקשה ליישם? פסח הוא חג החירות, אבל חירות אמיתית בתוך המשפחה לא נמדדת ביכולת לעשות הכול, אלא דווקא ביכולת לבחור. לבחור להניח את הטלפון. לבחור להרים מבט. לבחור להיות.

דווקא עכשיו, כשבחוץ לא יציב – הבית יכול להפוך למקום שיש בו יציבות אחרת. לא כי הכול מושלם, אלא כי יש בו קשר. יש בו נוכחות. יש בו יחד. בתוך מציאות שאין לנו שליטה עליה, הנוכחות שלנו היא הבחירה הכי חופשית — והמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדים שלנו. חוויה של בית שבו הם לא לבד.

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

השעון מראה 2:37. הצופרים מקפיצים את כל הבית. ילדים מתעוררים מבוהלים, אתם רודפים אחרי נעליים או בובה שנשכחה במיטה, דלת הממ"ד נסגרת – ורק אז מתחיל הסטרס האמיתי.  דווקא בשעות הקטנות של הלילה, כשהגוף עייף והחושים מחודדים, החרדה גוברת – אצל ילדים וגם אצלנו. ההתמודדות בזמן אמת, ברגעי האזעקה עצמם, דורשת תגובה רגישה, רגועה ומעשית.

אבל בזמן שאנחנו מתרגלים את ההיגיון הביטחוני, הילדים מרגישים את המצב בעיקר דרך הלב. הם בודקים כל תו בקול שלנו, כל תנועה. ההתמודדות הרגשית של ילדים עם מצב חירום תלויה לא מעט בדרך שבה אנחנו, ההורים, מחזיקים את המתח – או משחררים אותו. אז מה עושים כשהילד רועד, בוכה, לא נרדם שוב – או דווקא שותק ונראה "בסדר"? איך מרגיעים בממ"ד, כשהלב שלנו עצמו דופק מהר? הדבר החשוב הוא לא לנסות "לתקן" מיד, אלא קודם כל לראות ולהכיר במה שהילד חווה.

ולזכור שלמרות ההצפה הרגשית, השליטה הקוגניטיבית היא שתציל חיים. אמונות היסוד שלנו כהורים, הן הרמה הבסיסית ביותר של אמונותינו; הן גלובליות, נוקשות ומתאפיינות בהכללת יתר. מחשבות אוטומטיות, המילים או התמונות שחולפות בפועל בראשו של משהו, קשורות ספציפית לסיטואציה מסוימת ואפשר לראות בהן את הרמה השטחית ביותר של הקוגניציה (ס. בק. ג' 2014). הן משפיעות על תפיסתו את הסיטואציה. תפיסה זו מתבטא באמצעות מחשבות אוטומטיות שהן ספציפיות לאותה סיטואציה. מחשבות אלה משפיעות בתורן על תגובתו הרגשית, ההתנהגותית  והפיזיולוגית של האדם.

תכנון מוקדם של הפעולות, יסיע להתנהגות בזמן אמת. הילד מסתכל עליכם. גם אם אתם מבוהלים – נשמו, דברו לאט וברוגע:  "אנחנו פה יחד. זה נגמר. עכשיו בטוח."  שפת גוף שקטה מרגיעה יותר מכל משפט. תנו לילד משהו להחזיק כמו צעצוע, שמיכה, אפילו החולצה שלכם. מגע פיזי עוזר להוריד את המתח. גם חיבוק ארוך, בלי מילים, עושה פלאים.  תשירו או תספרו סיפור קצר.  לא כדי "להסיח דעת", אלא ליצור שגרה בתוך חירום. חזרו על משפט מפתח: "אנחנו יחד. עכשיו בטוח."  "עשינו בדיוק מה שצריך."  חזרה יוצרת יציבות.

הילד לא נרדם? לא צריך להאיץ בו  אם הוא מתיישב על הרצפה, מסתובב או אפילו צוחק – זו תגובה נורמלית. אל תמהרו "להחזיר אותו לישון". תנו לו זמן לעבד. אל תבטיחו הבטחות שווא "לא תהיה עוד אזעקה", עדיף:  "אנחנו יודעים מה לעשות, וגם אם תהיה – נגן עליך."

לזכור: תפקידכם לא להרגיע לגמרי – אלא ללוות. ילדים צריכים מישהו שיהיה איתם – גם ברגע הכי מלחיץ. ואם תצליחו להיות נוכחים, גם כשהלב דופק מהר – הם יזכרו אתכם לא כ"מגינים", אלא כעוגן. הורות בזמן חירום היא לא שלמות – היא נוכחות. גם כשאין לנו תשובות – יש לנו מבט, חיבוק, ומילים שמכילות.

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.