טעות לעולם חוזרת

טעות, פעל או חשב לא נכון; שגה. אלון גל מדבר על בניין העשייה. אדם שלא עושה לעולם אינו טועה. אדם שעושה, מן הסתם שיחווה מדי פעם טעות. מה שיעשה את אותה טעות להצלחה, היא העמידה על הטעות. ומה עם כן, "עָמַד עַל טָעוּתוֹ": הכיר בשגיאה שלו, נוכח שטעה. "הוא עמד על טעותו."
חשוב לי שנבין שאנחנו בני אדם. איננו מושלמים ולא נוכל אף פעם לשאוף למושלמות, כי שאיפה שכזו תגרום לנו להיות מעוכבי צמיחה. הפחד שמא נכשל, שמא נעשה טעות, ישתק אותנו ולא נעשה מאומה. אנו שואפים למצויינות. שואפים למשמעותיות. לעשייה.
חשוב שניתן את הדעת לטעות אנוש. טעות אנוש היא שגיאה שביצע אדם אחד או יותר עקב אי-ידיעה, שיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות וכדומה. מכיוון שאנו באים ממקום של אור ואהבה. אל לנו להגיע לשפיטה. לדון אדם על רשלנות, כל עוד לא באנו במקומו. באופן לוגי פעולות אנושיות יכולות להיכשל בהשגת מטרותן בשתי דרכים שונות: הפעולה יכולה להתקיים כמתוכנן, אך התוכנית יכולה להיות לקויה (מה שמוביל לטעויות); או שהתוכנית יכולה להיות מותאמת ומשביעת רצון, אך הביצוע לקוי (מוביל לטעות פרוידיאנית ושכחה). עם זאת, כישלון בפני עצמו הוא לא טעות אם לא הוגדרה תוכנית להשגת יעד מסוים. כך שתוכנית היעד יכולה להיות של העושה במלאכה ומובנית באופן מדוייק להשגת מטרותיו. ומאידך לאדם הצופה מן הצד ומתלווה לתהליך, אך אינו שותף פעיל לפרטי התהליך של מיישם התוכנית, אפשר שיבחן פעולה זו או אחרת כטעות. טעות שאינה עונה על ציפייה מסויימת שבונה התוכנית ומיישמה, אינו רואה בה כפעולה לקויה להשגת מטרתו שלו.
טעות אנוש וביצוע הם שני צדדים לאותו מטבע: מנגנוני "טעות אנוש" הם זהים למנגנוני "ביצוע אנוש"; ביצועים מסווגים כ"טעות" רק במבט לאחור: לכן פעולות המוגדרות מאוחר יותר כ"טעות אנוש" הן למעשה חלק מהספקטרום הרגיל של התנהגות אנושית.
המחקר בתחום טעות אנוש הוא תחום מחקר פעיל מאוד, וכולל עבודות מחקר הקשורות למגבלות זיכרון וקשב, וכן לאסטרטגיית קבלת החלטות והתנהגויות הכרתיות אחרות. נושא אי ההבנות בתקשורת אנושית נחקר בניתוח שיחות, וכן נחקרו הפרות בנושא עקרון שיתוף הפעולה.
ישנם חוקרים הטוענים כי הדיכוטומיה של פעולות אנושיות כ"נכונות" או "לא נכונות" היא פשטנות יתר מזיקה של תופעה מורכבת. גישה מועילה יותר יכולה להיות התמקדות בהשתנות של ביצועים אנושיים וכיצד האדם פועל . גישות חדשות יותר כמו הנדסת חוסן, מדגישות את התפקיד החיובי של האדם במערכות מורכבות.
מכן, ברור הוא שהאדם העוסק במלאכה מן הראוי שיכיר בטעות וילמד ממנה, על מנת להבנות אחרת בכדי להשיג את יעדו. אם אדם צופה מגיע ומשקף טעות שלו נראית כטעות (זה לא אומר שאכן קיימת טעות), מן הראוי להיות בחוסן ולהדגיש את התפקיד החיובי במערכת המורכבת של תהליך העשייה. לכל דילמה יש פתרון. לעיתים הפתרון לא צץ ברגע, לעיתים תחושת הכישלון פוקדת על העוסק במלאכה ולו כי אדם מן החוץ בא ומטיח את הטעות כשיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות. הדרך התקשורתית של אותו אדם שופט היא הלקויה ורצוי שילמד לנהל תקשורת נקייה ונכונה. בזמן הטחת הביקורת, אל לנו להתייחס כלל. האדם ממול לא שומע אותנו. הנהנו בראש. וכתבו את הדברים. רק כשנרגעתם. יש לקחת אויר וממקום מושכל ועם חוסן נפשי לכתוב את הטעות עליה דובר. להבין אותה ולעשות הכל כדי לעקוף אותה כך שלא תפגע בתהליך עצמו וביישומו להשגת היעד. העושה במלאכה מן הראוי שיאמין בדרכו. יהיה בעל חוסן נפשי אל מול כל המבקרים והשופטים אותו, כל עוד הוא מאמין בהצלחת התוצאה.
ולכל המבקרים והשופטים. קחו נשימה. מצאו דרך להתעזר בסבלנות עד להגשת התוצר. האמינו. מטעויות לומדים. טעות היא עוד שלב בתהליך להצלחה. אל תפחדו מטעויות, אל תעצרו עצמכם בגלל אנשים מהצד שעומדים ושופטים ומבקרים. עשו למען. הגיעו לתוצאות. למדו מהטעויות שבדרך ובעשייה הבאה הצליחו יותר.

"העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך"

הכתיבה של פרק זה מגיעה מפגישה עם סיטואציה  משקפת מציאות כואבת. לי בכל אופן. אני יושבת ומוכרת את ספרי "גלגולו של חינוך" בירידים בכל רחבי הארץ . למרות שהספר נמכר בחנויות סטימצקי וכספר דגיטלי ובאמת מתקיימת מכירה יפה לכל הדעות.  אני בחרתי לצאת לירידים. בחרתי להיפגש עם האנשים ולמכור להם את הספר. כשאני מבינה מה תוכנו של הספר יכול לסייע לאדם שיעמוד למולי.

על הדוכן היו שני הספרים: "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך" שעוסק בהבניית טיפול  המאפשרת הבנת קשרי העבר וההווה, כדי לאפשר מעתה ולהבא שינוי. זיהוי כוחות האדם (בעזרת התקשור עם הנשמה), שהמטופל אינו ער להם. חשיבות עקבותיהם של גורמים מעכבי התפתחות, שהשפיעו על עיצוב חייו ונועדו ללמדו כיצד ניתן לשנות את מה שיהיה (רוזנהיים, 1990). את השינוי ניתן ליישם בזמן שהמטופל נמצא במצב מדיטטיבי (שחזור גלגול). והספר "גלגולו של חינוך", שעוסק בהשפעת הנשמה הנצחית על החינוך העכשיו של האדם. אנשי האקדמיה, אנשים בעלי עסקים והנותנים דעתם לעשייה והתקדמות בחיים חטפו את הספרים מהדוכן.

הדהים אותי ביריד,  שהיו מספר לא קטן של אנשים שעלעלו בספר "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך", והיו בטוחים שהספר מדבר על קריאה בכף היד. והיו שפנו לספר "גלגולו של חינוך" והיו בטוחים שהספר נותן כלים להבין מי הייתי בגלגול קודם. ברור שהסיבה היא שמרבית האנשים מחפשים תשובות לשאלות, כאן ועכשיו. משיחה אישית עם כל אחד מהם, הסברתי שהספרים נותנים כלים להתמודדות עם הקשיים אותם הציגו. הסברתי שאין ניסים (מלבד בחנוכה ועוד כמה חגים ומועדים), פנו לקנות פלסטלינה לילדים.

אנחנו מעדיפים דברים מוכנים. תגידי לי מה יקרה? . אז לא. חשוב שנבין שחיינו בכללם ומה שאנחנו משיגים בהם, הם "פלסטלינה". חומר ביד היוצר. כשאנו בוחרים לקנות "עשה זאת בעצמך", זה יקרה כי זה זול יותר. לא כי אנחנו מאמינים שמה שנבנה במו ידינו יהיה טוב יותר מהחומר גלם המוכן בחנות.

כולנו יהודים מאוד טובים ומאמינים בבורא עולם. מאמינים שאלוקים ברא את העולם. מאמינים שהכל נעשה בדברו. מי מאיתנו גם קרא את פסוק ג' בפרק ב' בבראשית, שאומר "אשר ברא אלוקים, לעשות". לעשות? ואוו, את זה לא רוצים לראות. אלוקים ברא את חומר הגלם ואת ה"לעשות" יעשה האדם.

אז, מי שמרגיש שהוא באמת אדם, שיפשיל שרוולים וקדימה לעבודה. תפסיקו לחפש קיצורי דרך. אין כאלה. כדי להשיג דברים וכדי להיות משמעותיים, צריך להשקיע. מאוד קל לאמר על כל דבר שקורה לנו "הכל בידי שמיים". נכון. אבל, יש "השתדלות".

לא במדע עסקינן. אלא בחיים עצמם. בחיות. בשלמות הגורלית ולא במושלמות. אדם חייב להיות שלם עם עשייתו. גם אם בדרך טעה, כשל, אכזב. להלל ולשבח על העשייה, על הניסיון. וכמובן על ההצלחות. העשייה היא ההצלחה. אלון גל אומר לנו: יש בנין עשייה ויש בניין תיקון. אף אחד לא אומר שתמיד מצליחים. כשלא מצליחים, חושבים על דרך אחרת להשיג את הגשמת החלום.

הגעתם? הגשמתם? אל תתנו לאחרים לשבור אתכם על כישלונות העבר. זה היה. כבר שלמתם את המחיר של הכישלון. למדתם ממנו וזו הצלחתכם. אל תחפשו תשובות לשאלות בפתיחת קלפים ו/או בקריאת כף יד. הסיוע במיסטיקה טוב למי שעושה ורוצה כיוון נוסף לעשייה. עוד דרך לפתוח חשיבה נוספת לעשייה טובה יותר. את הכיוונים לעשייה בססו על הגדרות עשייה פרקטים. נכונים למסוגלות שלכם. חוויות הצלחה מעודדים לעשייה נוספת. לכו על צעדים קטנים להשגת המטרה. בנחישות ובהתמדה. עשו למען.

נקודה נוספת לחשיבה. כשאתם עושים, אתם דוגמה לעשייה לילדים שלכם. גם אם כשלתם, אתם דוגמה לעשייה. ולאיך קמים כשלא כל כך מצליחים. כשלון – "כי שלא" עשיתי. לא עשיתי דבר אחד שאיתו כן הייתי מצליח. לא הצלחתם? קחו צעד אחורה, שבו ותחשבו מה לא היה נכון לעשות. הילדים שלכם צריכים ללמוד שמותר לטעות, מותר לא להצליח – אם קמים ומשתדלים הלאה. לא נשברים.

בהצלחה.

 

 

"בינה לו לאדם ולא יבין בינתו"

את הפסוק הזה, האמרה, הפתגם ששמעתי הבוקר לפני שעת היקיצה מסבא רבא שלי הרב צביקה אדלר ז"ל. כך אמרה לי הישות שאינני יודעת מי היא ועלי לחקור אודותיה. ומשפט זה מתחבר לי, לארוע שהתרחש בחיי . התכנסנו חברים ליד קברו של שלום צור ז"ל, לגילוי מצבה, איש יקר ואהוב. חבר נשמה שלא אמצא עוד כדוגמתו.
ימים ספורים לפני, ביקשה ממני אשתו, בת דודתי, לכתוב מספר מילים. התיישבתי לכתוב. נשמתו של שלום התיישבה בסלון ביתי ובאצבע המורה בקול נחרץ אמר: "את לא כותבת כלום, תגיעי למקום ותדעי מה להגיד". משניסיתי שוב לקחת את העט ולכתוב שוב בכעס אמר: "את לא כותבת". מצאתי עצמי מקבצ'צ'ת את הנייר, הרמתי ראש והנשמה כבר לא הייתה בחדר. שיתפתי את בת דודתי בכל שהתרחש והמתנתי.
הגעתי ליד מרדכי. התיישבתי בבית המארחת וידיי התמלאו מלט. ידיים יבשות ולא יכולתי לאגרף אותן. הבנתי ששלום מבקש לאמר לי משהו. הכאב שבצריבה מהמלט הכביד עלי להתעמק וביקשתי קרם ידיים מהמארחת. אמרתי לשלום: "ארגיע את ידיי ואכתוב את דברייך". כך היה, מרחתי את הקרם, הידיים נרגעו וביקשתי מבתה של המארחת דף ועט".
ידיי שרבטו ללא משים: "מלט, בנין, בית, הבנייה – קונסטרוקציה, בינה – הבנה, מבנה". שאלתי את בת דודתי: "מה כתוב על המצבה?" אמרה לי: "איש בינה…". ברגע זה "נפל האסימון". שלום ביקש למסור את דברו. ואכן תמצתתי את דבריו, כשנשאתי דבריי באזכרה. כאן אוסיף והשלים את התובנה.
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. בן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הדרך שעשה. הדרך שהיבנה לעצמו ולקהל הסובבים אותו. אדם שמגיע לעולם לא עושה רק על מנת להשכיל ולהרחיב בינתו למען עצמו. כל אדם נכון שיבין שכל מעשיי ידיו הם למען היקום כולו. כל אחד מאיתנו מבנה את הפנים המוצקות והגשמיות של היקום בכלל. בינתנו השכלית היא למען הבנייתנו כעם וכלאום. כל אחד מאיתנו חשוב שיתן דעת למשמעות העשייה שלו בחיים אלו, למען אותה משמעות קונבציונאלית של כלל היקום.
עשו למען… באהבה

"עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ" (תהילים פרק קטו)

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.

גמול לדורות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.

חומה פסיכולוגית/חברתית, לא!

כמה פעמים נאמר לנו שאם משהו פוגע בנו, שנבנה חומה. כשקורה לנו שקשה לנו למולו, שנבנה חומה. אל תכנסו לשם. שינוי הרגלים, התמודדות עם קושי אינם מתקיימים כשאנו בונים חומה.
בבניית החומה אנו יוצרים מעכב רגעי. מכיוון שהנשמה היא זו שיצרה את המצב הלא נוח למעננו. שנתמודד. שנרים ראש. שנשכיל כיצד להגיע לידי פתרון הבעיה. חשוב שנבין שכל דבר שעומד בפנינו, הנשמה יודעת שאנחנו מסוגלים להתמודד. מסוגלים למצוא פתרון. לכן נאמר "כל דבר לטובה".
אנחנו יכולים בקלות למצוא את עצמינו מאמינים ויודעים את כל מה שצריך לדעת על אומץ ופחדים, ועדיין להמשיך להתנהל באותה רוטינת חיים כמו האנשים מהשיר העצוב של גו'אל. שמעתי פעם שכדי לעבור חומה או גדר גבוהה במיוחד, צריך קודם כל לזרוק את התיק לצד השני. השלכת התיק מעבר לחומה, לא משאירה לנו ברירה אלא לעבור את החומה, בדרך כלשהי.
אז, על איזה תיק מדובר? אנו מדברים על תיק עם כלים להתמודדות.
את הכלים כל אחד ואחד יכול להבנות בעצמו. ברגע שנוצר קושי, חשוב לשבת ולנסח אותו בכתב. למשל: "הבת שלי הגיעה אלי הביתה וכל מה שעשיתי הייתה לה הערה, ביקורת". בעבר, אמרנו "חומה" ולא המשכנו הלאה אל מול הקושי.
הביקורת לא תפסיק לעולם. ההתעלמות לא תביא לשינוי. אם אנחנו לא נעשה משהו על מנת לשנות את הקושי שעמד למולנו.
כשהילדה הלכה. תשבי בשקט עם עצמך, תכתבי על מה היו הטענות. מה בדיוק רצתה?
אם את מוצאת שיש באפשרותך לשנות ויש מה לשנות. אולי זה הזמן. לעשות שינוי.
אם את מוצאת שחלק מהטענות ניתנות לשינוי וחלק לא. הזמיני את הילדה לכוס קפה איפה שהוא (לא בבית שלך ולא בבית שלה). רק את והיא. הסבירי לה שישבת וחשבת על כל הערותיה. תציגי לה שאכן חלק מהטענות נכונות ואכן את תעשי הכל על מנת לשנות. צייני בפניה, בראש מורם וטון אסרטיבי וברור מה הנקודות שעליהם טענותיה אינם ניתנות לשינוי ואולי גם הסבירי מדוע.
צייני שהיא חשובה לך מאוד ולכן נתת את הדעת בעניין. אבל, פה זה נגמר. בכל ביקור את מצפה לאווירה נאותה.
נחזור לבניית ארגז הכלים. כלים שיסייעו לכם לא לבנות חומה ולהישאר במקום של נוחות וללא שינוי אמיתי שיטיב איתכם. מכיוון שבניית חומה, חוסמת בפניכם את שנמצא מעבר לחומה. והאמינו או לא? אפשר לראות רק טוב מעבר לחומה, אם רק תחליטו שאתם פשוט לא בונים אותה.
אשמח להתייחס לכל דילמה שתעלו כאן, בה נאלצתם לבנות חומה ולסייע לכם בייעוץ לחשיבה בונה ומעצימה, אל מול הדילמה.

מהדרום הקט אל הגליל העליון

הגיע מטופל מהדרום הרחוק עד לבית הלל שבגליל העליון.. אמר "שמעתי עלייך, והחלטתי שאני בא".
בשיחת הטלפון כשציין את תאריך הלידה המלא ושמו המלא, הוסיף יש לי בעיה בזוגיות.
בתקשור ראיתי בית … ממש בית קטן בערבה. נכנסתי לתוכו וראיתי משפחה: הורים ושני ילדים יושבים ליד שולחן ואוכלים. צוחקים ונהנים. על השיש ראיתי נרות שבת דולקים בפמוטים מאוד ישנים. כן האב חבש כיפה. האם לא הייתה עם כיסוי ראש.. שמלה חמודה עד לברכיים. הילדים נראו כתאומים . הבן לא חבש כיפה. הפסטורליות הייתה מרגיעה וחמה מאוד. ופתאום נבהלתי מאוד, נפתח החלון – ממש רוח פרצים חזקה. האב קם לסגור את החלון וחזר לשולחן… וכך מספר פעמים.. וכשהתיישב על הספה בסלון הדלת נפתחה… הוא קם לכיוון הדלת.. הפעם יצא הסתכל החוצה וחזר סגר את הדלת ונכנס שוב את חיק המשפחה. ישבו כולם על הספה כשאשתו חבוקה בזרועותיו. שוב הדלת נפתחה והוא קם מסתכל החוצה יוצא אל מעבר למרפסת ויורד במדרגות ואז במהירות חוזר הביתה סוגר את הדלת וחוזר לשבת עם המשפחה. כולם נרדמו על הספה בסלון ואז הוא קם בזהירות, הולך לכיוון הדלת מביט דרך חור העינית ומנקה את העינית מסתכל החוצה ופנימה אל משפחתו… ואז הייתי כאילו דרך העינית וראיתי אשה מאוד נאה צעירה מאוד. ירד המסך ולא ראיתי יותר כלום. אמרתי תודה וזהו.
בפגישה: שאלתי את הבחור חובש הכיפה שהגיע עם מדים, מה הסיבה שהגעת דווקא אלי לטיפול? והוא אמר. הייתי אצל מספר מטפלים בחיי. אני יודע שאני רוצה שיעזרו לי ואני גם יודע שאני לא בסדר שאני לא מספר את כל מה שבתוכי, את כל האמת , כדי לפתור את הבעיה ואת תוכלי לעזור לי.
למרות שלפי התקשור, יכולתי להיכנס לפרשנויות מתוך העולם המוכר לי, הגעתי לשיחה הייעוצית ממקום מאוד נקי. "אני אשמע מה שיש לך להגיד…" אמרתי . הדרכתי אותו בשאלות מאוד ממוקדות כשאני נעזרת בראיון המסייע של בניימיני מהייעוץ החינוכי ושאלות מכוונות להצפת הדילמה מתחום האימון, כשאני מובילה מההקשר שבגללו הגיע המטפל אלי ואל התוכן המעכב ופוגע בהתנהלות שוטפת ורגועה בחייו.
הסיפור: מדובר במטופל שמאוד אוהב את אשתו ומשפחתו. אבל, חש שהתקשורת מופרעת כל פעם ע"י נסיבות מבחוץ (רוח הפרצים שחדרה דרך החלון).כל מיני חברים וחברות שמתערבים היכן שלא צריך, או אמירות מבחוץ שלא קשורות לזוגיות. בכל דרך הוא מנסה לסגור את המריבות ולהסביר שזה לא קשור לביני לבינה… וזה לא הולך… לפני שנתיים כבר החליט שאולי כדאי לצאת מהבית ולחפש אהבה בחוץ (היציאה מהדלת). אבל , הוא מספר "לא העזתי" חזרתי הביתה כי ידעתי שיש לי בית חם ואוהב. אבל מאז כול הזמן חושב על בחורות אחרות.. (דרך העינית ולא בפתיחת דלת).
במשך השיחה. הצפנו את ההצלחות בחיי המשפחה והוקרה לחום, אהבה, כבוד (ההקשר). דיברנו על ארבע סוגי התקשורת (התוכן). דיברנו על "ניקיון תקשורתי" ויצא להגדרות משימה: בניית תקשורת נכונה ובונה עם האישה ועם כל המשפחה. לחיים טובים ומאושרים. הוקרה על הקיים ובנייה מתוך ולא בחוץ.
שנזכה רק להצלחות ושלום בית.
שבת שלום
דר' רבקה מרום

פגישה ראשונית לתיאום מועד הרצאה

נפגשתי  עם מנהלת כנסים וערבי עיון באחד מבתי המלון. בית מלון ברמה גבוהה מאוד. נכנסתי בערב אופרה. וואו כל המכובדים היו שם. מנהלת הכנסים ביקשה ממני לשבת איתה בצד. התיישבתי מולה. בזמן שהיא עסוקה בארגון הערב במלון ערכתי עליה אבחון מהיר, בעזרת התקשור. ואז התחילה השיחה. שיתפתי אותה בתחום הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית וזו מהר הבינה שאני יודעת הרבה עליה… כמובן שמיקדתי את תחום הדעת בתחום העניין של קהל היעד שמולי (מנהלת הכנסים). היא לא הפסיקה להתפעל וביקשה לדעת עוד ועוד. כשבחרתי שזה נגמר הבעתי זאת בתנועות הגוף והיא אמרה: "ואוו את אשה כל כך מעניינת, אני אעשה הכל שתגיעי כמה שיותר מהר".  נשמה קצת והוסיפה: " אני חייבת אותך באחד על אחד". אמרתי לה בשיא התמימות "אגיע שעה לפני ההרצאה כדי שתאפרי אותי" היא נשענה לאחור, פקחה עיניים ואמרה: "את לא… את לא יודעת, אף אחד פה לא יודע"  ליטפתי אותה ואמרתי:  "אני יודעת שאת מאפרת מקצועית ואני אשמח להנות מהכישורים שלך, כאנרגיה מול אנרגיה, כפי שנהנית מהכישורים שלי" . אתם מוזמנים להכנס לדף "צור קשר" ולהזמין אותי להרצאה, טיפול או ייעוץ.

פגישה עם אדמו"ר בבית מדרש של מעלה

צלצלה אלי  אישה וסיפרה לי סיפור, עוד בטרם נתנה לי את תאריך הלידה שלה ושמה לתקשור.

והסיפור הוא כזה: אני נמצאת שנים רבות בקשר זוגי עם בן זוג. לא גרים ביחד. אבל האדם הזה הוא כל חיי בתקופה האחרונה. בתקופה שהיינו ביחד הוא נתן לי הרגשה שכן אכפת לו ממני. תמיד דאג להכין לי את האוכל הכי טוב שיש כשאני מגיעה אליו. המיטה תמיד מוצעת ומריחה טוב ממרכך כביסה. למעשה הוא כמעט לא הגיע אלי הביתה, כל הזוגיות שלנו התממשה אצלו. הוא מאוד אוהב את הבית שלו ומעדיף תמיד להישאר בגבולות ביתו. מעטים החגים שחגגנו ביחד. הייתה הפרדה מוחלטת בין המשפחות. למרות שהמשפחה שלו ידעה והכירה אותי. התרגלתי גם לזה, אני באמת אוהבת אותו.

שאלתי: אז מה הדילמה?

והיא אמרה: לא טוב לי. אנחנו בזמן האחרון כל הזמן במתח באוויר. אני מרגישה כלואה. אני מרגישה שהוא אותי לא אוהב. וחשוב לי להבין מה קורה כאן? מה בדיוק לא מסתדר ואם אפשר גם לדעת: למה זה לא מסתדר?

נכנסתי לתקשור. ראיתי אשה יושבת מתחת לשולחן. השולחן היה עם ארבע רגליים. אבל כל רגל בגובה שונה. האשה מכורבלת בשמיכה ובוכה. עינייה דומעות והיא בכל כוחה מושכת את השמיכה לכסות את רגליה. בכל פעם שהיא מנסה לישר את הגב ולהרים ראש, השמיכה שוב אינה מכסה את הרגליים והיא שוב נאבקת לכסותם.

הפרשנות שלי הייתה שהיא חייה בשקר "מתחת לשולחן". החיים הזוגיים שלה שנמצאים על השולחן , נמצאים במצב של חוסר איזון  "רגלי השולחן אינם שווים" מה שלא מאפשר לשולחן לעמוד ישר.  השמיכה היא תחושת הביטחון שבה מתעטפת האשה בהיותה באותה זוגיות. אבל, אותה שמיכה שאמורה לתת לה את הביטחון מכסה אותה רק כשהיא כפופה. ברגע שהיא מנסה להתיישר, השמיכה כבר אינה עוטפת את כולה והרגליים שהם היציבות של האדם וההקשר של "רגליים על הקרקע" לחיות במציאות של אותה זוגיות – אינם מכוסים באותה שמיכת ביטחון שכיסתה אותה כשהייתה כפופה ובוכיה.

הפרשנות שלי הביאה אותי להמשיך הלאה לתקשור נוסף. ביקשתי סיוע מהנשמות המייעצות. הם ייעצו לי להגיע לבית מדרש של מעלה ולהביא בפני הנשמות הטהורות את הבעיה. וכך עשיתי. בעודי בתקשור הגעתי לבית מדרש של מעלה. מבחוץ בית המדרש הזכיר מבנה עתיק וחדש גם יחד. בראשו היה מגן דוד ענק כולו זהב טהור נוצץ. בכניסה עמודי שלמה גדולים ועבים. נכנסתי לאולם גדול ומיד הגיעה אלי נשמה לבושה בבגדים שחורים  ולראשה שביס. ברכה אותי "ברוכה הבאה" והובילה אותי לאחד החדרים. נכנסתי. יישב שם אדמו"ר (אני יכולה להשבע שאני מכירה אותו מאיזה שהוא מקום, אבל עד לכתיבת שורות אלה לא נזכרת מי הוא). התיישבתי והוא קם והתחיל להרצות בפניי:

"הנשמה של המטופלת קשורה קשר קרמאטי עם הנשמה שהיא הבן זוג שלה. ושניהם צריכים לעשות תיקון. מדובר בתיקון "ההדדיות". זוגיות בבסיסה כשמה - זוג: סט. שוויון. ההדדיות המתבקשת מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לחוש כבוד, הערכה, הוקרה ועוד. במקרה שלנו לא הייתה הדדיות – לא חומרית ולא רגשית. האחד דגל בנתינה חומרית והשני דגל בנתינה רגשית. כל אחד מהצדדים נתן במעט לשני ממה שקיבל , אבל לא באופן שווה ולכן רגלי השולחן לא היו שווים. השולחן שהוא המקום ליישר וליישב סכסוכים לא עמד יציב מכיוון שהזוג לא נתן באופן שווה למערכת היחסים. הנתינה הייתה ממקום של לכסות ולא במקום של להטיב את מערכת היחסים. הנתינה החומרית נעשתה כדי להרגיש אני בעל ההון החומרי ולצד השני אין וכן הייתה מטרה כל הזמן לחסוף את הרגליים הקרות של החוסר החומרי, שהרי אין בכיסוי החומרי חום אנושי. הנתינה הרגשית נעשתה ממקום של פיצוי לנתינה החומרית ולא ממקום של הדדיות בנתינה רגשית – שמטרתה להטיב ולחמם את הבית גם כשהאשה מרימה ראש במערכת הזוגית ומרשה לעצמה לבקש בעבורה מקלט של אהבה, הכלה שלה ושל משפחתה שלה ועוד, למען אותה הדדיות – התוצאה היא קור ורגליים חשופות ללא נעליים להליכה  על קרקע בטוחה לעתיד של זוגיות מיטבית ובטוחה."

ומה ניתן לייעץ למטופלת, שאלתי כולי רועדת (למרות שמדובר בתקשור, היה לי קר מאוד)?

"עד שלא תהא תובנה ברורה של הדדיות אין מקום להמשיך זוגיות זו.  אין ספק שתיקון זה, יאלצו הנשמות לעבור בזוגיות נוספת, שאם לא, תהיה חזרה על החוויות הקרמאטיות עוד ועוד עד לתיקון מושלם."   ברגע שהאדמו"ר  סיים את דבריו,  כאילו משהו דחף אותי לתהום והתעוררתי בבת אחת.

 

 

פגישה מרגשת עם יוסף

קבלתי טלפון: "אני סובל מאוד. תקוע. לא מצליח להרים את עצמי. יש לי כאבים בבטן כשאני חושב לצאת החוצה מהבית, אני בטיפול פסיכאטרי עם תרופות. נמאס לי מהתרופות, את יכולה לעזור לי?"

קבענו פגישה.

ערכתי תקשור עם הנשמה (קודם הפגישה): מדובר ביוסף אבינו. כן. יוסף שנמצא בבור. נשלח למצבו זה בגלל מצב משפחתי מעורער. התבקשתי ע"י הנשמה: להבין מה הרקע המשפחתי, מה הקשר שלו לאמו ו/או אביו, מתי בעצם חלה ההתדרדרות במצבו ובמה שונה הוא מאחיו?

בפגישה. מדובר בגבר בן ארבעים +. אימו איבדה את בנה בכורה בעלייה לארץ ישראל. מה שנשאר לה מבנה שלמעשה נלקח ממנה באמתלה שנפטר כותנת פסים (התאור של המטופל : "כמו זו של השואה"). האם כמעט ואינה מתקשרת עם הבנים. האם במצב נפשי מעורער. למעשה תפקדה טכנית כל חייה, מאז נפטר בנה.

למטופל אחד עשר אחים ואחות אחת יחידה. לאחות האחת קוראים "דינה". האח הדומיננטי ביותר הוא יהודה. "האחים אף פעם לא היו בריאים" (מספר המטופל), "הם תמיד כאילו חיפשו במה אני מנסה להיות טוב מהם"? ואכן? שאלתי את המטופל. אמר : "אני היחיד שהלכתי ללמוד. אני היחיד עם תואר, אני היחיד שדואג תמיד לכולם, אפילו מביא סנדוויצ'ים לאחים שלי איפה שהם עובדים". מתי בעצם התחלת להרגיש את מה שאתה מרגיש היום: ריחוק מהאחים, פחד ממצבה הבריאותי של אמך, תחושה שאתה במקום "חשוך" וקשה לך לצאת ממנו?  תשובה: "קצת אחרי הלימודים."

ברור היה שאנרגיות הקנאה של האחים הייתה הפעם חזקה מנשוא והנשמה של המטופל חוותה זעזוע נוסף שוב. הדאגה לאחים, הקשר החזק לאמא (אבא) ועוד, השיקוף של הגילגול הקודם ברור.

הייתה בפני הבחירה, כיצד לטפל : לערוך שחזור גילגול ולערוך סרט חדש בתא הזיכרון של המטופל או להשתמש בכלי האימון ולהביאו לשינוי התסריט כאן ועכשיו… בעודו מודע לשינוי ולתהליך העצמה.

בחרתי לתת למטופל את זכות הבחירה. סיפרתי לו על התקשור, הבהרנו את ההקשרים הקיימים לכאן ועכשיו וישבנו והתייחסנו לרווח ולמחיר בשני התהליכים המתבקשים: ריפוי בעזרת שחזור גלגול בו יהיה ריפויי נקודתי של החוויה של יוסף עם אחיו או כניסה לתהליך אימוני משולב תובנות התקשור שיאפשר העצמה לסיטואציות דומות של אותה חוויה מגלגול קודם.

הבחירה הייתה ללכת לאימון בסיוע התקשור. בשלבים מזורזים (בהשגחה יתרה שאינם מזורזים מדי) עם דרישה לעשייה ללא לאות:

1. שדרוג המראה החיצוני: להסתפר, להתגלח, להתבשם ו…להתאמן יום יום בחיוך והוקרה לקיים.

2. שיחה עם האחים להבנה גבוהה יותר על מהות היחסים עם האם וחלוקת אחריות להשגחה וקיום "כיבוד אב ואם".

3. מציאת עבודה, המתאימה לרמת הלימודים ולחוזקות של המטופל.

4. כניסה לאתר הכרויות ומציאת כלה מתאימה.

לאחר חמישה מפגשים, התקשר אלי המטופל ואמר לי "אתמול ביקרתי אצל הפסכיאטרית שלי, הוחלט להוריד לאט לאט את מינון הכדורים עד שנפסיק אותם לגמרי, היא הייתה בשוק שנכנסתי אליה. ודר' מרום , את באמת יודעת להיות "קילרית" (מושג אימוני) – אני מאמין שהיום לאחר שקיבלתי את התובנות מהנשמה שלי ועם כל הכלים שלמדתי בטיפול איתך, אני הולך להצליח בגדול".

נפרדנו באור ואהבה. נפגש בחתונה של הבחור .

רק בריאות ואושר לכולם.