קטגוריה: קשישים

המגע , הטיפול והעבודה עם הקשישים מסתמך על מחקר  אודות ההתפתחות בגיל המבוגר, שנערך באוניברסיטת הרווארד. המחקר נחשב למחקר ארוך הטווח ביותר שנערך אי-פעם בעולם בנושא ההזדקנות והוא נמשך יותר מחמישים שנה. בתהליך העבודה שלי, אני שמה למטרה להכיר בהזדקנות מוצלחת ולהביא את הקשישים לשביעות רצון בשלהי חייהם.  דר'  ג'ורג' ווילאנט, שעמד בראש המחקר, הגיע למסקנה  מדהימה אשר לפיה ההחלטות שלנו והבחירות שאנו עושים באשר לאורח-חיינו  במשך השנים, משפיעות על מצבנו ועל אושרנו בשלהי החיים יותר מתורשה, מצב כלכלי איתן, גזע ו/או גורמים חשובים אחרים.

הנחיית קבוצת הקשישים, מאפשרת מגע עם הנפש של הקשיש והעצמתה לרמה מיטבית ולחוסן שמאפשר התמודדות עם הזיקנה הפיזית של הקשיש.

אקשר את המטרה גם לנושא הבחירות עליו מדבר המחקר

מטרות רבות בהנחיית קשישים, כמו:

*העצמת הזהות האישית של הקשיש.

*הכרות הקשיש עם הקשיש שבתוכו (ה"קשיש" המוטבע בזיכרון התאי) והטמרת התודעה במושג.

*מיקום הקשיש בקבוצה אליה הוא משתייך כיום (ריגשית ומנטלית).

*בניית חברויות חדשות במסגרת בה הקשיש נמצא היום.

*בניית קלילות, מעוף וגמישות מחשבתית והעצמת חשיבותם ככלים משמעותיים בחיים.

ועוד מטרות נוספות הן תוצר של צרכי הקבוצה.

ההנחיה שמשלבת הבנה  והכרות עם הנשמות הפועלות בקבוצה, מאפשרת העצמה מיוחדת לקשישים. הפגישות שכוללות שיחות על עבר הווה ועתיד, זורעות אור בעייני הקשישים ופניהם מוארות בחיות ובציפייה למפגש הבא וליעד שכל קשיש בונה לו  בכל מפגש.

ההרצאה מול מנהלות וצוותים של בתי האבות

ההרצאה תפתח בשיקוף רציונל תוכנית העבודה שבניתי. התוכנית היא מתווה ואינה זהה בכל בתי האבות. הרעיון המוביל והמסגרת שווים אך התהליך שונה, בהתאם להרכב הקבוצה ולצרכי האנשים בה..

המפגשים הראשונים עם הקבוצה הם משחקי הכרות עם החברים, ובניית הקבוצה כקבוצה טרפויטית לכל דבר. וכיצד בונים אמון? תוך כדי משחקי ההכרות מתגלים סיפורים אישיים, מתוך הקבוצה ושיתוף של חוויות אישיות ומקצועיות שלי.

לאחר כשלוש פעילויות שמטרתן הכרות ובניית אמון ,  שהם חלק מהתכנית . תחילה מתקיימת חשיפה : מבט על הפסיכולוגיה של הגיל השלישי ומחקריו של אריקסון ואחריו יונג. הגיל השלישי בעל אספקטים חזקים מאוד בהתפתחות הנפש. מבט גם על הזיקנה ממקום של "אריכות ימים"…. הברכה הגדולה ביותר בתורה. זרימה עם מה שעולה בזמן שאני מדברת…

מדברים על צמיחה. על פריחה.        נבט     …    צמח         …   פרח .

בדיוק כמו:

                                    ילדות   …        בגרות          ….                הגיל השלישי.

פתיחת קלפי  מרלין ומציאת הקשרים לסיפור הדיירים, אפשרות שניתנת כדי לאפשר תהליך של  הבעה ופתיחות, שהם סודם של הקלפים הטיפוליים.

 

משל הצפרדע

  היה היה פעם מרוץ של צפרדעים…
המטרה הייתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.

הרבה אנשים התכנסו כדי לראות את הצפרדעים ולתמוך בהן.

המרוץ התחיל…

למען האמת, האנשים לא האמינו ממש שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה.

כל המשפטים שנשמעו היו מסוג :

"אין טעם !!!
הן לא יצליחו אף פעם !"

הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס.

האנשים המשיכו :

"… באמת חבל על הזמן !!!  הן לא יצליחו לעולם ! … "

הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכל …..

לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע הזאת שלבד, במחיר של מאמץ עצום,
הגיעה למעלה, לראש המגדל הגבוה.

האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת.

אחת מהן התקרבה אליה כדי לשאול אותה מה היא עשתה כדי
לסיים את המרוץ ולהגיע אל המטרה.

וגילתה שהצפרדע הייתה …

                                חירשת ! …

****כמובן, שמשל זה נותן מקום לשיח עם קהל היעד בהרצאה!!

שאלה: למה הבאתי את המשל הזה?

 לזרום עם הקהל… לחיות את האמת שלנו בלי להיכנס לאמת של האחרים.

סיכום:

מסקנה, אל תקשיבו לאנשים שיש להם את ההרגל המגונה להיות
ספקניים ונטולי אמונה .

הם מונעים את מירב התקוות מלבכם !

זכרו את הכוח שיש למילים שאתם שומעים או שאתם קוראים.

והיו תמיד –

אופטימיים ! בטחו בעצמכם וביכולותיכם. האמינו בעצמכם והכי חשוב:

היו תמיד "חרשים" כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים
להגשים את החלומות שלכם .

***לדבר על חלומות בגיל הזיקנה, כי אנשים מאמינים שבגיל הזיקנה אין כבר בשביל מה לחלום.

לאחר בסיום או במהלך  השיח… אנחנו מובילים ומוּבילים  הכרה ברגשות והעצמה למיטביות.

שלב א: סיפור: היה זה יום אחד לפני הצהריים,

אור בני, חזר הביתה אדום לחיים,

הוא היה נסער והתקשה להירגע,

כך הוא מתנהג כשהוא חש נפגע.

"אור" שאלתי, "קרה בבית הספר משהו לא נעים?"

והוא ענה: "כן, אבל לא רוצה לספר בשום פנים."

שאלתי (קצת בלחץ): "מה קרה? מה קרה?"

ואור בשלו: "ממילא תגידי שזה לא נורא!"

"אני אקשיב ואשתדל לעזור.

אם תספר, יהיה לך קל יותר, אור."

והוא מתעקש: "לא רוצה ו… אני כבר מאחר…

ובכלל אם אספר, לא תביני אותי אלא את האחר!"

הבטתי בפניו, ראיתי עצב בעיניו.

רציתי לעזור לו, רציתי לגונן עליו.

"אור" אמרתי,

"עם דברים כאלה צריך להתמודד!

ספר לי, ואני אשתדל לתמוך ולעודד".

אור שתק שניות ארוכות

ואז הביט אלי בעיניים רכות:

"טוב אימא, אני אספר לך הכול,

למרות שלא קל לי לומר זאת בקול."

ואז, קצת בהיסוס, אך בהרגשת הקלה,

הוא החל לספר לי הכול מההתחלה:

"תומר, עומר ושאר החבורה הרגילה

יצאו לשחק כדורסל בהפסקה הגדולה.

'אפשר להצטרף?' שאלתי תוך כדי ריצה,

ותומר ענה לי: 'כבר ארגנו את הקבוצה'.

אני שומע את תומר ולא מאמין:

מה, אני כבר לא שחקן אמין?

הרי לא פישלתי בשום משחק, מעולם!

ואז איך פתאום אני לא טוב בשבילם?

ואפילו שאני לא איזה 'אלוף עולם' –

מה, לא מגיע לי לשחק כמו כולם?

בבת אחת הרגשתי רע,

דחוי ולא שייך, ממש נורא.

הלכתי לי לבדי, רק אני,

והדמעות חנקו את גרוני.

ההפסקה נראתה לי ארוכה,

הרגשתי בודד, עצוב ומדוכא.

בסיום ההפסקה נכנסנו לכיתות.

הרגשתי שהלחיים שלי לוהטות.

תומר וכולם היו שמחים ועליזים,

חשבתי לעצמי: 'איך הם מעזים?!'

עם השיעור האחרון העלבון הלך וגבר,

לא הייתי מסוגל לקלוט שום דבר.

לא הקשבתי, לא ידעתי מה עושים,

בתוכי התרוצצו המון כעסים.

בסוף השיעור אספתי ת'דברים

והלכתי הביתה בצעדים מהירים.

הם ניסו להשיג אותי וללכת איתי,

אך התחמקתי מהם, הם הרגיזו אותי!

הרגשתי מתוסכל ומנותק

ורק הסתכלתי עליהם ממרחק.

מזל שעד הבית נותרו צעדים ספורים,

בקושי סחבתי את התיק והספרים.

ותומר, שהוא כמעט כמו אחי,

ממנו נפגעתי הכי הכי.

ועכשיו, איך אסתכל לו בעיניים?

אין סיכוי שאתן לו שוב את האופניים!

אני ממש לא צריך כאלה חברים!

ולחשוב שאני ויתרתי להם בהמון מקרים…

הם… הם רק בעצמם מתעניינים!

לא משתפים, ממש מעצבנים!

זהו, אני מנתק איתם את הקשרים,

ואל תעני להם אם הם מתקשרים!

זה מה שקרה. סיפרתי לך הכול.

ואת החלטתי איני מוכן שנית לשקול!"

אתחיל  את השיחה על השיר דווקא עם שאלות על מה שקרה בשיר עצמו. כך זה לא נוגע לקשישים ישירות והם יכולים לדבר מפרספקטיבה של גיל ומרחק. אח"כ לקשר את הנושא אל הקשישים.

שאלות לדיון בעקבות הסיפור (השאלות ישאלו בהתאם לזרימת השיחה)

• האם קורה לכם שאתם מתרגזים, נעלבים או נפגעים?
• אם כן, האם זה קורה לכם לעתים רחוקות או לעתים קרובות?
• כיצד אתם מתנהגים כשרגשות של עלבון, אכזבה או תסכול מציפים אתכם? האם אתם נאחזים ברגשות אלה ולא מרפים?
• האם חשבתם מה אתם "מרוויחים" ומה אתם מפסידים במצבים כאלה?
• האם במצבים כאלה, אתם נוטים לחשוב שאתם הצודקים ושהצד השני טועה?
• האם קרה לכם שנפגעתם ממישהו וחשתם כלפיו כעס גדול וכעבור זמן התברר לכם שהוא כלל לא התכוון לפגוע בכם?
• האם קרה לכם שאחרים כעסו עליכם או נעלבו מכם, מבלי שהתכוונתם כלל לפגוע בהם?
• האם קרה לכם אי פעם, שבדיעבד הצטערתם על הדרך שבה הגבתם כאשר כעסתם או נפגעתם?

לאחר שתי דוגמאות אלה והתובנות אנו חוזרים אל הרציונל ואני נותנת מבט על התוכנית "אוהב ימים" אופטימיות וראיית האור . נשיר את השיר לגעת באור של אבי טולדנו , ניתן עליו מבט מסכם על ההחלטה של לחיות במיטביות ועל העצמה נפשית.

 אכניס  לתכנית את הנושא של חשיבה חיובית ושינוי דפוסי חשיבה (פרדיגמות) שממכבידים על חיינו ולא עושים לנו טוב, ומה חשיבותה ועוצמתה של חשיבה חיובית.

הקבוצה הוותיקה ביותר שלי היא קבוצת הקשישים בעין גב, בבית האבות "בית הזית". שמתקיימת בכל יום שני בשעה 17:15. אתם מוזמנים לצפות בפגישה. לקבל חוות דעת ממנהלת המקום דורה,  ו/או מהעו"ס במקום יאיר בן דוד שמספר הפלאפון שלו: 0503109232.

להתראות

באור ואהבה,  ד"ר רבקה מרום PH.D.

אני רוצה לשתף אתכם ביום האחרון שביליתי עם אבי היקר. כמה מודעות ויכולות התקשור מסייעות ומעצימות אותנו גם ברגעים שאנחנו חושבים שנשכח, שלא נצליח להיות בעוצמה.
אבי חלה בסרטן הריאות לפני שלוש שנים בערך (אף רופא לא ידע להגיד מתי זה התחיל). במאי 2013, לאחר בדיקות התבשרנו שמצבו הוא קריטי והוא עומד למות. מיד התכנסנו והחלטנו לערוך לאיש ה"ענק" – החלוץ המדהים, הלוחם האמיץ, הבן המסור, האח האוהב והאבא שאין שני לו, והסבא המדהים, מסיבת "חיים שכאלה" כפרידה. רצינו לדחות את המסיבה… כדי שמשפחה כולה תצליח להגיע. הרופאה והצוות בבית האבות אמרו "אל תדחו".
מהרנו וארגנו מסיבה מדהימה. ערכנו סרט. התכוננו לבאות. במשך ארבעה עשר חודשים הגעתי לבית האבות יום יום להיות, לסעוד אותו בארוחת הערב. השתדלתי להגיע מתי שרק אפשר ובכל פרידה, נפרדתי כאילו אין מחר.
ביום אחד מתקשרת אלי מנהלת בית האבות ואומרת לי : "אבא שלך מבקש שתבואי להיפרד". הגעתי במיידי לבית האבות ובדרך אני מתקשרת לכל המשפחה הקרובה "תגיעו להיפרד". כשהגעתי שאלתי אותו בצורה ישירה : "למי אתה רוצה להתקשר?" אבא שלי התקשר לבני הדודים , לאחיו ונפרד מכולם. ילדיי כולם הגיעו במהירות לבית האבות. ואז, פתאום קלטתי שאני בארץ לבד, אחי בחו"ל. אמרתי לאבי: "אבא, אתה לא יכול ללכת עכשיו. אני לבד. האחים יגיעו רק בעוד שבועיים לארץ". אבא שלי אמר לי : "אלוהים מבקש שאני יעלה עכשיו" (אבא שלי לא דיבר עברית צחה ופתאום המילים היו כאילו קדושות). אמרתי לו "אבא תגיד לאלוהים שאתה לא יכול ושיחכה שבועיים". בלי צחוקים. ממש ברצינות. אבא שלי הפנה מבטו למעלה ואמר: "אני מבקש להישאר עוד שבועיים, רק עוד שבועיים" (אבא שלי לא צחק ודיבר בשיא הרצינות עם … אין לי מושג). בשבת שאחרי, הגיעו כמעט כל הנכדים והנינים להיפרד… אח אחד עדיין התעכב בחו"ל. ואז, הגיעה השבת – יום לפני סיום השבועיים. אבא שלי שהיה חולה גם באלצהיימר, הסתכל עלי ושאל (לאחר ששבועיים לא דיבר על המוות בכלל): "איפה האח?" אמרתי לו בחו"ל. אמר לי "עברו שבועיים", אמרתי לו אבא "מחר הוא יגיע לכאן…" התכוונתי לבית אבות. והוא אמר: "אני הולך מחר". אמרתי לו "אוקיי".
הגעתי למחורת בבוקר. לפני שהלכנו לים (אני ובתי). אבי אמר לי בלחש : "תגזזי לי צפרניים" רצתי להביא גוזז ושאלתי בצחוק: "מה האירוע?" ואבא שלי כבר לא ענה, רק הניף ידיו למעלה כאילו אומר "עולים למעלה". לאחר שגזזתי, שוב נפרדתי (כאילו אין מחר). אבל, בדרך הביתה מהכנרת הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו. הגענו אליו והוא כבר היה מונשם (כמו הרבה פעמים במשך החודש האחרון שלו). הוא לחש : "תשארי". ביקשתי ממנו לחכות שאסע להתקלח ואחזור. לחש : "תחזרי מהר . הגענו הביתה, הספקנו להתקלח ובעודנו מתלבשות צלצל הפלאפון: "בואי מהר, מדובר בנשימות אחרונות" אמרה לי האחות מבית האבות. בדרך כשאנו נוסעות במהירות כדי להספיק … אני מתקשרת לכולם ושולחת את התמונה שצילמתי את אבי לפני שעליתי להתקלח. הגעתי . אבא שלי בקושי הצליח מדי פעם לפקוח עניים , אבל שפתיו קובצו בכל פעם כשהוא מחלק נשיקות לבתי ולי. ואז החדר התמלא במלאכים (אני מצליחה לראות נשמות). כאלה שאני לא מכירה וגם כאלה שאני מכירה כמו אחותו, אמא שלו שלא ראיתי מעולם, רק בתמונות ואמא שלי. הבנתי שזהו ואז הדרכתי את אבי שיראה את הנשמות, שיבין שהוא הולך לעולם הנשמות, לעולם שכולו אור. אמרתי לו שאני תמיד אוכל לראות אותו ולשמוע אותו ושלא יפחד. בשלב מסויים רציתי שבתי תצא מהחדר ואבא שלי כאילו קיבל כוחות והכה בידו על המיטה. בתי נגשה אליו, הוא הביט בה הרים את ראשו ונשק את ידה. ומיד צנח ראשו. נכנסתי לבכי וביקשתי דקה נוספת, אבי סיבב את ראשו אלי, פתח פיו שאב אויר, שוב קיבץ שפתיו נשק לי ועצם עיניו.
אבא שלי מעולם לא אכזב אותי. תמיד דאג והיה בשבילי. עד הרגע האחרון.
יהי זכרו ברוך. עם פרידה כזו , יש עוצמה , יש כח שאינו ברור מאליו.
תודה מאיה שהנחת והדרכת אותי בתחילת דרכי .
עוד סיפורים www/dr-marom.com