עזב את אביו ואמו ודבק באשתו, למה התכוון המשורר?

"עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:" (בראשית פרק ב פסוק כד). פרשנות הרד"ק: "דין הוא שיעזב איש את אביו ואמו שגדל עמהם עד שנשא אשה, יעזבם מלדור עמהם, ודבק באשתו, וידור עמה בבית אחד".כך שפסוק זה, מחייב את ההורים להבין שלילדיהם חיים עצמאיים משל עצמם, מחייב את הילדים להבין כי העובדה שכבוד הוריהם הוא השני שבמחויבות, אינה קובעת חס ושלום כי מדובר במחויבות משנית, אך בעיקר היא מחייבת את הבעל והאישה האחד כלפי השני.

המחויבות של בני זוג האחד לשני והנאמנות ביניהם קודמת לכל מחויבות אחרת, כולל זו כלפי ההורים. מובן מאליו כי המצב השלם והמלא הוא ששני בני הזוג נאמנים לשני זוגות ההורים, רוצים בטובתם, מכבדים אותם ויראים מהם כדין, וממשיכים בכך את שלשלת החסד הראויה והרצויה, אולם בשעה שיש התנגשות בין הנאמנויות – הנאמנות בין בני הזוג קודמת לכל.

מדובר בדביקות הדדית של איש ואישה, אשר מעניקים קדימות לקשר ביניהם לכל הקשרים האחרים (כולל כדורגל, כדורשת ועוד). קשר זה דורש טיפוח מתמיד, ויתור הדדי ואמפתיה. יסוד הקיום המשותף של כל באי עולם הוא הקיום המשפחתי.מדוע יש צורך לעזוב את מי שעסק בגידולו ולדבוק באשתו? האם אי אפשר במקביל לבנות את דבקותו באשתו ולהמשיך את החבור ארוך השנים עם הוריו? מה פרושה של עזיבת ההורים, באיזו מידה ובאילו הקשרים?

כדי שיוכל האדם לגבש את אישיותו העצמאית ולפתחה כבחירתו החופשית בדומה או בשונה מהוריו הוא חייב להתרחק מעט מהוריו.ההדרכה היא לעזוב את התלות בהוריו ואת היותם מרכז חייו ולבנות את חייו יחד ובשותפות עם אשתו ולא בדבקות לחינוך שקיבל מהוריו.מערכת היחסים בין אדם להוריו המבוססת על כיבוד הורים לא משתנית בעקבות הנישואין ולא צריכה להשתנות, אלא שהתלות הנפשית שלו בהם צריכה להפסק מכיוון שהוא גדול ומוכרח להיות עצמאי בשביל עצמו ובשביל משפחתו החדשה שמתחילה להבנות.

החתונה היהודית נותנת את הדעת גם בסמלי החתונה. הכניסה לחופה מטרתה להכניס את החתן והכלה לביתם שלהם תחת קורת גג אחת. ארבעת המוטות האוחזים בבד החופה, גם להם מטרה. לא ההורים אוחזים במוטות, אלא בני משפחה וחברים. האוחזים במוטות החופה מתחייבים לסייע לזוג הצעיר בבניית ביתם העתידי. לאו דווקא כלכלית, מדובר בתמיכה, ייעוץ והכוונה. הטבעת חייבת להיות קניינו של החתן ולא של הוריו, במטרה להמחיש את האחריות הכלכלית שעליו לקחת על עצמו ולענוד את האחריות על האצבע המורה.

אהבתו של אדם הולכת אחר מי שהוא מרגיש שנותן לו בטחון, תמיכה ,נאמנות, הארת פנים ושותפות. ולכן חשוב מאוד בשנה הראשונה לדבוק באשה. להבנות את אותו ביטחון. כשמצע האחריות הביתית מובנה וחזק, זה הזמן להביא ילדים לעולם. פה מתחברים שוב למשפחת המקור וממחישים לילדים כיבוד אב ואם. ביראת ההורים ובנתינה ללא לאות לאלה שעשו למענך עד שהגעת לקיים "ודבק באשתו".

האם חובה שיהיה קשר בין הבית ובית הספר?

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

האם אני הורה אגרסיבי או אסרטיבי?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

 

  למי למי יש יותר כבוד?

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.