תגית: אחווה

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

שלושה ימים. שלושה ימים של פגישות, שיחות, הכרות, הבנות, תובנות. בשביל מי ובשביל מה? מטרותו של יום ההורים הוא קידום התקשורת בין ההורים לבין אנשי החינוך, לשם הבנת צורכי התלמיד ולמען רווחתו. ולמי חשובה רווחתו של התלמיד? מהי רווחתו של התלמיד?
החינוך הוא ההתנהגות שאיתה מגיעים ללמידה. אנו משקפים את מצב רוחנו, את מצב חוסן נפשנו, את הרווחה הנפשית שלנו בהתנהגות, במעשים ולא בידע ובהבנה האקדמית שלנו. רווחה נפשית הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר את הערכתו הסובייקטיבית של האדם על בריאותו הנפשית. זו המידה שבה תופס האדם את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה. האם אנו בוחנים את תוכן הדברים, אותם לימודים אקדמים או את ההקשר המחבר את התוכן לחיים הכוללים, מהות הילד עצמו, הרגשות שמהווים עבורנו מסגרת למשמעות ותחושת האושר שאותה אנו מחפשים עבורנו ועבור ילדנו. הרווחה הנפשית מתמקדת בתפקוד התקין של האדם. גישה זו מוליכה לחיפוש אחר מקורות הכוח, התפוקות החיוביות והתמודדויות יעילות עם המציאות.
ביום ההורים משקפים עם התלמיד את שלוש נקודות המבט שלו על עצמו: אישית, חברתית ולימודית. מורים בבית הספר מתבקשים לתת לתלמידים יותר מקום ביום ההורים. פחות לדבר, יותר להקשיב. תכוונו את הילדים להיות המוביל בשיחה שבין ההורה למורה. זה המקום שהתלמיד יאמר אייך נכון ששני הגופים שכרגע מהווים מצע להצלחתו, יתנו יד למען עתידו. תלמיד אשר חש שביעות רצון גבוהה ידרג את הפריטים "עד עכשיו השגתי את הדברים החשובים שאני רוצה בחיים", ו-"תנאי החיים שלי מצוינים" בציון גבוה המעיד על הסכמה ועל רווחה נפשית גבוהה. תלמיד שלא מרגיש ששני הגופים אחידים במטרתם להביא לרווחתו הנפשית, לא ישתף פעולה בלמידה בשום תחום דעת שהוא.
התלמיד הוא המרכז. התלמיד הוא עמוד האש שאמור להוביל. המבוגרים בחייו, יתנו לו את הביטחון שהם כאן בשבילו להביא אותו לחיים טובים. באהבה וביראה. הדדיות. כדי להצליח בחינוך, אנו נעשה שהילד יאמין בנו. ירגיש שאנחנו אתו ולא נגדו. שאנחנו מאמינים בו. גם המורים וגם ההורים. לכל ילד יש חוזקות. לכל ילד יש יכולות. זה הזמן והמקום להעצים את היכולות. לנתב הצלחה בכל נתיב שאנחנו כמבוגרים מבינים שהילד עדין לא שם, לעזור לו להגיע לתובנות, כשאנחנו ממלאים אותו בהוקרה על מה שהוא עושה. כי כל ילד עושה.
יום ההורים הוא יום שבו הילד צופה בנו המבוגרים ובוחן מי באמת אוהב אותו. מי באמת רואה אותו. מי שם כדי לעזור לו להרגיש חוויות של הצלחה מי ייתן לו את אותה רווחה נפשית ומוכן לצעוד אתו יד ביד. לעבור אתו מכשולים ולחבק אותו כשצריך. כן. את יום ההורים צריכים הילדים. הורים צריכים להגיע לכל הנפשות הפועלות בבית הספר, להכיר את כולם. לדעת עם מי הילד שלכם נפגש ומה משמעות של כל מורה ואיש צוות בחייו של ילדכם.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

הזוגיות שלנו יוצאת מתוך הלב, מתחילה במשיכה, באהבה ובתשוקה למקום של רוגע ושלווה. בוחרים בזוגיות, כי לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו מבקשים לשבור את הבדידות ולמצוא קרן אור בחיינו. קרן אור שתעטוף ותשמור עלינו.

הכמיהה שלנו לזוגיות, באה ממקום של דחף לא להישאר לבד. בילדות אנחנו עטופים בחיק המשפחה, בחיקה של אמא שתמיד דואגת ומלטפת כשצריך. הנשמה שלנו יודעת שהחיים הם כמו גל שעוזב את החוף ומבקש לחזור לחוף המבטחים. המנגינה שהרגיעה אותנו בחיק האם מבקשת להמשיך ולהתנגן ואנחנו מחפשים את אותו כר רך ונעים שיאפשר לנו להמשיך ולשמוע את הניגון שנתן לנו את הרוגע והשלווה. את הביטחון כשהיינו קטנים. כך בתוך תוכנו כל אחד מאיתנו ילד קטן שמחפש חום ואהבה.

כשאנחנו בונים זוגיות, אנחנו שואפים לשיר אחד. שיר משותף. שיר, שהמנגינה שלו לעולם תישאר. שיר שבו נרגיש לא לבד, שנרגיש שאנחנו ביחד. אחד בשביל השני ובשביל המהות של הביחד. חשוב לנו להרגיש את הביחד ושהוא  אמיתי, שנקבל גם משוב מהמשפחה הקרובה ומהחברים, שאכן הזוגיות עושה לנו טוב.

אנחנו נכנסים לזוגיות עם חלומות יפים ומבקשים שהם יתגשמו. אנחנו נכנסים לזוגיות עם המון תקווה לאהבה שלמה ועם מילים שיאמרו כדי לחזק עוד ועוד את הקשר הזוגי. חשוב מאוד למען הזוגיות להיות כנים אחד עם השני, לספר על הנסיבות שבגללם בחרתם בזוגיות הזו דווקא. לשרטט ביחד את השבילים שבהם תרצו ללכת יד ביד. רק כך בתמיכה ובהדדיות, תוכלו להגיע רחוק, לראות את האור ולהיסחף עם הזרם מבלי לחזור אל קו האופק של הים, ותמיד להישאר קרובים לחוף מבטחים. גם אם יש נסיגה קלה, תמיד יש את התקווה שאנחנו קרובים לחזור אל החוף.

הזוגיות היא כוח שיש להשתמש בו להאיר את חיינו, לשמח את הילד שבנו, לאפשר ללב לפעום ולרצות לתת אחד לשני באהבה גדולה. חשוב שנרגיש שבן הזוג לצידנו ולעולם לא נשאר לבד. לכבוש כוכב ועוד כוכב שיאיר לנו בזמנים קשים. להיות אלו שאחראים למצוא את הדרך להתרענן, לצאת לטייל בערבים יד ביד. לטייל בטבע, לשבת על חוף הים או על הדשא סתם כך מחובקים. לפסוע יד ביד.

חיזוקים כאלה ממלאים אותנו לזמנים שבהם כוכב או שניים נכבים. שקצת סגריר. זה הזמן להיזכר בימים יפים ואוהבים. להיות ביחד, כי ביחד אף פעם לא פוחדים. ביחד ניתן להגבר על כל הקשיים.

מגיפת הקורונה הביאה לריחוק חברתי והגזירה הקשה ביותר הייתה הריחוק מסבא וסבתא. למדו שאפשר להתנהל גם בלי עזרה פיזית של סבא וסבתא. לקליניקה הגיעה סבתא בת 66 שביקשה הכוונה כיצד להחזיר את העולם אותו הכירה לפני הקורונה. אני רוצה, אמרה לי, קשר עם הילדים והנכדים ואני מרגישה שתמיד זה לא מתאים. לפני הקורונה אני נסעתי אליהם המון, הם באו המון. הילדה שלי לא רואה בי משפחה שלה יותר. רק בעלה והילדים. אני, האמא, הסבתא, לא נצרכת ולא רצויה.

ישנה חשיבות של המבוגרים כתורמים ללכידות משפחתית. לכן, על  מנת ליצור "חברה לכל הגילאים" יש לראות במשפחה את נקודת המוצא. המשפחה אינה נגמרת באמא, אבא וילדים. פסיכולוגיה בסיסית מבקשת מיפוי ג'ינוגרם כדי להכיר חיבור ושייכות בן דורי.

ההלכה היהודית מעניקה משקל רב לקשר הבין-דורי ולחובה שיש לדור הבנים והבנות לדאוג – הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הכלכלית – לדור האבות והאמהות. מדובר בחובה הלכתית ברת-אכיפה, המשקפת תפיסה חברתית לפיה האחריות לאותם זקנים, שאינם מסוגלים לכלכל את עצמם באופן עצמאי, צריכה ליפול על כתפי ילדים. כל שכן התמיכה הנפשית.

לתמיכה החברתית המוענקתעל ידי בני המשפחה יש חשיבות עצומה לאיכות חייו, לבריאותו הפיזית והנפשית ולרמתחייו של הזקן. תמיכה חברתית זו היא מגוונת וכוללת תמיכה רגשית, נפשית, כלכלית, מתןמידע ולבסוף, אף עזרה רפואית, טיפולית וסיעודית.

הקשרים הם כמובן הדדיים והתמיכה היא הדדית וזורמת לא רק מכיוון בני המשפחהלהוריהם הזקנים, אלא גם בכיוון ההפוך, כחלק אינטגרלי של מכלול הטיפול וקשרהאהבה והדאגה שבין בני המשפחה. התנהלות והתנהגות נכונה עם ההורים מהווה מודל חינוכי לילדים הצעירים.

ילדים מקבלים בגיל צעיר את חובתם להיות חלק מהעשייה הביתית, חובות המסגרת החינוכית וחשוב שיכירו בחובת הקשר הבן דורי כחלק חשוב בסדר יומם. להרים טלפון לסבתא וסבא לדרוש בשלומם. ביקור בביתם. אפשר לנהל יומן ביקורים, כדי שכל אחד ואחד ייקח חלק.

כשעוסקים בכישורי חיים בבית הספר, חשוב מאוד להעלות את הקשר הבן דורי. לשוחח עם הילדים על החשיבות החברתית וכמובן להכיר בערך המוסף שמקבל כל ילד ששומר על קשר בן דורי. העלאת הצורך בקשר זה במסגרת הביתית, יעלה את המודעות והחשיבות להורים ולילדים גם יחד.

הדאגה לחוק סיעוד ורווחתו הכלכלית של ההורה המבוגר אינם סותרים או באים על חשבון הדאגה לרווחתו הנפשית. נפש בריאה בגוף בריא. חשיבות גבוהה יש לתת למפגשים, לשיחות הטלפון עם ההורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". הציווי אינו מפרט מהו אותו כיבוד שנדרש, אולם בשונה מרוב המצוות בתורה – הוא מוסיף שכר ברור בצדו, בעולם הזה. היו יצירתיים בדרך כיבוד ההורים וזיכרו חינוך אמיתי מתחיל מהבית, היו מודל לחיקוי.

קהילת עכבישים מפיקה תועלת מדו-קיום בין עכבישים חברותיים יותר ובין אחיהם החברותיים פחות. מי שמקבל מדע מאומת שכזה, יכול להבין כי אדם שאינו מסכים איתנו אינו בהכרח רדוד, בור. הוא פשוט חווה את העולם בדרך שונה מזו שלנו, מעבד את התנסותו ומגיב בהתאם. כפי שלכולנו העדפה ערכית של הדרך שבה יש לבנות חברה, יש לכל אחד מאיתנו את האמת לזוגיות הנכונה.

אין אמת אחת לזוגיות. הרעיון שנגיע להסכמה מלאה באמצעות דיאלוג אינו מציאותי. מעשי ומפוכח יותר להכיר בהבדלים המשמעותיים. חשוב שנהיה מוכנים להתפשר, מתוך הבנה שזו הדרך הטובה ביותר לממש את האינטרסים האישיים שלנו.

העמקתי בכתבות קודמות על ההבדל שבין הניצים ליונים. חשוב שנבין שלאו דווקא האמת של הנץ האגרסיבי היא האמת שעליה יבנו היחסים. הניצים בטוחים בעצמם ואינם נותנים אמון בזולת, כי הסיפור שלהם קוהרנטי ופשוט ולא משתמע לשני פנים.

הקושי לשים קץ לסכסוכים, או חילוקי דעות באמצעות משא ומתן קיים עקב היחס השונה של שני הצדדים להפסדים ולרווחים. על פי תורת הערך שניסח כהנמן, אנו זקוקים לרווח כפול מהפסד נתון כדי לפצות על הכאב הרגשי הכרוך בהפסד שבוויכוח.

כיוון שאנו רואים במה שלא הסכימו איתנו, שוויתרנו עליו במשא ומתן, הפסד ובמה שהסכימו איתנו רווח, אנו זקוקים לקבל פי שניים לפחות ממה שאנו מוותרים עליו, כדי שנרגיש בנוח. מה שאנו שוכחים זה, שגם הצד השני מרגיש כך בדיוק.

בוויכוח מתמשך בין בני הזוג (ניצים ויונים), כולנו זקוקים לנשר – מנהיג שמסוגל לראות מבעד להטיות האיומים הממשיים לחברות בין השניים, ויחד עם זאת להבחין גם בהזדמנויות, אפילו שהן נמצאות באי-ודאות.

ניהול ויכוח באופן תרבותי בשאיפה לצאת מהוויכוח כששני הצדדים "מנצחים", הוא סוד העניין. חשוב להציף את ההסכמות בין בני הזוג, ברמה שתגמד את האי הסכמה והיכולת להתגבר עליה בפשרה, שלא תפגע באף אחד מבני הזוג. חשוב למלא את החסר שנוצר מוויתור של אחד מבני הזוג למען שלום בית.

דוגמה מהשטח: הזוג מוזמן ליום הולדת של אחיין של האשה. הגבר לא מעוניין לנסוע ליום ההולדת. יש לכבד את האשה שתגיע ליום ההולדת ויש לכבד את הגבר שלא מעוניין להיות נוכח במפגש. אפשר ליצור פשרה. ההבנה מדוע הגבר לא מעוניין לנסוע, תסייע למצוא את הפשרה. מפגש בין בני המשפחה חייב להתקיים למען המשך הזוגיות. יש להקל על הנסיבות ולהביא למפגש בין הגבר, האחיין ומשפחתה של האשה. האמת המובילה היא אחדות המשפחה ויש לעשות למען. אם הזוג זקוק ל"נשר", זה הזמן לחפש יועץ. במלחמה אין אמת אחת ואין מנצחים.

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.