רשת חברתית יכולה להיות מאוד לא חברתית

אמא של נערה בת 15 התקשרה אלי וביקשה שאגיע אליהם הביתה, כי הילדה לא יוצאת מהחדר וכבר שבוע ימים לא מוכנה ללכת לבית הספר.  יום למחרת, התקשרתי חזרה לאם ושאלתי אותה האם הילדה נמצאת בחדר עם המחשב שלה? האם סיפרה שהילדה ארזה את המחשב לפני שבוע וביקשה מאביה לשים אותו במחסן. חברה של הילדה סיפרה לאמא שמשהו בפייסבוק פגע בה.

ביקשתי להיפגש עם הילדה ולהפתעת האם, הילדה מיד הסכימה (שהרי לא הסכימה גם לפגוש את חברותיה). הילדה סיפרה שכשותפה בקבוצה בפייסבוק, השתתפה בדיון על החיסונים ובדיקות הקורונה שהגיעו לבתי הספר. חברים רבים בקבוצה, כתבו כנגד הכפייה שבה נוהגת הממשלה ואי אמון בדרך בה  מתנהלים אל מול הקורונה, כמו שילד ללא תו ירוק או בדיקת ,pcr  אינו יכול להצטרף לטיול שנתי והיא חושבת שכן צריך להתחסן ואפילו הביאה ציטוטים של רופאים שהסבירו את עמדתם החיובית בתחום. כתגובה למה שכתבה, התחיל אחד מהגולשים (שהבינה קצת אחרי שענתה לו, שהוא מבוגר משאר הילדים שכתבו) לכתוב תוכן שגוי על ממצאי קורונה מארצות אחרות, כתיבה לא מכבדת  את הכותבים בקבוצה ואת הרופאים והמומחים שעוסקים בתחום. ברור היה שכל מה שכתב, היה במטרה לעורר אנטגוניזם בקרב כל הגולשים האחרים לכל מה שכתבה הנערה, בעד החיסונים והבדיקות.  ולא הסתפק בכך והתחיל להשמיץ אותה באופן אישי ולכנות אותה בשמות גנאי. "אליו פתאום הצטרפו מלא שממש פגעו בי כל כך" אמרה ופרצה בבכי.

הסברתי לילדה שלתופעה הזו שחוותה קוראים "טרול מקלדת". המונח טרוֹל נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת. הפעילות המיוחסת לטרולים נקראת "הטרלה" (באנגלית: Trolling). הטרול נוהג לעורר מהומות וויכוחים במרחב האינטרנטי. הטרולים משולחי רסן בהתבטאויותיהם בדפי רשת, ואפשר להניח שפנים אל מול פנים – לעולם לא היו מעיזים ומסוגלים להתנהג כך. מסך המחשב הוא מקור כוחם ובו טמונה התעוזה שלהם.

אין בהם סממני הקשבה, הבנה והיגיון – הם מפיקים הנאה מהנזק וההרס שהם זורעים במרחב האינטרנטי. אותו בחור קיבל במה ותשומת לב בהיקף שספק היה מתרחש בעולם המציאות שלו. התנהגות זו מהווה גורם להתלהמות הגולשים מה שלמעשה מחזק את התנהגותו של אותו טרול – גם אם התגובה תהא שלילית ומתריסה כנגד דבריו.  הנכון הוא להתעלם ולא לנסות להוכיח אותם על דבריהם השגויים, השקריים או הפוגעים. חשוב מיד לדווח למנהל הקבוצה או למנהלי הפייסבוק. מדובר בבני אדם שהתנהגותם החברתית אינה נורמטיבית, לרוב סובלים מלקות רגשית כלשהי בכישוריהם החברתיים בעולם האמיתי.

ביחד עם הילדה פתחנו את המחשב ונכנסנו לפייסבוק, מצאנו את הפוסט ודיווחנו על "טרול המקלדת". יומיים אחרי הדיווח קיבלה הנערה מסר ממנהלי פייסבוק שאכן התלוננו עליו לא מעט והם חסמו את יכולתו להיות שותף בפייסבוק. כל רשת חברתית ניתנת לשליטה ויחד עם זאת חשוב להבין שכשאני אומר את דעתי אפשר שיהיו שיחלקו עלי, חשוב לבקש שפה תרבותית ומכבדת. ואם זה לא קורה, מיד לדווח.

האם נכון שיהיה סולן במשפחה?

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

במי תלויה התגובה שלנו?

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

האמא הטובה דייה

השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.

כל הורה הוא מחנך!

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

כבוד לסבא וסבתא, מתכון למשפחה בריאה.

זוגות רבים מתמודדים היום לא רק אל מול כיבוד ההורים, אלא כיבוד הסבא והסבתא. יש ארבע זוגות סבא וסבתא לכל זוג. מאתגר לכל הדעות. מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו ובין מצד אימו. שכן, בני בנים נחשבים כבנים ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. מצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות (ספר הלכה של הרב אליעזר מלמד). כתוב בספר החינוך שאחד המרכיבים של כיבוד הורים הוא הכרת טובה על כל מה שמסרו נפשם עבורך. אמנם גם הסב תרם, אך אי אפשר לדמות זאת להשקעה העצומה של האב והאם.

"המנחת אלעזר" סובר שהחיוב הוא מדאורייתא, אם הבן חייב בכבוד אביו ואביו חייב בכבוד סבו, קל וחומר שחייב הנכד בכבוד סבו. רבים בני הזוג שטוענים אני סבלני לסבא וסבתא שלי, למה אני צריך גם ל"סבול" את השיטיון של סבא וסבתא של הבת זוג? רבי יוזל מנובהרדוק חינך את אדם לשבירת הגאווה וחיזוק הענווה. הרמב"ם כותב שאם אדם יקיים כראוי מצות כיבוד הורים, רבנים וזקנים – הוא ממילא יתמלא ענווה (שמנה פרקים ד). אם כן, מלבד מצות כיבוד סבא וסבתא, אתה מרוויח את מידת הענווה שהיא מידה עילאית.

ויכוח נוסף שקיים בין בני זוג, הוא קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה. מהלך שהוא מצוות כיבוד הורים. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם. לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני. חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים והם אינם חייבים לקיים מצווה זו ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

סבא וסבתא הם השורשים שלנו, וכיצד יהיה עץ המשפחה איתן, אם לא נשמור על השורשים ונדאג שלא יפגעו. למרות גילם המופלג, הגוף עייף, הפנים מקומטות, הלב עדיין חי ופועם. הלב לא נשחק. תתייעצו עם סבא וסבתא לגבי עשייה משמעותית בחייך. אל תחדלו לשבח ולהודות. הם אמנם זקנים, אבל הלב נשאר צעיר. לחיים האמיתיים אין גיל, הנעורים האמיתיים אינם נשחקים. אמרו להם: יש לי קצת מדמכם. יש לי קצת מהגנים שלכם. אני קצת אתם. אז הם ירגישו בגן עדן.  בספרי "גלגולו של חינוך", אני משקפת את המחזוריות בחיים. כל אחד יהיה סבא או סבתא. כל אחד יהיה קשיש. היו מודל חיקוי לילדכם. שימרו על כבוד וענווה. יש לדאוג שסבא וסבתא יחוו את ימיהם בשובע ובחום המשפחה.

אמא שלי חולה, למה אין משהו שיעזור?

שיחת טלפון עם נערה בת 14. אמא עברה ניתוח. יש בבית עוד ארבע אחיות צעירות. אם יש ילדה בת 14, ברור שיש מי שיטפל באמא. הילדה שואלת איך מתמודדים? ואני כותבת לכם, כי אני חושבת שהילדה באמת לא מסוגלת לבד להתמודד. היא זקוקה למשפחה המורחבת ולקהילה תומכת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. הילדה מתמודדת עם חסך זמני של אין אמא ומשתדלת להיות אחות, האמא זקוקה להכלה. זקוקה לאהבה עוטפת. הילדה יודעת זאת אך אינה עומדת בנטל הכבד.

מילוי המצווה איננה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. הילדה לא תתקשר לבקש עזרה. תפקידכם להגיע לביקור ולתת את העזרה הנחוצה שתראו בזמן הנוכחות שלכם בקרבת החולה והילדות.

חשוב מאוד לדאוג להסעדה לבני הבית. האמא החולה זקוקה לאדם שיכנס וישב איתה מעט. או שמשהו יהיה עם הבנות כדי שהילדה בת ה14 תוכל להתפנות ולהיות קצת עם אמא שלה. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. תשאלו מה שלומך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. לתת ביטחון לילדים, אנחנו כאן איתכם, עד שאמא תחלים. אמא היא כוח משמעותי בחוסן הנפשי של הילדים. כשאמא חולה, הילדים בקושי שקשה לתאר במילים. היו שם בשבילם. חזקו אותם. היו מעשיים ותראו להם שהם לא לבד. תגיעו כדי להיות ולעזור מבפנים. פיזית.

זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם האמא החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאמא החולה לנהל טלפונים. היא אינה מסוגלת.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. העולם הוא גלגל. האנושות היא חיה חברתית וחבר נמדד בשעת צרה. היו שם בשביל, היו שם למען. הוקירו עצמכם על נתינה ועשייה משמעותית למען הזולת.

  עזב את אביו ואמו ודבק באשתו, למה התכוון המשורר?

"עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:" (בראשית פרק ב פסוק כד). פרשנות הרד"ק: "דין הוא שיעזב איש את אביו ואמו שגדל עמהם עד שנשא אשה, יעזבם מלדור עמהם, ודבק באשתו, וידור עמה בבית אחד".כך שפסוק זה, מחייב את ההורים להבין שלילדיהם חיים עצמאיים משל עצמם, מחייב את הילדים להבין כי העובדה שכבוד הוריהם הוא השני שבמחויבות, אינה קובעת חס ושלום כי מדובר במחויבות משנית, אך בעיקר היא מחייבת את הבעל והאישה האחד כלפי השני.

המחויבות של בני זוג האחד לשני והנאמנות ביניהם קודמת לכל מחויבות אחרת, כולל זו כלפי ההורים. מובן מאליו כי המצב השלם והמלא הוא ששני בני הזוג נאמנים לשני זוגות ההורים, רוצים בטובתם, מכבדים אותם ויראים מהם כדין, וממשיכים בכך את שלשלת החסד הראויה והרצויה, אולם בשעה שיש התנגשות בין הנאמנויות – הנאמנות בין בני הזוג קודמת לכל.

מדובר בדביקות הדדית של איש ואישה, אשר מעניקים קדימות לקשר ביניהם לכל הקשרים האחרים (כולל כדורגל, כדורשת ועוד). קשר זה דורש טיפוח מתמיד, ויתור הדדי ואמפתיה. יסוד הקיום המשותף של כל באי עולם הוא הקיום המשפחתי.מדוע יש צורך לעזוב את מי שעסק בגידולו ולדבוק באשתו? האם אי אפשר במקביל לבנות את דבקותו באשתו ולהמשיך את החבור ארוך השנים עם הוריו? מה פרושה של עזיבת ההורים, באיזו מידה ובאילו הקשרים?

כדי שיוכל האדם לגבש את אישיותו העצמאית ולפתחה כבחירתו החופשית בדומה או בשונה מהוריו הוא חייב להתרחק מעט מהוריו.ההדרכה היא לעזוב את התלות בהוריו ואת היותם מרכז חייו ולבנות את חייו יחד ובשותפות עם אשתו ולא בדבקות לחינוך שקיבל מהוריו.מערכת היחסים בין אדם להוריו המבוססת על כיבוד הורים לא משתנית בעקבות הנישואין ולא צריכה להשתנות, אלא שהתלות הנפשית שלו בהם צריכה להפסק מכיוון שהוא גדול ומוכרח להיות עצמאי בשביל עצמו ובשביל משפחתו החדשה שמתחילה להבנות.

החתונה היהודית נותנת את הדעת גם בסמלי החתונה. הכניסה לחופה מטרתה להכניס את החתן והכלה לביתם שלהם תחת קורת גג אחת. ארבעת המוטות האוחזים בבד החופה, גם להם מטרה. לא ההורים אוחזים במוטות, אלא בני משפחה וחברים. האוחזים במוטות החופה מתחייבים לסייע לזוג הצעיר בבניית ביתם העתידי. לאו דווקא כלכלית, מדובר בתמיכה, ייעוץ והכוונה. הטבעת חייבת להיות קניינו של החתן ולא של הוריו, במטרה להמחיש את האחריות הכלכלית שעליו לקחת על עצמו ולענוד את האחריות על האצבע המורה.

אהבתו של אדם הולכת אחר מי שהוא מרגיש שנותן לו בטחון, תמיכה ,נאמנות, הארת פנים ושותפות. ולכן חשוב מאוד בשנה הראשונה לדבוק באשה. להבנות את אותו ביטחון. כשמצע האחריות הביתית מובנה וחזק, זה הזמן להביא ילדים לעולם. פה מתחברים שוב למשפחת המקור וממחישים לילדים כיבוד אב ואם. ביראת ההורים ובנתינה ללא לאות לאלה שעשו למענך עד שהגעת לקיים "ודבק באשתו".

האם חובה שיהיה קשר בין הבית ובית הספר?

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

האם אני הורה אגרסיבי או אסרטיבי?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?