תגית: אמא

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.

שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

אמא של נערה בת 15 התקשרה אלי וביקשה שאגיע אליהם הביתה, כי הילדה לא יוצאת מהחדר וכבר שבוע ימים לא מוכנה ללכת לבית הספר.  יום למחרת, התקשרתי חזרה לאם ושאלתי אותה האם הילדה נמצאת בחדר עם המחשב שלה? האם סיפרה שהילדה ארזה את המחשב לפני שבוע וביקשה מאביה לשים אותו במחסן. חברה של הילדה סיפרה לאמא שמשהו בפייסבוק פגע בה.

ביקשתי להיפגש עם הילדה ולהפתעת האם, הילדה מיד הסכימה (שהרי לא הסכימה גם לפגוש את חברותיה). הילדה סיפרה שכשותפה בקבוצה בפייסבוק, השתתפה בדיון על החיסונים ובדיקות הקורונה שהגיעו לבתי הספר. חברים רבים בקבוצה, כתבו כנגד הכפייה שבה נוהגת הממשלה ואי אמון בדרך בה  מתנהלים אל מול הקורונה, כמו שילד ללא תו ירוק או בדיקת ,pcr  אינו יכול להצטרף לטיול שנתי והיא חושבת שכן צריך להתחסן ואפילו הביאה ציטוטים של רופאים שהסבירו את עמדתם החיובית בתחום. כתגובה למה שכתבה, התחיל אחד מהגולשים (שהבינה קצת אחרי שענתה לו, שהוא מבוגר משאר הילדים שכתבו) לכתוב תוכן שגוי על ממצאי קורונה מארצות אחרות, כתיבה לא מכבדת  את הכותבים בקבוצה ואת הרופאים והמומחים שעוסקים בתחום. ברור היה שכל מה שכתב, היה במטרה לעורר אנטגוניזם בקרב כל הגולשים האחרים לכל מה שכתבה הנערה, בעד החיסונים והבדיקות.  ולא הסתפק בכך והתחיל להשמיץ אותה באופן אישי ולכנות אותה בשמות גנאי. "אליו פתאום הצטרפו מלא שממש פגעו בי כל כך" אמרה ופרצה בבכי.

הסברתי לילדה שלתופעה הזו שחוותה קוראים "טרול מקלדת". המונח טרוֹל נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת. הפעילות המיוחסת לטרולים נקראת "הטרלה" (באנגלית: Trolling). הטרול נוהג לעורר מהומות וויכוחים במרחב האינטרנטי. הטרולים משולחי רסן בהתבטאויותיהם בדפי רשת, ואפשר להניח שפנים אל מול פנים – לעולם לא היו מעיזים ומסוגלים להתנהג כך. מסך המחשב הוא מקור כוחם ובו טמונה התעוזה שלהם.

אין בהם סממני הקשבה, הבנה והיגיון – הם מפיקים הנאה מהנזק וההרס שהם זורעים במרחב האינטרנטי. אותו בחור קיבל במה ותשומת לב בהיקף שספק היה מתרחש בעולם המציאות שלו. התנהגות זו מהווה גורם להתלהמות הגולשים מה שלמעשה מחזק את התנהגותו של אותו טרול – גם אם התגובה תהא שלילית ומתריסה כנגד דבריו.  הנכון הוא להתעלם ולא לנסות להוכיח אותם על דבריהם השגויים, השקריים או הפוגעים. חשוב מיד לדווח למנהל הקבוצה או למנהלי הפייסבוק. מדובר בבני אדם שהתנהגותם החברתית אינה נורמטיבית, לרוב סובלים מלקות רגשית כלשהי בכישוריהם החברתיים בעולם האמיתי.

ביחד עם הילדה פתחנו את המחשב ונכנסנו לפייסבוק, מצאנו את הפוסט ודיווחנו על "טרול המקלדת". יומיים אחרי הדיווח קיבלה הנערה מסר ממנהלי פייסבוק שאכן התלוננו עליו לא מעט והם חסמו את יכולתו להיות שותף בפייסבוק. כל רשת חברתית ניתנת לשליטה ויחד עם זאת חשוב להבין שכשאני אומר את דעתי אפשר שיהיו שיחלקו עלי, חשוב לבקש שפה תרבותית ומכבדת. ואם זה לא קורה, מיד לדווח.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.