תגית: אמונה

"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.

אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.