ילדים והורים נמצאים היום באי ודאות שמביאה אותנו לכעסים, חוסר מוטיבציה וקשיי חברות שלא חשבנו שיכולים להתקיים. חוסר ודאות מתקיים משום שלא ניתן לדעת בדיוק מלא האם אותו המאורע יתרחש או לא ומה השלכות מעצם יישומו. תקופת הקורונה החלה במרץ 2020 ואיש אינו יודע מתי תסתיים, מה יהיו ההשלכות בהתנהלות היומיומית בכלל ובמסגרת החינוכית בפרט. ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד שאיסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים המאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש. כך, שכשקיימת אי וודאות, מן הראוי שנשב ונבדוק מה וודאי בשלב זה?

אי ודאות היא אחד הגורמים לספק, שהוא מצב בין אמונה לחוסר אמונה. הספק מביא להטלת פקפוק ברעיונות מסוימים במציאות, ומובילה להשהיה או דחייה של פעולות רלוונטיות מתוך דאגה מפני טעות. כל החיים למדו אותנו לחלום, לתכנן תוכניות והנה אנו לומדים משהו חדש "כאן ועכשיו". כל החיים למדנו אותנו להתנהל באופן שתוגמלנו במיידית על עשייה ולכן כדי לזכות בגמול יישמנו מהלכים מסוימים בחיינו לאחר הבניית תוכניות להגשמה. תקופת הקורונה מלמדת אותנו להתנהל ללא תוכניות ארוכות טווח. גם מערכת החינוך חייבת להבנות דרכים חדשות ובמקביל להן, דרכים חלופיות לכל שינוי שיהיה. היום קפסולות, קבוצות, מחר אולי כן בית ספר יחזור להתנהלות רגילה, או כולם יהיו בהסגר? אי אפשר לדעת. ולכן, יש לחשב מהלכים באופן הטוב ביותר לאותה סיטואציה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "כאן ועכשיו". זו הוודאות שתחזק אותנו.

קבלת החלטות היא תהליך שכלי של בחירה מבין מספר אפשרויות. אחד הגורמים המקשים על קבלת החלטות הוא תנאי אי-ודאות. כך שאלמלא אי הודאות לא היינו עושים למען הוודאות. ההחלטה היא בכדאיות ההחלטה לכל הגורמים הקשורים ביישומה.

ההמצאות ברגע באמת, מורידה את המשא מהכתפיים,שוכחים מכל הטרדות הקטנות והגדולות.במקומן נכנסת קלילות ושמחה בלב. כתבו לעצמכם את הוודאי. את היש שלא תלוי בשינוי והוראות מגוף חיצוני. מה תלוי רק בכם. מה יש לכם "ביד"? הספר "לאלף את השדון" , מאת ריצ'רד ד. קרסון, מדבר על להכיר ברגע הקיים כחוסן נפשי שמטיב עם האדם. כותב ריצ'רד בספרו: "יש לנו שלושה מקומות בלבד אליהם אנו יכולים לכוון את התודעה שלנו ברגע נתון.הגוף שלנו, העולם שסובב אותנו, ועולם הנפש (המחשבות).כשממקדים את המודעות בגופנו הפיזי או בסביבה החיצונית, נמצאים ב'כאן ועכשיו', נוכחים וחווים את הרגע.כשהמודעות נמצאת במחשבות – אזי אנחנו נודדים למחוזות אחרים; לעבר, לעתיד, לניתוחים, תכנונים וכדומה.מה שבטוח – זה מה שקורה כרגע, בהווה, לחיים האמיתיים המתרחשים ברגע זה ממש."

יש הרבה ודאי בחיינו, הסתמכו על הוודאי וקבלו ממנו את החוסן הנפשי להתמודדות עם החוסר ודאות. יש לנו את הכוח להתמודד אם רק נאמין בכוחנו זה. שיהיה בהצלחה.

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.

המקור לצירוף המילים "פיקוח נפש" אינו חד משמעי. בתנ"ך אנו מוציאים שימוש במושג פיקוח לציון הסתכלות, גילוי, השגחה וחכמה. כגון "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם…"[בראשית ג', ז'], "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם…"[בראשית כא', יט']. גם במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שאנו משתמשים בו היום (כגון פיקוח ערוני). לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "שמירת נפש", הצלת נפש".
ההסתכלות, הגילוי, ההשגחה והחוכמה הם שמאפשרים לנו הצלת נפשות. רבים ידברו כנגד הגילוי. החשיפה. למה ירצה אדם לחשוף את הפרטים הקטנים בחייו. כדוגמת הפייסבוק. או כתיבת ספר ביוגרפיה.
כל אחד ואחד מאיתנו נולד כיום לעולם תובעני. עולם הישגי. ברגע שעמד על רגליו והחל ללמוד בחדר, בגן הילדים, בבית ספר או באוניברסיטה, יעשה הכל ללמוד כיצד לשרוד בחייו. איך ינצל הכי נכון את פיקחותו וישתמש בה כדי להשיג כסף, כבוד,שליטה בחייו לטוב ביותר. אדם המאמין בשלמות היקום. בהשגחה עליונה, מבין שעליו לנתב את פיקחותו להטיב את התקדמות האנושות כולה לעבר שלמות היקום. למען כך יעמול בחשיפה למניעי התנהגותו שלו עצמו. ינסה ויחקור תמיד את צעדיו, ינסה לגלות בשכבה עמוקה יותר בתוכו את הסיבות האמיתיות להתנהגותו. לעולם לא יסתפק בסיבות ובהנמקות אותן אמר לזולתו, הוריו, ילדיו וכל מי שנמצא סביבו. האדם הרוחני יעשה כל שביכולתו, לשאוף ולהגיע אל האמת, אל המניעים האמיתיים. אז ורק אז הוא נמצא במישור אחד של פיקחות עם יצרו, אז ורק אז הוא יצליח להציל את נפשו ולתת מתובנות מחקרו לסובבים אותו, המהווים את השלם ביקום בו הוא חיי. שהרי השלם הוא יותר מכל חלקיו.
שתי הגדרות עשיה מתאפשרות כדי שאדם יבקר את מעשיו. אחד יפרוט את מעשיו ויבחין בין טוב ורע. יבקש סליחה ומחילה על הרע. השנייה יבקר את מעשיו למען ייטיב את דרכיו וילמד את הסובבים אותו כיצד לא לנהוג. הראשונה משמשת רק להתרמה עצמית, להצדקת מעשיו ולשיכוך ייסורי מצפונו והשנייה מכשיר נפלא להתקדמות למען השלמות ביקום כולו. אחד המניעים שלנו מלחשוף את עצמנו הוא להראות טיפש: "איזו שטות עשיתי". מעשינו הגשמיים באים בהדרכה עליונה. אינטואיציה. להאמין בטוב. החשיפה היא לטובת הכלל ובזכות הכלל. אין דבר וחצי דבר שאדם עושה ואין הסביבה שותפה לו. כפי שנמצא רבים השותפים לדבר עבירה, יש רבים וטובים השותפים לנו למעשים טובים ולהתקדמות לקראת השלמות. החשיפה שלנו לקהל הרחב היא שמוקירה את כל השותפים לעשייה. שהרי לכל מעשה שנחשוף ישנם לא מעט מלאכים בדמוי אדם שנמצאים שם על מנת לסייע לנו להגשים את אותו מעשה שאותו אנו חושפים. הרצון לחשוף מעשים טובים מונע מאיתנו שלא נעשה מעשים שאנחנו לא רוצים שיחשפו. "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד". גם בספר "גילגולו של חינוך", בו אני חושפת את חיי שלי, את ההתקדמות שלי אל השלמות (עוד ארוכה הדרך), אני חושפת את כל המלאכים סביבי שבזכותם הגעתי עד הלום. אלה ההולכים איתך בדרכיי החיים, הם המלאכים המנתבים את ההצלחה שלך. לחיים טובים ולשלום.

רבים החילוניים המציבים שאלה בפני הדתיים "האם יתכן שאלוקים יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יוכל להרימה?" . אם אנחנו מבינים שכשאלוקים ברא את האדם והפיח אויר בגופו, למעשה הכניס בנו מרוחו שלו, הרי ברור לנו שכל אדם ואדם שנברא בצלם, הינו בעל יכולת בריאה.
האם אדם יכול לחלום, לשים לעצמו יעד להגשמה שאינו מסוגל לבצעו? חשוב שנבין שחלומות מתגשמים וזו עובדה. נחישות והתמדה מביאה להגשמת חלומות. גם החלומות הבלתי סבירים. "סביר" פירושו: מתקבל על הדעת; הגיוני; אפשרי. זאת אומרת שבלתי סביר, הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת. הדעת של מי. מהי דעת? "דעת" פרושה: מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה. ואם כך הדבר ברור שדעתו של אדם היא מחשבה שהוא חושב, היא חוכמה שהוא הגיע עליה בעבור עצמו לפי היסטוריית הלמידה שלו. ההיגיון, החשיבה והתובנה של אדם נבנית מתוך מגע עם המציאות שחווה בגלגול זה או בגלגולים קודמים. ולכן אדם אחד יאמר שלהצליח בלימודים הם יעד מאוד סביר וקל והשני יאמר שהיעד אינו סביר ואינו הגיוני.
כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא את האור והחושך. כי צריך גם את זה וגם את זה. כי לא נוקיר את האור אלמלא היה החושך. כשברא אלוקים את בעלי החיים בחר זכר ונקבה. כן כי רק כשיש מקור השוואה יש מקום להוקיר על מי שאתה ולשים לך אתגר להישגיות אחרת.
כל אדם חייב שישים לפניו יעד בלתי סביר להשגה. לנהוג בנחישות, רצינות ובהתמדה על מנת להשיגו. באותה נשימה ומידת הוקרה לעשייה האישית. על אדם להבין שנכון הוא לאדם למצוא את השותפים הנכונים להגשמת חלומו. השותפים הנכונים, אלו שיעודדו אותו. שיתנו לו את הכוח להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שלכל מכשול להשגת המטרה יש פתרון.
כבר בגן, כל ילד לומד שבארגז החול, בפינת הבובות או בפינת המשחק יש "חוקי משחק" של מציאות פיזית. את חוקי המשחק אנחנו קובעים. ההיגיון הוא תוצר של הבנה מפורשת ומופשטת של חוקי המשחק. מה שנכון ויכול פיזיקאלית להתממש ומוגדר שייתכן ע"י המדע, אין מצב שלא נצליח בו. ההצלחה תלוי רק בנו. רבים מאיתנו חוו את מי שאמר לנו:"אתה לא תוכל" "לא נולדת למשפחה הנכונה" "לא קיבלת את הגנים הנכונים" "אתה לא כמו אחיך". תמחקו.
כנסו למדיטציה, דמיינו את הפסגה. את מה אתם רוצים. בחרו יעד אחד. One at a time. התמקדו בו. התעוררו מהמדיטציה וכתבו רשימה עם הגדרות ברורות לכל משימה. תפרקו את המשימות עד לקטנות ביותר, כדי שתוכלו לחוות הצלחות כמה שיותר. כיתבו הנחייה ברורה אייך ניתן להשיג את היעד שאתם חולמים עליו והחלו ברגע שסיימתם, ללא דחייה. כל יום עשו דבר אחד בדרך אל הגשמת היעד. לרגע אל תאבדו אמון בכך שתצליחו… כשתגיעו להגשמת היעד שתפו אותי. כי אני בטוחה שתצליחו.
גם כשאלוקים ברא את האבנים הכי גדולות, הוא ידע והאמין שמשהו מהברואים שברא והאמין בו יצליח להרים את האבן. היו כאלוקים והאמינו בבריאה לחלום, להגשים ולהצליח.