השבוע הגיע אלי לקליניקה אמא חד הורית לארבעה ילדים. התיישבה על הכורסה, הביטה בי ופרצה בבכי "אני מרגישה כמו שוטר. אני כל הזמן רק רודה בילדים, כועסת, הפסקתי להיות אמא מחבקת ומלטפת". כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית? למה?
במסגרת הסמכות ההורית חשוב להציב גבולות. קביעת גבולות ברורים והגיוניים ואכיפתם באופן עקבי משרתת כמה מטרות. ראשית, העקביות עוזרת לארגן את חייו בדרכים מסתגלות יותר ומגנה עליו מהפרזת ההתנהגויות הגורמות לבעיות לו ולזולת. שנית, היא מספקת להורה הזדמנות להדגים גישה הגיונית לפתרון בעיות. שלישית, היא מספקת מבנה בטוח לשמירה על קשר חינוכי ממושך ולעיתים אף סוער. ולבסוף, גבולות ברורים מצמצמים את הסכנה שהילד ירגיש שמנצלים אותו יחוש תרעומת, או שיסטה החינוך באופן כלשהו מהמסלול.
אולי נראה נכון להורה לנהוג בנדיבות ולצאת מגדרו בניסיון לעזור לילד המצוי במצוקה קשה, אבל "נדיבות" שכזו יכולה בקלות להפוך לבעיה. מתן יחס מיוחד שנראה מקובל בטווח הקצר יכול להיות מרגיז כאשר התביעה ליחס מיוחד חוזרת חודש אחרי חודש. אם ההורה מאפשר התפתחות של מצב הגורם לו להרגיש התנגדות, הרי שהתפתח גם מכשול משמעותי הפוגע ביעילות החינוך. חשוב מאוד שלא לחזק בטעות התנהגות לא תפקודית דרך תגובות המתגמלות את הילד על פריצת גבולות, על ציפיות ליחס מיוחד או על מניפולציה לקבלת תשומת לב.
בספרי "הרוח בחינוך", אני משקפת באופן מובהק את החשיבות לקבלת סמכות הורית וחשיבות הגבולות. "הסמכות ההורית חשובים לחיזוק החוסן הנפשי של הילד. כאשר לא נדרש מילד דבר, אין הוא יודע למה הוא מסוגל שהרי לא עמד בפני דרישות ואתגרים. חשוב לדרוש מהילד, גם אם זה ילווה בבכי ובהתקף זעם. חשוב שנלמד את הילד לדחות סיפוקים, להבליג ולוותר. ילד שלא ידע לקבל סירוב יתקשה להתנהל בכל מסגרת חברתית."
אין צורך כל הזמן לרדות בילדים ולהרגיש שוטר. יש דרך להקניית גבולות למען ביטחונם ורווחתם של הילדים. הדרכת הורים מתווה תהליך נכון להתנהלות ביתית בה קובעים מסגרת חוקים הנכונה לחינוך המתבקש על ידי ההורים ומתאים לילדים. "אין שמים מכשול בפני עיוור". בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח התנהגות שמציף את ההתנהגויות הלא נאותות והכרות עם החוזקות של הילדים, תהליך המאפשר כיוון נכון לבניית חוקים למסגרת הביתית, בה ירגישו גם הילדים וגם ההורים רווחה נפשית וביטחון לתפקוד שוטף ושלו.