תגית: גלגולו

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" שדרן רדיו וטלוויזיה. נושא התוכנית המתוכנן היה ההכנה לתחילת שנת הלימודים בתקשורת ובמסגרות החינוכיות. בשידור חי בפייסבוק, באינטרנט וברדיו, פרץ המרואיין בכעס כלפי כמעט כל המערכות המנהלות כרגע את המדינה ואחראיות על פתיחת שנת הלימודים.
כעס קיים אצל כל אחד ואחת, העניין הוא העוצמות שבו הכעס מתפרץ. כעס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ומגיע כשדברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו וכשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. סקינר טוען שהתגובתיות שלנו לנקרה לנו, תלויה במאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני נותנת פריסה מלאה על חשיבות ההיסטוריה שלנו כנשמה נצחית וכמובן בגלגול הזה. אף אדם לא מגיע למצב זה או אחר נקי מרגשות וטראומות מהעבר. כל סיטואציה מחזירה אותנו למשהו שכבר קרה בעבר ומהווה תוספת לרגש שאנו חווים באותו רגע נתון.
הכעס מגיע כי אנחנו סוחבים איתנו “משקולת”/כאב של טראומה, משבר, אכזבה ואפילו חוסר ביטחון או אמון באנשים. מה שקרה בשידור חי, היה להכיר בכך שהכעסים של השדרן נובעים מיחס משפיל ופוגע שחווה בילדות. מה שמחדד עוד יותר את החשיבות, את האחריות שחייבים ההורים והמורים, המדריכים וכל מי שלוקח על עצמו ללוות ילדים. ילד שחווה טראומה סוחב אתו את הטראומה לכל החיים ואחר כך ישנו פרץ התנהגות, שמהווה קושי בשליטה בתגובה ופוגע בילדיו שלו.
כשאנו מגיעים למצב של כעס חשוב לנשום שלוש נשימות עמוקות, להבין שהכעס יושב על משהו מהעבר, תהא הסיטואציה אשר תהא. להבין שאדם אחר באותה סיטואציה היה רואה ומקבל את הסיטואציה אחרת. להבין מה הטריגר לכעס שלי. לפעמים זה פצע פתוח או אפילו בלאגן ועומס בחיים. שבירת אמון וכד’.
בשום אופן לא להגיב על אוטומט. חשוב לעצור. לעשות סיבוב, לצאת לקחת אויר, להתיישב. לשנות תנוחה פיזית תוך כדי נשימה. להגיע למצב שעוברים מהר הלאה והכעס לא מנהל אותנו, אלא אנו מנהלים אותו.
עלינו להבין שמדובר ברגש טבעי שהוא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההישרדות שלנו, אבל, ביום שהוא הופך להיות צורת הביטוי היחידה שאנחנו מכירים, זה בדיוק היום שבו הוא עלול להרוס את מי שאנחנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, לטשטש את האישיות שלנו ולהפוך להר געש שההתפרצות הבאה שלו היא רק שאלה של זמן.
כעס הוא רגש. כשאנחנו אוהבים אנחנו מחבקים, מנשקים, שולחים זר פרחים. כשאנחנו כועסים אנחנו צועקים ומשם דפוסי ההתנהגות מגיעים לזריקה/שבירת חפצים, הכאה ועוד. אל לנו לפגוע בנו ובאחר. שליטה בכעסים ניתנת ללמידה. חשוב שנגיע למודעות שרמת הכעס אכן יושבת על עבר של אדם ולכן חשוב לקבל טיפול. התהליך אינו חייב להיות ארוך טווח. ההכרה בהיות תגובת הכעס – דפוס התנהגות, מאפשרת להבין שניתן לשנותו. שיהיה השלווה וסובלנות.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

הכתיבה של פרק זה מגיעה מפגישה עם סיטואציה  משקפת מציאות כואבת. לי בכל אופן. אני יושבת ומוכרת את ספרי "גלגולו של חינוך" בירידים בכל רחבי הארץ . למרות שהספר נמכר בחנויות סטימצקי וכספר דגיטלי ובאמת מתקיימת מכירה יפה לכל הדעות.  אני בחרתי לצאת לירידים. בחרתי להיפגש עם האנשים ולמכור להם את הספר. כשאני מבינה מה תוכנו של הספר יכול לסייע לאדם שיעמוד למולי.

על הדוכן היו שני הספרים: "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך" שעוסק בהבניית טיפול  המאפשרת הבנת קשרי העבר וההווה, כדי לאפשר מעתה ולהבא שינוי. זיהוי כוחות האדם (בעזרת התקשור עם הנשמה), שהמטופל אינו ער להם. חשיבות עקבותיהם של גורמים מעכבי התפתחות, שהשפיעו על עיצוב חייו ונועדו ללמדו כיצד ניתן לשנות את מה שיהיה (רוזנהיים, 1990). את השינוי ניתן ליישם בזמן שהמטופל נמצא במצב מדיטטיבי (שחזור גלגול). והספר "גלגולו של חינוך", שעוסק בהשפעת הנשמה הנצחית על החינוך העכשיו של האדם. אנשי האקדמיה, אנשים בעלי עסקים והנותנים דעתם לעשייה והתקדמות בחיים חטפו את הספרים מהדוכן.

הדהים אותי ביריד,  שהיו מספר לא קטן של אנשים שעלעלו בספר "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך", והיו בטוחים שהספר מדבר על קריאה בכף היד. והיו שפנו לספר "גלגולו של חינוך" והיו בטוחים שהספר נותן כלים להבין מי הייתי בגלגול קודם. ברור שהסיבה היא שמרבית האנשים מחפשים תשובות לשאלות, כאן ועכשיו. משיחה אישית עם כל אחד מהם, הסברתי שהספרים נותנים כלים להתמודדות עם הקשיים אותם הציגו. הסברתי שאין ניסים (מלבד בחנוכה ועוד כמה חגים ומועדים), פנו לקנות פלסטלינה לילדים.

אנחנו מעדיפים דברים מוכנים. תגידי לי מה יקרה? . אז לא. חשוב שנבין שחיינו בכללם ומה שאנחנו משיגים בהם, הם "פלסטלינה". חומר ביד היוצר. כשאנו בוחרים לקנות "עשה זאת בעצמך", זה יקרה כי זה זול יותר. לא כי אנחנו מאמינים שמה שנבנה במו ידינו יהיה טוב יותר מהחומר גלם המוכן בחנות.

כולנו יהודים מאוד טובים ומאמינים בבורא עולם. מאמינים שאלוקים ברא את העולם. מאמינים שהכל נעשה בדברו. מי מאיתנו גם קרא את פסוק ג' בפרק ב' בבראשית, שאומר "אשר ברא אלוקים, לעשות". לעשות? ואוו, את זה לא רוצים לראות. אלוקים ברא את חומר הגלם ואת ה"לעשות" יעשה האדם.

אז, מי שמרגיש שהוא באמת אדם, שיפשיל שרוולים וקדימה לעבודה. תפסיקו לחפש קיצורי דרך. אין כאלה. כדי להשיג דברים וכדי להיות משמעותיים, צריך להשקיע. מאוד קל לאמר על כל דבר שקורה לנו "הכל בידי שמיים". נכון. אבל, יש "השתדלות".

לא במדע עסקינן. אלא בחיים עצמם. בחיות. בשלמות הגורלית ולא במושלמות. אדם חייב להיות שלם עם עשייתו. גם אם בדרך טעה, כשל, אכזב. להלל ולשבח על העשייה, על הניסיון. וכמובן על ההצלחות. העשייה היא ההצלחה. אלון גל אומר לנו: יש בנין עשייה ויש בניין תיקון. אף אחד לא אומר שתמיד מצליחים. כשלא מצליחים, חושבים על דרך אחרת להשיג את הגשמת החלום.

הגעתם? הגשמתם? אל תתנו לאחרים לשבור אתכם על כישלונות העבר. זה היה. כבר שלמתם את המחיר של הכישלון. למדתם ממנו וזו הצלחתכם. אל תחפשו תשובות לשאלות בפתיחת קלפים ו/או בקריאת כף יד. הסיוע במיסטיקה טוב למי שעושה ורוצה כיוון נוסף לעשייה. עוד דרך לפתוח חשיבה נוספת לעשייה טובה יותר. את הכיוונים לעשייה בססו על הגדרות עשייה פרקטים. נכונים למסוגלות שלכם. חוויות הצלחה מעודדים לעשייה נוספת. לכו על צעדים קטנים להשגת המטרה. בנחישות ובהתמדה. עשו למען.

נקודה נוספת לחשיבה. כשאתם עושים, אתם דוגמה לעשייה לילדים שלכם. גם אם כשלתם, אתם דוגמה לעשייה. ולאיך קמים כשלא כל כך מצליחים. כשלון – "כי שלא" עשיתי. לא עשיתי דבר אחד שאיתו כן הייתי מצליח. לא הצלחתם? קחו צעד אחורה, שבו ותחשבו מה לא היה נכון לעשות. הילדים שלכם צריכים ללמוד שמותר לטעות, מותר לא להצליח – אם קמים ומשתדלים הלאה. לא נשברים.

בהצלחה.

 

 

מתוך המבוא

“עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם״, אמר המהטמה גנדי.
למידה משמעותית מגיעה מתוך תהליך חקר. בהיותי מתקשרת, אני חווה סיסמאות או פתגמים שניצבים לנגד עיניי כל העת. הפתגם שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לכתוב את הספר היה “מעשה אבות סימן לבנים״.
בספר שלפניכם חקרתי את מעשי הוריי. הצלבתי את מעשיהם במשך חייהם עם מעשיי שלי ואת מעשיהם שלהם ומעשיי עם מעשי ילדיי. אין ספק שמעשי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם רק היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר. יעקב בורק כתב בספרו: “זהותנו מורכבת מאוסף החוויות שצברנו ולא מאוסף נכסינו״. אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שיַלְדֵיי, דור שני לשואה, זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה.