תגית: דחיינות

הורים רבים מבקשים מהמורים לא לעשות מבחן בכיתה, כי הילד מאוד בלחץ. לא נכון להעלים סיטואציה שמלחיצה את הילד, יש לתת לו כלים להתמודדות ולחזק את בטחונו העצמי. חרדת בחינות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, כגון קושי להשתלב במוסד הלימודי, ציפיות מופרזות של ההורים, ביטחון עצמי נמוך המשפיע על כל תחומי החיים או משבר אחר המכלה את כוחות האדם ואינו מאפשר לו להתמודד עם קשיים בצורה טובה. תפקידנו כמובילי החינוך של הילדים להכינם לחיים באופן המיטבי שיהיו להם הכלים להתמודד עם הסיטואציה. נלמד כיצד מורידים את הלחץ ושולטים בחרדת המבחנים.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר בחרדת בחינות. טיפול זה מתמקד ישירות בבעיה – בדפוסי חשיבה שיוצרים אותה ובהתנהגויות של האדם המגבירות ומשמרות אותה.במהלך הטיפול נחשפים דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים ליצירת חרדת בחינות ונלמדות דרכי חשיבה והתנהגות חילופיות, שיאפשרו להוריד את רף החרדה, להתכונן בצורה יעילה למבחנים ולתפקד בהם באופן שיאפשר לאדם לחוות הצלחה.

ילדים רבים מפעילים דפוסי חשיבה שאינם מועילים להעצמת הביטחון ומגבירים את רמת החרדה. הילד אינו מאמין שהוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה ושוקע בתסריטים. חשוב שנדבר עם הילד על אותם תסריטים. תרגיעו את הילד בנשימות סדורות ובדמיון מודרך להצלחה. מה נעשה כשתצליח? יתרה מכך, מה יקרה ומה נעשה, אם לא תצליח? ארגז כלים מוכן לפני המבחן. עליכם ההורים לאתר את אותם דפוסי חשיבה, מכיוון שהם מעכבים את הילד לא רק מהמבחן אלא מסיטואציות נוספות בחיים המאתגרות להצלחה. היו שם על מנת לתקן את עיוות החשיבה. עבודה כזו עם הילדים תלמד אתכם ואותם לזהות דפוסים שגויים וקיצוניים שיוצרים חרדה ומעכבים אותם מהצלחה.

חשוב ללמד את הילדים שביום שהתבשרו על המבחן, זה הזמן להתחיל ולאסוף את כל החומר שנלמד בכיתה. דחיינות, היא הדפוס שאין לתת לו מקום בשום מצב, בטח לא במצב זה של חרדת מבחנים. לסדר את החומר הנלמד. להתרכז במה שחשוב למבחן. להבנות שאלות שיהיו במבחן ולענות עליהם. כמובן, שכל זאת ניתן לעשות כשבמשך כל השיעורים היית קשוב, הכנת את משימות הכיתה והבית. אם אתה עושה כל מה שאתה יודע שצריך לעשות ולא הצלחת, זה הזמן לפנות למורה ולבקש תגבור. המבחן משמש לילד, להורה  ולמורה להכיר בהבנת החומר ובשליטה בו. ניתן להשוות את הסיטואציה למגרש הכדורסל. אם קבוצת שחקנים לא הצליחה במשחק, משהו בדרך האימון של המאמן לא הושלמה נכון. תפקידנו המבוגרים לאמן נכון את הילדים שלנו שידעו כיצד להתנהל נכון על המגרש ולא להוריד אותם לספסל. שיהיה בהצלחה, כי כולנו מנצחים.

האדם מטבעו הינו יצור חברתי, ואחד מצרכיו הנפשיים הבסיסיים הוא להשתלב בחברה ולפעול בקירבה. כל אדם משתדל להשתלב בחברה שתתאים לרוחו כדי שיחוש בה בנוח ולא ירגיש בודד. רעיון זה שנחקר לא מעט, בנה את המסגרות החינוכיות.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

הקורונה יצרה מצב שכל משפחה נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר. מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, הוא החינוך. במסגרת החינוכית נעשים מגוון חוויות לימודיות שאכן משמעותיות לילדים. מעט מאוד מושם הדגש על למידה עצמאית. ב"אני מאמין" של משרד החינוך נכתב להביא את הילד להיות לומד עצמאי, לקבל כלים ללמידה עצמית ועצמאית. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מלמידה עצמית. הדרך שלנו כהורים וכמחנכים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בחינוך הילדים מותנת באמונה שלמה שלכם בדרך החינוך ובמטרת החינוך. זה ממש לא משנה כרגע מה לומדים. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון ללמד את הילד להיות עצמאי. להביא את הילד להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהלמידה, ודרך הלמידה שמועברת כרגע יש בה מטרה מושכלת ויש בה מעבר למה שחווים כרגע במהלך הלמידה.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות. חברת הילדים גם היא כרגע שותפה בלמידה מרחוק. החוויות המשותפות של הקבוצה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת בכלל, למסגרת החברתית, למסגרת החינוך ועוד, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של הילד ובחיזוק הערך של קבלת סמכות למען השתלבות נכונה ומיטבית בחברה.

אפלטון בספרו "מדינה" מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. בכל בית, הבניית המשפחה, דומה להבניית מדינה קטנה. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

מפסיקים את ה"תרצת" (אין עבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר נחזור לתלם, אחרי הסגר נחזור נחזור לעבודה). עצרו התרוצים לא עוזרים, הדחיינות גם היא לא. שבו ותעלו ביחד את הקשיים בבית תכנסו לפרטים הקטנים, בכלכלה ובחינוך הילדים. מה נדרש מכם, כדי להביא את הבית להתנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

לאותה התארגנות מחדש, אקרא אחריות.  חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. אל תהיו מודל חיקוי לתרוצים, צדקנות ודחיינות. הילדים לומדים מכם שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, הילדים מבינים שאתם מאבדים שליטה. הילדים מצליחים גם להביא את ההורים לאי הסכמה. היו חזקים. הילדים צריכים אתכם חזקים. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מצאו רגע שקט ושקפו מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  (ספירת מלאי) ואז תרשו לעצמכם לחלום. כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי/חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לאפשר להם להיות שותפים בחלוקת התפקידים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

השבוע הגיע אלי לקליניקה מורה. מחנכת בתיכון. לאחרונה הבחינה שילדים רבים נוהגים במניפולציות רגשיות כדי להניע אותה לשנות ציון, לדחות מבחנים, לצאת מהשיעור, לסלוח על אי הכנת משימות ועוד.

שאלתי אותה האם קורה שהיא נוהגת במניפולציה, כדי להניע ילדים לעשייה אחרת ממנהגם? מניפולציות שבין אדם לאדם ובין אדם לקבוצה יוצאות מאופיין השלילי בעיקר במסגרות חינוכיות, שם הן מקובלות כדי להעניק ידע בסיסי נדרש לילדים אשר כביכול אינם חפצים בידע זה. גם בטיפול הרפואי מניפולציה יכולה להיעשות על ידי מתן גלולות פלצבו לילדים בטענה כי אלו הן תרופות; כך עצם המחשבה של הילד שהוא נוטל תרופה, יכולה לסייע בהחלמתו מבעיה מסוימת (אשר אינה דורשת טיפול רפואי ממשי).

כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים. מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה על מנת שיוכל לזכות בדבר מה, שאנחנו חושבים שלא מגיע לו. לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. לכן חשוב מאוד לנהוג במחשבה יתרה כשאנו שופטים מניפולציה.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, כדי להניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. המניפולציה היא סמויה והדברים האמתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע”י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. מניפולציה אף פעם לא מגיעה ממקום של ביטחון ושליטה במצב.

חשוב שנכיר במניפולציה כהתנהגות. ככל התנהגות יש לה גורם ויש לה תוצאה. הגורם למניפולציה מתקיים בהתנהגות הסובבים ואותה סביבה מהווה חיזוק להתנהגות שכזו, שוב ושוב. חשוב לנהוג באמפתיה ורגישות לבקשה לשינוי דרישה או התנהגות ועם זאת חשוב להבין שיש מחיר לבקשות חוזרות ונשנות. גם בבית, אפשר להתחשב ולדחות שטיפת כלים לשעה אחרת או להחליף יום עם האח. את החדר אפשר לסדר ביום אחר אם יש מסיבת יום הולדת, ביום בו נקבע שמסדרים חדרים. מיד לקבוע מועד אחר " זה יקרה מחר". אפשר שזה יקרה יום לפני . גם בכיתה, המשימה היא חובה, כי יש רציונאל מאחורי המשימה ולכן יש לקיימה. למבחן יש רציונאל פדגוגי ומועדו חשוב לתהליך הלמידה, ואם לא, אז יש לבטלו לכל הכיתה. הגשת העבודה תדחה בהתאם לסיבת הדחייה. חשוב גם לקבוע מראש כמה פעמים ניתן לדחות מועד בחינה ע"י תלמיד. דחיינות היא התנהגות שאינה מטיבה לאדם.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.