תגית: הוקרות

פגשתי השבוע משפחה: אבא אמא ושלושה ילדים בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית תמיד יש "טענות" שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.
מראיון עם ההורים עלה שהאבא עובד במפעל והאמא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כתה י' והאם נשרה מהלימודים בסיום כתה ח' בבית ספר יסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים. אמא לא עובדת כל יום כי בבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש אבא: "שילכו לבית ספר. באים הביתה אוכלים ולחדר שלהם". אמא: "לא צריך כלום רק שיהיו בריאים".
תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עימה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.
על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות "נוכחים" במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל בין 2 משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני שטיפת כלים וביום רביעי לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.
מודלינג. מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האמא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.
השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרות על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן הערכה ראלית של יכולת/כשרון והכוונה ליום המחרת "רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק". "שירה, וואו כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה, תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?"
העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/פסיכולוגית. כשאנחנו ההורים/הצוות החינוכי רגועים ובטוחים בעשייה שלנו אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.