תגית: הורה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!

השבוע הגיע אלי לקליניקה מורה. מחנכת בתיכון. לאחרונה הבחינה שילדים רבים נוהגים במניפולציות רגשיות כדי להניע אותה לשנות ציון, לדחות מבחנים, לצאת מהשיעור, לסלוח על אי הכנת משימות ועוד.

שאלתי אותה האם קורה שהיא נוהגת במניפולציה, כדי להניע ילדים לעשייה אחרת ממנהגם? מניפולציות שבין אדם לאדם ובין אדם לקבוצה יוצאות מאופיין השלילי בעיקר במסגרות חינוכיות, שם הן מקובלות כדי להעניק ידע בסיסי נדרש לילדים אשר כביכול אינם חפצים בידע זה. גם בטיפול הרפואי מניפולציה יכולה להיעשות על ידי מתן גלולות פלצבו לילדים בטענה כי אלו הן תרופות; כך עצם המחשבה של הילד שהוא נוטל תרופה, יכולה לסייע בהחלמתו מבעיה מסוימת (אשר אינה דורשת טיפול רפואי ממשי).

כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים. מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה על מנת שיוכל לזכות בדבר מה, שאנחנו חושבים שלא מגיע לו. לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. לכן חשוב מאוד לנהוג במחשבה יתרה כשאנו שופטים מניפולציה.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, כדי להניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. המניפולציה היא סמויה והדברים האמתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע”י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. מניפולציה אף פעם לא מגיעה ממקום של ביטחון ושליטה במצב.

חשוב שנכיר במניפולציה כהתנהגות. ככל התנהגות יש לה גורם ויש לה תוצאה. הגורם למניפולציה מתקיים בהתנהגות הסובבים ואותה סביבה מהווה חיזוק להתנהגות שכזו, שוב ושוב. חשוב לנהוג באמפתיה ורגישות לבקשה לשינוי דרישה או התנהגות ועם זאת חשוב להבין שיש מחיר לבקשות חוזרות ונשנות. גם בבית, אפשר להתחשב ולדחות שטיפת כלים לשעה אחרת או להחליף יום עם האח. את החדר אפשר לסדר ביום אחר אם יש מסיבת יום הולדת, ביום בו נקבע שמסדרים חדרים. מיד לקבוע מועד אחר " זה יקרה מחר". אפשר שזה יקרה יום לפני . גם בכיתה, המשימה היא חובה, כי יש רציונאל מאחורי המשימה ולכן יש לקיימה. למבחן יש רציונאל פדגוגי ומועדו חשוב לתהליך הלמידה, ואם לא, אז יש לבטלו לכל הכיתה. הגשת העבודה תדחה בהתאם לסיבת הדחייה. חשוב גם לקבוע מראש כמה פעמים ניתן לדחות מועד בחינה ע"י תלמיד. דחיינות היא התנהגות שאינה מטיבה לאדם.

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

 

סביבת הלמידה של הילד אינה מסתכמת בבית. חשוב שנקשיב ונשמע הדים על התנהגות ילדינו במסגרות נוספות בחייו: בבית הספר ובמסגרת הבלתי פורמלית. הייתי תורנית מבנה וילד בן שמונה, יושב על פוף בצורת  כורסה, יושב וזורק קפות. הילדים במבנה מתרחקים ממנו, אף אחד לא מעוניין להיפגע. ניגשת אליו אחת הסייעת ומבקשת ממנו להפסיק: "חמוד, אתה רואה מה אתה עושה, אתה מרחיק ממך את החברים, בוא חמוד, תפסיק לזרוק את הקפות". הילד זרק עליה קפה, פגע ברגלה ואמר: "את לא אמא שלי".

התנהגותו של הילד אינה הולמת. הילד מתנהג בצורה אלימה וחובה להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר. הילד בהתנהגותו הנוכחית, אינו חמוד ואין מקום למילת חיבה שכזו. ישנן דרכים להפסיק את ההתנהגות הלא נאותה. הילד במקרה הספציפי הזה שההתנהגות שלו הוגדרה לכל הדעות כהתנהגות אלימה, מושהה מבית הספר לאלתר, על פי חוזר מנכ"ל. ההורים מוזמנים לקחת את הילד הביתה, ולמחרת לקיים שיחת משמעת שבה הילד יבין את החוקים והכללים להתנהגות נאותה. האם בכך ניצור שינוי התנהגות של הילד? חד משמעית, לא! הילד התנהג כפי שהתנהג, לא כי הוא ילד רע. מתוך מסקנה שילד אינו רע, מדובר בילד שרע לו וצריך לעשות ולהבין מה קרה. לחקור ולהבין מדוע הילד אמר לסייעת: "את לא אמא שלי". ישבתי וחיכיתי שהאמא תגיע לקחת את הילד. לראות מקרוב את האינטראקציה בין האמא והילד. האמא מגיעה. נסערת. קוראת בשם הילד. קוראת שוב בשמו. איפה הוא? מגיעה המחנכת ואומרת: שלום לך. ומבקשת מהאם להתלוות אליה לקחת את הילד, שנכנס לכיתה וגם שם הספיק להפוך כיסא ולדחוף את השולחן לקיר. האם אומרת לילד: "בוא נשמה, בוא הביתה". הילד:" טוב שלא לקח לך שעתיים לבוא לקחת אותי מהבית ספר המגעיל הזה". האם אוספת לילד את החפצים, מלטפת את שערות ראשו ומובילה את הילד אל מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר.

הסייעת סיפרה שכל הבוקר עשתה כל שביכולתה להכניס את הילד לשיעורים, לסייע לו בארגון הציוד הלימודי. "הוא לא שומע כלום ממה שאני מבקשת ממנו". ואולי זה הקושי, הילד לא מכיר ויודע לקבל סמכות. סמכות היא היכולת להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו.אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות. הכוונה היא לסמכות מעשית – סמכות פרקטית שיוצרת עשייה מעצם אמירת הציווי.למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא עצם הציווי. כך צריך. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית ולכן מחובתנו ללמד את הילד לקבל עליו סמכות. הבעיה מתחילה כאשר אנו הופכים מתירניים כלפי הילד מתוך ברירת מחדל. מאבקי הכוח עם הילדים מתישים אותנו ואנו מבליגים ומוותרים. כך הילד גדל בתחושה כי הוא המחליט בכל, שהוא אדון לעצמו והוא מתנהג ככל העולה על רוחו. וזה לא מה שיסייע לו בחיים. תפסיקו להסביר יותר מדי. סמכות הורית כוללת ארבעה היבטים עיקריים: דרישתיּות הורית, פוטנציאל השפעה הורי עלהתנהגות הילד, זכות ההורה לדרוש, מחויבות הילד לציית. כל עוד הילד לא יקבל סמכות הורית בבית, הוא ידרוש מכל הבוגרים סביבו להתנהג כמו אמא שלו, מבלי להבין עד כמה דרישה זו רק תפגע בו בעתיד. חשוב מאוד להבין סמכות הורית מהי וכיצד נכון ליישם אותה. הילד אינו בוגר ואחראי להבין את ההשלכות של אותה מתירנות על חייו. הסמכות ההורית היא לטובת הילד. רווחתו ועתידו כבוגר בעולם המבוגרים.

ילדים בני 8 מסגלים לעצמם התנהגויות, כמו ילדים בני 5 וכמו ילדים בני 10. הורים ומורים ישתוממו כשיראו ילד שיסרב להוראת מבוגר, או ילד שכשלא יענו לדרישתו, יזרוק את עצמו על הריצפה ויהדוף כל חפץ שיהיה בקירבתו. ההשתוממות לא תשאר ללא מילים. מיד יאמר: "מאיפה הוא למד את זה?"

פסיכולוגים שעסקו בחקר אישיות האדם,  קידמו את המושג שכל ההתנהגויות "נלמדות ", הם התחילו את דרכם בניסויים שעשו על בעלי חיים  , ונתנו להם ללמוד התנהגות תוך כדי תהליך למידה ע"י חשיפתם לגירוי מסוים, וכתגובה לגירוי זה מחזקים את ההתנהגות ע"י חיזוק  חיובי או מדכים התנהגות באמצעות חיזוק שלילי. ולפי כך תהליך הלמידה יהיה : גירוי גורם לתגובה , תגובה אשר מחזקים אותה כל פעם עם חיזוק חיובי  (כמו מחמאות שוקולד וכו.. ) מגבירים את סיכויי הופעתה ובכך לומד האדם התנהגות. התנאי של הופעת החיזוק אחרי התגובה , מחזק את חזרתה של ההתנהגות שוב ושוב.

מדעי ההתנהגות יאשרו שאכן לסביבה השפעה על התנהגות האדם ויוסיפו מימד נוסף הגנטיקה. ההתנהגות של אדם נלמדת גם מהמורשת הגנטית שלו. סקינר, שנחשב לאבי מדעי ההתנהגות טוען שלכל אדם מניעים נפשיים שאינם תלויים בסביבה. אותם מניעים נפשיים יתוארו ע"י פסיכולוגים כמניעים מגרים שנמצאים בתת מודע של האדם ומיסטיקנים יאמרו המניעים מגיעים עם הנשמה מגלגולים קודמים. מה ששגור בפינו ותמיד נאמר: "הילדים הם מראה של הוריהם".

כולם מסכימים שההתנהגות של הילד נלמדת בסביבת החיים בה הוא גדל. אם מדובר בהורים ובמשפחה הקרובה שמקנה כללי התנהגות במסגרת הביתית ואם מדובר במורים שמקנים כללי התנהגות במסגרת החינוכית. למי השפעה גדולה יותר על הילד?

בספרי "גלגולו של חינוך", אני פורשת את העשייה של הוריי וכיצד אני כילדה חזרתי על התנהלות שנהגו הוריי בילדותם. ברור שאני כילדה לא ידעתי מה עשו הורי בצעירותם. כשבני בגיל 22 שיפץ בית לבד, לי היה ברור שהידע, ההבנה וכוח העשייה הם בגנים. כי אני ידעתי שאבא שלי עבד בבניין. הבן שלי גם ידע שסבו עבד בבניין, אבל מעולם לא ראה אותו עובד.  העשייה שלנו כהורים, היא העשייה שננחיל לילדנו בגנים.

ילדים סופגים התנהגות גם אם אינם צופים בה. הירושה שילד מקבל בגנים מקבלת חיזוק גם ללא מילים. השאלה: איפה למדת להתנהג ככה? היא שאלה רטורית. המקום הנכון לשינוי התנהגות לא הולמת, היא למצוא את הסיבה שהביאה להתנהגות ומנקודה זו להוביל לשינוי התנהגות בכל המסגרות (הביתית והחינוכית). לעשות הכל לצפות את אותו גירוי שהווה סיבה להתנהגות וללמד את הילד כיצד מתנהגים כשאותו גורם התנהגותי מתרחש. אם אמא אמרה לא כשמאוד רצית במבה, אתה לא נזרק על הריצפה והודף כל חפץ, כי אם זה יקרה שוב, אמא לא תקנה במבה במשך חודש. אם הורה/מורה מבקש ממך לצאת מהחדר. אתה יוצא. סרבנות אינה באה בחשבון. ילד מחוייב ללמוד סמכות הורית/מורית. קבלת סמכות היא תכונה שאדם חייב לרכוש להצלחה בחיים. קבלת הסמכות אינה אומרת צייתנות עיוורת, מדובר בהתנהגות הולמת למצב קיים. ישנה אפשרות לעירעור על הסמכות בתקשורת מכבדת. התנהגות אכן נלמדת ויש לתת את הדעת על התכונות הגנטיות שעוברות בירושה מהתנהגות ההורים ואותן התנהגויות הנרכשות מהסביבה בה הילד נמצא.