תגית: הורות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

הזיכרונות המאוחסנים בתת המודע של ההורים, התמונות מהילדות המוקדמת והמאוחרת, הופכים לחלק מעיבוד המידע המוטה שגורם לקושי בהתמודדות עם אתגרים להמשיך ולהתקיים. חשוב שנכיר שיש אפשרות לשנות את התפיסה שמדובר בקושי ולקבל את הכוח להתמודדות עם האתגר בעזרת טיפול. הדרכת הורים שמובנת בעיתוי והעצימות של הסקירה ההתפתחותית שלכם ההורים. חקירת חוויות העבר שהותירו חותם משמעותי וכמובן שרק אתם יכולים לעשות את השינוי. הכל תלוי בכם. השינוי שאתם תעברו ישפיעו באופן עוצמתי על הילדים. הם יוקירו את הכוח לשינוי. את הכוח לעשות למען ההצלחה. הוקרה זו תתבטא בהתנהגות שתביא אושר ונחת לכל הנפשות בבית.

הורה יחדני, הוא הורה שמגדל את ילדיו לבד. הורות יחידנית היא מבנה ייחודי של הורות שבו אדם יוצר משפחה לבדו, בעוד בחלק מההגדרות של משפחות חד הוריות נכלל כל הורה שהוא מגדל יחיד, בדרך כלל בעקבות גירושין או מוות של אחד ההורים. יצירת המשפחה התבססה על שניים, ואילו ביחידנות ישנו הורה אחד מלכתחילה. הדילמה העומדת בפנינו לגבי החינוך, האם יש השפעה על הצלחת החינוך אם אין שניים בהורות משותפת, חד גונית וחד ערכית?

מי שחי עם גישה של חוסר אמון כלפי הזולת עשוי להזדקק ליותר זמן כדי לחוש בנוח עם חשיפה עצמו ויעדיף להתמקד בפעולות מעשיות בהתחלה כהורים לילדים. זה בסדר. מדריך הורים מוסמך יכול למצוא את השילוב הנכון באמצעות הבנה ב CBT, כיצד לגשת למשפחה ולהתמקד בפתרון הקשיים האישיים.

הכרות עם החסמים האישים. מועילים מאוד לפתרון הקשיים הן בהורות והן בהתנהלות היומיומית בעבודה, עם ההורים והסביבה כולה. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מצטטת את המהטמה גנדי שכתב "עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם". בספר אני חושפת את התהליך שעברתי אני בגרושים: העוני המצוקות וכמובן ההצלחות. ההצלחה הכי גדולה שלי שיש לי ארבע ילדים עצמאים ואחראים. שניים מהם הורים לילדים ואני גאה שהצלחנו לנקות חסמים. ההחלטה מה הערכים החשובים שאנחנו חושבים שנחוץ להם כדי להיות מאושרים ומצליחים? נקודות כמו הגעה בזמן הביתה, ערכים כמו כיבוד אב ואם, הם ערכים שחשוב שנטמיע לתוך חיינו. נקודות כגון אלו אינם מותנים בהיותנו חד הוריים, יחידניים או זוג הורים.

כאמא לארבע ילדים שגידלתי לבד. לא יצרתי את המצב בו אתבקש לחנך לבד את ילדיי. התגרשתי. חקרתי את ההורות החד הורית כחוקר משתתף. ברוב המקרים אין הבדל בין החינוך המוטל על יחידני להורה חד הורי. שניהם חייבים ליצר מסגרת חינוך בבית שמאפשרת להם לחיות. לפרנס, להיות מאושרים, למצוא זמן פנוי לבניית ה"אני" שלהם ולהביא ילדים לבגרות עצמאית ואחראית. השותפות לחד ערכיות בחינוך יכולה להיות עם בן זוג וגם עם הסבא/סבתא. הילדים אמורים לחוות קו אחד ואחיד של חינוך. ההתמדה והעיקביות בקו החינוך הם שנותנים לו את עוצמתו.

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.