תגית: הימנעות

כהורים חשוב שלעולם לא נשכח או נזניח את הערכים שלנו, המאפיינים האישיותיים המשפחתיים והכללים, המהות וההוויה שלנו. עלינו לשמור על האותנטיות שלנו, על ה"אני מאמין" האמיתי והעמוק שלנו, או שאין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד בתהליכי החינוך שלנו המושתתים על בסיס הערכים הללו.   מערך האמונות שלנו נובע מההוויה שלנו. אם בהוויה שלי אני זקוק באופן קבוע לתשומת לב, ברור שההתנהגות שלי תושפע מהאמונות שלי. אם אנחנו נאמין "אני טוב", סביר להניח שנשכיל למנף זאת להתנהגות המיטיבה עם הסביבה ומן הראוי עם ילדנו.

יתרה מכך, כשאנחנו נאמין שקו החינוך שלנו הוא האני מאמין שלנו ולא נוותר עליו, אנחנו ניתן את הביטחון לילדנו שקו החינוך נכון ומתאים לנו כמשפחה ולהם בתקופה בה הם חיים. בכתות הצעירות נוהגים לשלוח ילדים להתארגן בקבוצות קטנות, שמא ילד יפגע מנהירה המונית לכיוון המקום בו מונחים הילקוטים. שלחתי את כל מי שיש לו "קוקו", קמו בנים ובנות ויצאו. את כל מי שלובש חולצה שחורה יד קמו כל הילדים שלבשו חולצה שחורה וכך הלאה. כשנותרו כחמישה ילדים אמרתי "כל מי שיש לו עיניים יפות יכול לצאת", הילדים לא זזו. הסתכלו אחד בשני ואז אחד אמר "יש לי עיניים כמו של אחותי והן יפות". ואז לאט לאט, ממש לאט לאט הלך עוד אחד ועוד אחת. ואני שואלת אייך? למה ילד לא מאמין באמונה שלמה שיש לו עיניים יפות? העיניים הם מראה של הנשמה. כל ילד חייב להאמין באמונה שלמה שעיניים שלו יפות.

בכל שלב שבו אנחנו נמצאים בחיים גם בזמנים של משבר ומצוקה, ואולי דווקא אז – זה בדיוק הזמן לדאוג לאיכות החיים שלנו. דווקא אז בזמנים של משבר הילדים שלנו הכי צריכים אותנו. לקבל אמונה שלמה בעצמם. הם זקוקים לאותו ליווי, חיבוק, תקשורת מקרבת שתחמם את רוחם, שתחזק אותם, שתאפשר להם "פינה חמה".

האם הילדים שלכם מאמינים בעצמם? האם נתתם להם את הכלים להאמין שהם מסוגלים להתמודד. עד כמה "הפינה החמה" מהווה מקום לקבל כלים להתמודדות ולא מקום לקורבנות. הילדים שלנו מבקשים כלים להתמודד עם הקשיים, להסתגל לסביבת חיים חדשה, לדמויות חדשות בחייהם. ההסתגלות היא תהליך, את התהליך עוברים ביחד. ההורה מהווה מדריך, מורה דרך לחיים. את ההנחיה כיצד ללוות את הילדים וכיצד להיות עבורם במקום הנכון, בזמן הנכון ובכובע הנכון, אפשר לקבל בליווי מקצועי של הדרכת הורים. בקליניקה ההורים יכולים להכיר את האני מאמין שלהם, מה הם הערכים החשובים שהיו רוצים להעניק לילדים וכיצד להטמיע את אותם ערכים תוך חיזוק "האני" של כל ילד וילד, כך שיאפשר להם להתמודד, להסתגל למסגרת חדשה, למורה שלא הכיר ולא לסגל דפוס הימנעות, שלא מקדם אף אדם ולא משנה מה גילו.

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

קשר בין מורה לתלמיד נבנה בחשיבה יתרה כזוגיות המושתתת על הדדיות, כבוד, הערכה ואמפתיה. כשאנו באים לזוגיות שכזו חשוב שנדע לנהל באופן מודע ומחושב את צעדינו מבלי לתת לחסמים במוח לעכב או ליצור קשר לא בריא ולא מטיב לשני הצדדים. כדי לטפל ביעילות בהשפעה של מנגנוני הפרעה לפעולתו התקינה של האורגניזם האישיותי, עלינו קודם כל לאבחן במדויק את הקושי של הילד ורק לאחר מכן לגבש השערה כיצד סביר להניח שהמאפיינים הייחודיים של האישיות ישפיעו על היבטים חשובים של תהליך קוגניטיבי התנהגותי (CBT). רק כך נוכל לתכנן אסטרטגיות העשויות לצמצם את הבעיות הצפויות של התנגדות או חוסר הענות.
חשוב להבין שחוסר הענות והתנגדות אינם נובעים מדחף מולד. גם כאן מדובר בחינוך. פחד והימנעות מובילים תכופות להתפתחות של הפרעות חרדה (Mathew et al, 2013). נראה כי החרדה שכיחה במיוחד בקרב ילדים אם אישיות נמנעת ואישיות תלותית (Millon, Meagher, Grossman & Rumnath, 2004).
הימנעות קוגניטיבית ורגשית נובעות לא פעם מאמונות שלפיהן "אם אני לא חושב על הבעיות, אני לא צריך לעשות שום דבר לגביהן", "אני לא מסוגל להתמודד עם רגשות" וגם "הם יסלימו ויצאו משליטה". ההימנעות היא כמו להסתתר בפינה כדרך להתמודד עם התלקחות אש קטנה. מוטב להתמודד איתה מיד! נשיפה יכולה לכבות גפרור ולמנוע נזק גדול יותר.
אם המנטרה "הימנעות היא האויב", לפעמים הכי טוב פשוט לכעוס על ההימנעות. כעס היא תגובה לא תואמת לפחד ולדיכאון והוא יכול להניע לפעול (Butler,1975). הורה שבונה מערכת יחסים עם ילדיו בדרך של חינוך להימנעות, לא מאפשר לילד לקבל כלים פרקטים להתמודדות עם רגשות ופחדים שנצברו בתת המודע שלו ולהכין אותו עם חוסן נפשי לחיים.
החינוך לזוגיות, שהיא מערכת יחסים בין שניים ויהיו אלו ההורים, בינם לבין עצמם, ההורה וילדו, המורה ותלמידו ועוד, מתהווה בעצם ההתמודדות. חשוב להאמין בילד שהוא מסוגל להתמודד ולומד להכיר את עצמו את בן זוגו בתהליך הצמיחה האישית שלו. ניתן לילד כלים להכיר את עצמו. להתמודד במערכת יחסים אישית שלו עם עצמו ומשם, להכיר את המסוגלות שלו לזוגיות מפרה ומעצימה עם כל אדם שיקרה בדרכו להבניית זוגיות. הטכניקות שילמד באופן אישי ועצמאי יאפשרו לו להיות חסין וחסר תלות באחר.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.