"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"

רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.

אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.

אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.

חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.

חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.

החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.

מהי הדרך הנכונה לסייע לנפגעי אלימות?

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

אדם מחפש משפחה מהיום שהוא נולד

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

כל הורה הוא מחנך!

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

כל חלום יש לו תקווה אחת ודמעה אחת

נפגשתי עם הורים לילדה בכתה ד'. ילדה מדהימה עם שמחת חיים, תלמידה מאוד טובה, חברה טובה. ההורים מספרים שכמעט כל יום בסוף יום נועה חוזרת הביתה ובוכה, מתקשרת להורים שעדיין בעבודה, עם סיפור שהעציב אותה מאוד בבית הספר. לאחר שיחה קצרה סיפרו ההורים שלנועה קשה להירדם בלילה וכשהם מגיעים אליה למיטה נועה בוכה ומספרת חוויות שהעציבו אותה מאוד. גם האם וגם האב שיתפו באהבה גדולה ובהכלה כיצד הם מקשיבים לנועה ובאמפתיה נותנים לה להרגיש כמה הם אוהבים אותה ואכן היא צודקת שהמקרה מאוד מאוד מעציב. האם זה מסייע לנועה לקבל כלים כדי להתגבר? כדי שמחר לא תתעצב מסיטואציות שמתרחשות במסגרת החינוכית, החברתית או הביתית. התשובה החד משמעית של ההורים: "לא, אחרת לא היינו מגיעים אליך".

חשוב שנבין שאם אנחנו נוהגים בדרך חינוך, דרך התנהגות שאינה מטיבה איתנו ועם הסובבים, עלינו לחשב מסלול מחדש. לעיתים קשה לנו לצאת מהתבנית הקיימת שהורגלנו ולכן חשוב להתייעץ עם אדם נוסף או בעל מקצוע שמסוגל לחשוף אתכם לדפוס התנהגות אחר.

הנשמה של הילד הצעיר שעומד למולנו, היא המראה שלנו ההורים וכל המבוגרים הסובבים את הילד (ניתן לקרוא בהרחבה בספרי "גלגולו של חינוך"). התקשורת עם הילד איננה חד משמעית וכתובה בספרים. התקשורת הנבנית עם הילדים שלנו מושרשת בחינוך שגם אנחנו קיבלנו כילדים ומתוך הרצונות עזים, התשוקות שלנו המבוגרים. כשילד משקף לנו מקרה שקרה לו, אל תתחברו למקום שבו גם אתם נפגעתם, התחברו למקום שהעצים אתכם, לדרך שהיום אתם כמבוגרים מסוגלים לראות כיצד ניתן למנוע סיטואציה זו בעתיד.

התייחסו למטרת אותה סיטואציה שהתרחשה. למשל, הילד מספר ש"בהפסקה שיחקנו כדורגל ואף אחד לא מסר לי וכשמסרו לי כל כך התבלבלתי שבעטתי את הכדור חזק ולא לכיוון השער וכל הילדים צעקו עלי". המטרה היא משחק הכדורגל בהפסקה. השתתפות במשחק. הילד השתתף וזה מעולה. מה אפשר לעשות כדי לשפר את יכולת המשחק? אל תכנסו לצעקות של הילדים ובטח לא מה אמרו. תסיטו את השיחה לשיפור הביטחון העצמי של הילד במשחק. שיכיר ביכולות שלו ויספר לחברים שהתאמן. סיימו את השיחה עם תקווה. עם חיוך. העצימו את החוסן הנפשי של הילד.

גם בבית הספר חשוב מאוד שהשיעור האחרון ביום הלימודים יהיה שיעור חווייתי. שיעור שמשאיר טעם של עוד. לסיים בתחושה טובה. לעשות ככל האפשר כדי שסגירת היום, סגירת שיחה תחזק את הילד/ה שהמקום שהם נמצאים הוא המקום הנכון ביותר עבורם ובו הם יכולים להגשים את כל חלומותיהם. גם עם ישנה דמעה, קושי, לומדים להתגבר ולהימנע מסיטואציות מעציבות בימים שיבואו.

לא לרדת לשפל של אין מצב שתתקיימנה בעתיד סיטואציות מעציבות ומאתגרות, הן יקרו, תנו כלים כיצד מתמודדים. אל תשיגו תחושה מדומה של שמחה, עשו מאמץ לשדר להם שהכול יוצא מאהבה וניתן להתעטף בה גם אחרי יום אפור. הכי חשוב לסיים שמחר יהיה יום חדש ומכל סיטואציה ממשיכים קדימה ביחד ליום חדש עם תקווה חדשה.

אייך להיות אותנטי בזמן ביקורת ולא לפגוע?

זוגות רבים מגיעים למצבים, בהם הם נוטים לשפוט התנהגות של בן הזוג ולבקר באופן שפוגע מאוד בו. לא ראוי לשפוט אדם שלא עמד במבחן, אם השופט לא עמד במבחן דומה. "הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ." (משנה אבות ב ד). הלל מסביר, אם ראית חברך שבא לידי ניסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי ניסיון כמותו ותנצל.

אחת הדרכים להגיע למצב כזה של התנסות, היא לקיים שיח משותף, להכיר מה שלא נחשף והיה גלוי באותו ניסיון כושל שראינו למולנו, להכיר ולהבין את שגרם לאותה התנהגות. הכוונה היא לקיום סימולציה, התנסות במצבים קונפליקטואלים בסביבה בטוחה. ששני בני הזוג יחושו "שבאו בשלום ויצאו בשלום" מאותו שיח משותף. למרות שכל אחד יאמר את שעל ליבו כך שהאחר יוכל להכיל וללמוד מזה. היכולת להיכנס לנעלים של האחר בלי צורך לנעול אותן. ביחד לתור אחר האיזון (לב וראש), באופן מושכל וריגשי כאחד.

סימולציות הן מבחני דמה שמטרתן להכין אותנו בצורה המציאותית ביותר לחיים עצמם. את הסימולציה יש לנסות ולקיים בתנאים דומים ככל הניתן לסיטואציה האמיתית, כאשר לפני כל סימולציה יש לבצע חזרה על נושאים בהם אנו מתקשים בעזרת דמיון מודרך אישי.

סימולציה (או הדמיה) היא חיקוי של מציאות מורכבת באמצעות מודל מתאים. מטרת הסימולציה היא לייצג מאפיינים מסוימים בהתנהגות היומיומית שלנו. בדיקת התגובתיות שלנו בטרם יתקיימו בפועל, קבלת תחזיות על התנהגות עתידית. כמו כן, כדי לשקף התנהגות שלא אהבנו אפשר לשחק את הסיטואציה שכבר התקיימה ולבחון כיצד ננהג באותה סיטואציה באופן מושכל יותר בפעם הבאה.

כדי לדמות תנאי שכזה, יש לכתוב סיטואציות בפתקים ולקפלם (הפתקים של האישה יהיו עם סימן אחר מהפתקים של הבעל – בכדי שהבעל יבחר פתקים שכתבה האישה ולהפך), כל אחד מבני הזוג בוחר באופן אקראי פתק ומציג את הסיטואציה. למשל: האישה בחרה פתק "אני נכנס מיום עבודה מטורף הביתה, פותח ואומר אני שמח להגיע הביתה" והבעל יענה … יש לנהל שיחה של לא יותר מ10 דקות. אחר כך משוב. איך הרגשתם? מה הייתה מטרת השיחה? מה הייתה הצלחת?

הסימולציה מאפשרת לבן הזוג להכיר ולהבין אחד את השני טוב יותר, הכרות שמאפשרת הכלה ואמפתיה לצרכים ולרוגע הנפשי המאפשר שלום בית.

כיצד נפתור בעיית משמעת בבית הספר?

השבוע נפגשתי עם מורה בכיתה רגילה, בבית ספר יסודי בגליל העליון. בכיתה ישנם שלושה ילדים שמאוד מאתגרים, הן בפן הלימודי והן בהתנהגותי. מספרת המורה ששלושת הילדים הושעו מבית הספר זו הפעם השנייה מתחילת השנה, בעקבות התנהגות אלימה ולא מכבדת כלפי חבריהם וכלפי צוות המורים. חשוב שנבין שכל עוד ישנה בעיית התנהגות אין מקום להעלות לדיון את הפן הלימודי. המסגרת החינוכית מחובתה להעצים את ההכוונה לכישורי התנהגות מיטביים שיובילו את הילד להצלחה חברתית ומשם יגזרו שאר תחומי החיים. התנהגות בחברה מתורבתת היא הבסיס להצלחה והישגיות לימודית, כלכלית ועוד.

הילדים, צריכים להאמין שיש להם מקום בעולם, מקום שרוצה בקרבתם, שמקבל ואוהב וייתן בעבור הצלחתם. בית הספר צריך להיות המקום שלהם בעולם ההפכפך והמאיים שאנחנו הבאנו אותם אליו. תפקידנו לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בטוח ויציב.

כפי שבבית, במסגרת הביתית, הילדים הביולוגיים שלנו תמיד הילדים שלנו, כך בבית הספר, במסגרת החינוכית, התלמידים שלנו הם שלנו. לא "ילדנו אותם", נכון. הגנים שלהם הם לא שלנו המורים, אך אחריות השפעת הסביבה על עיצוב התנהגותם שלנו, באחוזים גבוהים מאוד. חשוב לדרוש ולקבל שיתוף פעולה מהבית, אך חשוב שנזכור שלא כל בית מסוגל לתת לנו את אותו שיתוף פעולה. לעיתים מדובר בבתים מפורקים. הורים קשיי יום. לא מזמינים הורים למפגש עם הילד לפני ששוחחנו עם ההורים והרגענו אותם. כבר ראינו הורים שהגיעו לבית הספר והיכו את הילד ליד המורה, כי כך הם מאמינים שהמורה יראה שהם סמכותיים. הורים שאמרו לילדיהם מילים שאף ילד לא צריך לשמוע. לכן, המחוייבות המקצועית של המורה לתת לילד את האמונה "אני לא מוותר עליך". תלמיד שהגיע לידנו, הגיע אלינו משמיים. יש הכוונה מלמעלה ואנחנו ננתח את ההתנהגות ונבין מה מחזק התנהגות אלימה או כל התנהגות שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ונעשה למען שינוי ההתנהגות.

"הרוח ממלאת את הפרצות" אמר ישראל גלילי. לתלמידים יש חוסרים וקשיים (כמו לכולנו), אך רוחם הגדולה ממלאת את החסר. תפקידנו להאמין שהרוח והנשמה של הילדים מחפשת אהבה והכלה. המסגרת החינוכית שמגדירה את הקשר בין המורה לתלמיד ואת מבנה העבודה וההיכרות – אינה נפרצת. "בדרך שבין התפיסה הצודקת והמילים היפות וההגיוניות והחכמות והנבונות כל כך לבין התלמיד המרוסק הניצב מולנו – מתרחשים דברים רבים, שמחויבים תפיסה מעט יותר מורכבת" (חילי טרופר). כוחה האדיר של האהבה להושיע אדם שאין לו דבר בעולם. כשילד מושעה מבית ספר, הוא מבין שכרגע לאף אחד לא אכפת ממנו "אני לא חסר לאף אחד הכל מתנהל שם כרגיל בלעדיי. שקט להם שם כשאני לא נמצא. אני לא נחוץ". התחושה המתלווה ומתיישבת אני לא שייך. תפקידנו המורים להיות שם ולאמר "חסרת מאוד" "אתה חשוב לנו".

לחפש בציציות, איפה הילד הקטן הזה כן תורם, איפה הוא מיוחד (ואין מצב שלא נמצא בכל ילד את הניצוץ). "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אל הוד ותפארת אין קץ "(פראנקל ). ילד שמשחק כדורסל, להבנות טורניר כדי שניתן לו את המקום. ואם יושעה מהלימודים בכיתה, יקבל השעיה מהטורינר, נוכל לאמר: "המחיר להתנהגות הלא טובה, לא תוכל להשתתף בטורניר, תשב על הספסל". ילד שרוקד ושר, נבנה פסטיבל, רק בהתנהגות טובה תוכל להיות שותף.

חובה עלינו המבוגרים לשמוע את ציוץ הציפורים בסביבת החיים שלנו, להקשיב להמיית היונים, להבין את השפה ההתנהגותית של הילדים ורק אז לצייר שביל אמיתי לפתרון הבעיה. לתת לילדים מקום אחד בטוח בו הם מזהים את האפשרות לצמוח ולהצליח. שיתוף ההורים יבוא לאחר חשיבה והבנת הסיטואציה, לאחר שיחה מקצועית עם התלמיד. מתוך אמונה בילד. אף ילד לא רוצה להיות ילד רע. הילדים רוצים להיות אהובים, מקובלים, רצויים. תפקידנו לתת להם את הכלים הנכונים להשגת מטרות אלו, אם אינם יודעים איך. ואהבה, אהבה כל הזמן.

תפקוד בזום

השבוע קיבלתי מספר פניות השואלות: איך אפשר לתפקד בזום? סביבת העבודה והלמידה  השתנתה. זה מעורר קושי. מגיל צעיר למדנו שכאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, רבים מאיתנו לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. למדנו ללמוד בכיתה, עם מחברת וספר. לעבוד במשרד עם צוות. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה, אין משרד וצוות עמיתים. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים שאם לא נתפקד נמות. חשוב שהלימוד, העבודה והתפקוד, צריך לבוא מתוך בחירה ולעשות שתפקוד יהיה משמעותי ויביא  עימו חווית הצלחה. האם תמיד בא לנו להיכנס להתקלח. הימים קרים. העייפות חוגגת. עם זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות.דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום משכנעת אותנו להיכנס ולהתקלח.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך לעשייה משמעותית הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים שלא רק מאפשרים השרדות אלא צמיחה נפשית וכלכלית.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, לראות מעלינו טלית (מודל ההורים הסוככים מעלינו – שמירה אלוקית) לרצות לעמוד מתחתיה (לקבל מרות מדרישת הסביבה, את החום, האהבה והכתר מהאנשים שאנחנו אחראים לפרנס ולדאוג שלא יחסר להם דבר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. האדם מיום היוולדו מבקש מסגרת ברורה להתנהלות נורמטיבית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לעשות, לא כל כלל התנהגותי הוא בא מרצון ותשוקה לעשותו. היינו מעדיפים לנסוע לנופש, אך היותנו מבוגרים אחראים אנחנו מבינים שנופש זה איוורור ולא החיים האמיתיים. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא תפקוד של עבודה ולימודים. התנהלו בפסיכולוגיה חיובית. התחברו למתבקש למען תפקוד מועיל ומיטיב. שבחו את בני הזוג ואת הילדים על יכולת ההתמודדות בזמנים קשים.

זוגיות יוצאת דופן

שיחות חולין במשפחה ושיחות בין יועצים לזוגיות, סובבים סביב התנהלות נכונה והתנהלות יוצאת דופן בין בני זוג ושואפים לעשות כדי שלא יהיו יוצאי דופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ומי מחליט מי הזוג יוצא הדופן?

ההלכה טוענת  ש"יוצא דופן" הינו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם קיימת מסגרת חוקים להתנהלות זוגית?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה זוג מבוגרים. האשה טוענת שהזוגיות שלהם יוצאת דופן. חריגה. שאלתי, האם להיות חריג ושונה מאחרים משנה את ההגדרה "זוגיות"?מה בדיוק הוחלט כיוצא מגבולות המקובל ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הזוגות יחליטו שצריכים להיפרד בארוחת שישי ושכל אחד מבני הזוג חייב לכבד את הוריו בארוחת שישי ויהיה זוג אחד שיאמר שלא מתאים להם להיפרד, כי הם מאמינים שזה לא נכון לעשות כך, הם החריגים? האם חובה שינהגו כמו כולם כדי לא לצאת דופן? האם זוג שבוחר לפרגן בכל שבוע בשי צנוע אחד לשני, הם יוצאי דופן שיש לשנות את התנהגותם כי הם מביאים למסגרת הזוגיות, פן שלא כולם יכולים לעמוד בו?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים בזוג זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים הזוגות יוצאי הדופן. מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות כדי להחזירם אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית? האם המסגרת מוכתבת על פי הקבלה והתלמוד, תרבות ישראלית, או תרבות ארץ המוצא (בני הזוג היום בדרך כלל מעורבים, איזו תרבות קובעת?). אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאיתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאיתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כול אחד ואחד מאיתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה ובטח מהמשפחה הגרעינית והמורחבת. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.

למה רואים בי יוצאת דופן?

שיחות חולין, שיחות של בני חכמים ושיחות אנשי חינוך, סובבים סביב מי יוצא דופן ומה עושים עם יוצאי הדופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ולמה? ובכן ההלכה טוענת  שזהו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. בין החיות נראה שבכל קבוצה מסתתר יוצא דופן אחד שאינו שייך לאותו בית גידול.

אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם תמיד אני מחויב להיות כמו כולם. האם להיות יוצא דופן, גוזר עלי להיות מורחק מן השאר, שונה; לא משותף?

השבוע נערכו בבתי הספר מבחני המחוננים, גם הם יוצאי דופן. להיות חריג זה להיות שונה מאחרים, שהשתייכותו אחרת.שיוצא מגבולות המקובל. ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הילדים יצאו ביום גשם לגן השעשועים ויתפלשו בבוץ וילד יחליט שהוא לא רוצה, כי הוא רואה שזה לא נכון לעשות כך, הוא החריג? התנהגותו היא השונה, אך היותו חריג מביאה לחשיבה שהתנהגותו חריגה? האם תלמיד חכם וחרוץ הוא יוצא דופן שיש לשנות את התנהגותו כדי שישתלב עם בני כיתתו העצלה?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים באדם זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים אותם ילדים, שאותם אנחנו מאבחנים כיוצאי דופן? מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות הכל כדי להחזירו אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית הנדרשת? לא רק על פי הקבלה והתלמוד. אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כל עוד אנחנו מתנהגים במסגרת הנורמות החברתיות והחוק, אין סיבה לתת לאדם להרגיש חריג, שונה ובעל מוגבלות שאיננה תלויה בדבר.

כול אחד ואחד מאתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה. חלק מהעשייה המשמעותית למען החברה והמשפחה. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.