תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.
איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?
בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.
יעילות מותנת בתכנון זמן
תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.
עם חזק מוריש דור מאוחד ועוצמתי
מבית ספר קהילתי אחד הפכנו למספר בתי ספר: פיצלו את הצוות החינוכי לכל אחד מהיישובים בו נפתח מרכז למידה. הצוות החינוכי של בית הספר עובד בשיתוף עם הדמוקרטי והחינוך הבלתי פורמלי ועושים למען הילדים בפן החברתי, הרגשי והאקדמי. הצוות החינוכי מקבל באהבה ובהכלה שמיוחדת לאנשי חינוך את קהל הילדים המפונים. אלה שמבחירה ואלה שהורו להם לעזוב את בתיהם. הצוות החינוכי נע בין הצורך להכרות, מתן אמון, גיבוש בין הילדים, לבין הרצון שתתקיים למידה. לתת מענה לכל ילד/ה על פי גילם. הצרכים הרגשיים מגוונים והצוות החינוכי עושה עבודתו בנאמנות ובמסירות ראויה לשבח.
נאמר על הטיפה שלא בכוח עוצמתה היא חוצבת בסלע אלא מכוח התמדתה. הצוות החינוכי מוכיח שהאחריות לחינוך הדור הצעיר אינה תלויה בדבר. עיקשים במטרה, נאמנים לעשייה יוצאים לשטח ונקראים למשימה. לומדים תוך כדי את הסביבה הלימודית, מבצעים התאמות בזמן אמת ונערכים להמשך עשייה משמעותית ומבורכת.
הצוות החינוכי עובד תוך הוקרה ואמון מלא לפוטנציאל הקיים בחינוך. ומהו חינוך? הכרות והכלה של המצב המנטלי והאקדמי של כל ילד ועשייה למען רווחתו תוך אמונה והבנה שכל ילד/ה הם ישות רוחנית נצחית מלאה בפוטנציאל. גדולתו של איש החינוך וגם ההורה המלווה את הילד/ה להבין שחלק מהשכל ומההתנהגות בה אנו צופים איננה בשליטתו. סקינר כינה זאת התנהגות שנובעת ממאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת ראיה רחבה על ה"למה?" . למה התת מודע שלנו אחראי, אף יותר מהמודע ומשפיע על המחשבות שלנו ושל הילדים שלנו והם למעשה מובילים אותם להתנהגות, שהיא תגובה לגירוי שנמצא בתת מודע.
התת מודע שלנו, הוא אלבום תמונות של אותה נשמה נצחית. כשאנו שוב חווים טראומה, התמונה שבתת מודע שוב קופצת קדימה מהעבר לכאן ועכשיו. מצב זה של תחושה, של "אני הייתי בזה, חוויתי את המצב ולא רוצה לחוות אותו שוב", הוא המצב שמביא אותנו למחשבות אוטומטיות (cbt), חרדות ועוד.
אנחנו כעם חווינו חוויות קשות מנשוא והתמונות לא נמחקות מאליהן. עלינו לעשות למען מחיקתן. מתי אנחנו מוחקים תמונות מן העבר בפלאפון? כשיש תמונות חדשות. תמונות יפות יותר. תמונות עם חוויות טובות יותר. זה תפקידנו כאנשי חינוך וכהורים להציף את הילדים שלנו בתמונות שמחזקות אותם, מעצימות. להכיר להם עוד ועוד חברים. נכון הוא, שאנו מלמדים אותם אירוח החברים המפונים. קבלת החבר, סובלנות. הכלה. קבלה. בכל מצב עלינו לבחון איך אנו מלמדים את הילדים להרים ראש ולעשות לנו ולסובבים טוב. למלא ליבנו באהבה, חמלה, אחווה ואחדות. להיאחז בכל מה שעושה לנו טוב. שמביא אותנו לחשיבה נקייה וטהורה מכאב פיזי או רגשי. להאמין שיש תמיד מקום לצמיחה ולעשייה חיובית.
לשקר יש רגליים, שאינם מובילים להצלחה
אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.
כיצד נעצים אמפתיה?
שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.
מה מביא אותנו להגזים בהתנהגות (דרמה)?
מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.
נפגעתי לאן פונים?
התקשר אלי אבא של ילדה מתבגרת. אמר: "אני אשתדל לא לבכות, אבל אני ממש לא יודע לאן לפנות, הבת שלי נאנסה". לאחר שיחה קצרה הזמנתי אותו להגיע אלי לקליניקה עם הבת. כשהגיעו לקליניקה, פגשתי ילדה שהשתחררה מהצבא. הילדה פחדה לספר לאבא, שמא לא יאמין ואולי גם יאשים.
חברה של הילדה סיפרה לאבא. האמא עדין לא ידעה כלום. חשוב להגיע למיון הכי קרוב לזמן האירוע. לידיעתכם, כל נפגעת או נפגע של תקיפה מינית שמגיעים לחדר מיון יטופלו תוך הקפדה על שמירת פרטיותם, ושמירה על סודיות רפואית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית המגיעים לחדר מיון בעקבות התקיפה, גם אם הם חסרי ביטוח רפואי, יטופלו ללא תשלום וללא צורך בסידור התחייבות מקופת חולים. חשוב להגיע למשטרה ולדווח על האירוע. חוקר/ת מיומנים ומקצועים ישבו עם הנפגעת וידעו לשאול את השאלות הנכונות. כדי למצוא את האשם ולהביאו לדין חובה לדווח למשטרה. חשוב הגיע אל רופא המשפחה כי לו יש את כל המידע על המוסדות המיוחדים לנפגעי תקיפה מינית.
יש בתים שכל מטרתם טיפול הדרגתי, תהליך של החלמה מהטראומה. בבית יש מדריכים, מטפלים, רופאים וכל מה שצריך. מה שחשוב הוא להקשיב לנפגע ולתת לו הרגשה שאתם שם בשבילו. לעטוף אותו בהמון אהבה ואכפתיות. אמפתיה וסובלנות.
ביחד ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לאפשר לילדה לבנות חומות של מוגנות. כתיבת הדברים מאפשרת להיכנס למסגרת מובנת של שליטה. השליטה משרה ביטחון. חשוב מאוד לשתף את ההורים ואם האחים בוגרים דיים, לשתף גם אותם. אין צורך להיכנס לפרטי האירוע. הצעידה ביחד להחלמה היא הכוח שמקבל הנפגע להרים ראש מהטראומה.
למרות שהמגע עצמו קשור באקטים מיניים, תקיפה מינית היא לא סקס, היא אלימות. זו אלימות שאדם אחד מפעיל על אחר, כופה אותה עליו. אישה מוכה תמיד מרגישה שהיא אשמה, היא "עצבנה" את בעלה. אז, לא. גם אם גרמנו לאדם אחר לכעוס, אין לו זכות להכאיב לנו. מי שמתקשה, שילך לסדנא של "שליטה בכעסים". לא מרימים ידיים ועושים הכל כדי לא לפגוע. "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים"(פרקי אבות). הפגיעה הזו שנעשית בכפייה גורמת לעלבון ולהשפלה והיא משולה במשנה לרצח.
הנפגעת נפגשה עם אמא שלה ואבא שלה בקליניקה שלי וביחד עברנו תהליך עד שהצלחנו למצוא מקום בבית תקווה בכרמיאל. יש גם את הכפר המאזן בקיסריה ועוד בתים שנותנים מחסה וטיפול ממוקד בתהליך החלמה. חשוב מאוד לא לפחד לדבר ולשתף. למצוא את המבוגר האחראי הקרוב ביותר ולספר. אדם שעובר כזו טראומה מתקשה להגיע לשיקול נכון בהבניית תהליך החלמה, ולכן חשוב מאוד לספר ולקבל ליווי מאדם קרוב.
"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"
רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.
אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.
אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.
חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.
חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.
החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.
מהי הדרך הנכונה לסייע לנפגעי אלימות?
לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.
בספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.
הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.
חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.
נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.