תגית: הקשבה

סיפור פנימי הוא מחשבה שחוזרת שוב ושוב. הדרך שבה אדם קולט, מבין ומפרש את העולם ואירועים סביבו. אחד הסיורים הפנימיים שסיפרתי לעצמי הוא שאני חזקה, שאין לי על מי לסמוך, אלא על עצמי. מה שמשתנה הוא לא המציאות, אלא הפרשנות שלנו. ההבנה שלנו היא שמשתנה: התודעה שמתרחבת ומתפתחת. שליטה מגיעה מתודעה רחבה. אדם חייב להכיר במציאות בה הוא נמצא ולשאוף להגיע למציאות טובה יותר. חובה עלינו לתרגל מיומנויות חשיבה חיוביות ומקדמות. תוצאה נקבעת במחשבה.

אם אתם רוצים שינוי משמעותי בחיים – עליכם לשנות את הסיפורים הפנימיים שלכם לכאלה שיקדמו אתכם אל התמונה המנצחת שלכם (אלון אולמן). בפועל, במציאות, נדרשת פעולה אחת – פעולה ממשית בעולם הפיזי, שתעביר אותנו מציר התיאוריה אל ציר ההוויה. הגשר בין המחשבה והרצון והכוונה והתקווה לבין הגשמה היא פעולה. פעולה בעולם הפיזי.

עברתי תאונת עבודה קשה. נפילה שריסקה אותי ואני יושבת בבית סובלת מכאבי תופת. הדלת כמעט ולא נפתחת. חברים? משפחה? מצוות ביקור חולים? כמנתחת התנהגות  שלחתי לכ30 איש את השאלה: "מהי חברות אמיתית?", היו שכתבו שחברות אינה נמדדת, שחברות היא הקשבה, קבלה, אכפתיות, כנות ועוד. אני כילדה למדתי ש"חבר נמדד בשעת צרה". כואבת ומאוכזבת מהסיפור הפנימי שנתנו לי להאמין בו, המשכתי ונכנסתי להבין את "ביקור חולים" – מצווה ביהדות.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לשפר את מצב רוחו, לבדוק אם נזקק לדבר מה ולעזור בכך (ויקפדיה). ביקור חולים אינו שיחת טלפון. ביקור הכוונה נוכחות. והחולה בלי מסכות, אם באו לבקר מותר לו לכאוב והמבקר לא צריך להרגיש שבא בזמן לא טוב. זה הזמן להשתתף להרים מורל. בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. בקהילת ברלין מינו אדם שהיה ממונה על ביקור חולים, הנקרא "גבאי ביקור חולים". אני ממליצה לעשות זאת גם כאן בארץ ישראל, ארץ הקודש, בכל ישוב.

חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו ש”כל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו”. בדיון בכלל זה שואלים: אם כך, יבואו שישים איש וירפאהו, ועונים שכל מבקר נוטל אחד משישים ממה שנשאר. אומר לכם ממיטת חוליי, כל ביקור הרגשתי הקלה. פחות כאב. חברות אמת נמדדת בשעת צרה, בשעת כאב. אכפתיות נמדדת במי שבאמת נותן דעתו ומפנה מזמנו להיות איתך בזמן שאתה סובל. ערבות הדדית, הקשבה וכל התבחינים שכתבו כבונים את המושג חברות, אינם באים לידי ביטוי בווטצאפ, או בשיחת טלפון. היו נוכחים. ביקור חולים כשמו כן הוא ביקור. אף חולה לא יתקשר לאדם, שמתקשר לשאול לשלומו ומסכם את השיחה "אם אתה צריך משהו, תתקשר". אם באמת חשוב לכם לראות אם החולה צריך משהו, תפתחו את דלת ביתו. תלכו לראות אותו. תהיו שם בשבילו. חברות אמיתית אינה חברות בווטצאפ או בקבוצות פייסבוק. ושרק נהיה בריאים.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

ילדים רבים מגיעים לטיפול רגשי כשהם מבקשים כלים להתמודדות. להתמודדות עם מצבי דחק שנגרמים מתסכול, מעקשנות דווקא במקומות שצריך ללמוד לשחרר ומאידך הימנעות או בריחה מעשיה שיכולה להוות בסיס לאושר גדול ותחושת משמעותיות. במרבית המקרים שמגיעים לאותו מצב של אי עשייה, אני מבינה שמדובר בהצפה של מחשבות אוטומטיות שאינן קשורות למצב בו נתקלו הילדים. בגלל אותן מחשבות אוטומטיות מגיעים הילדים למצב של הענשה עצמית, הסתגרות ועוד.

מחשבות אוטומטיות מנותחות היום בטיפול השכלי התנהגותי (cbt). מחשבה אוטומטית היא מחשבה, שקופצת לראשנו במהירות רבה בתגובה לכל אירוע שקורה במציאות סביבנו. התוצאה של אותה מחשבה מהירה, אותה מסקנה שמסבירה לנו מה המשמעות של מה שקרה סביבנו מתעורר הרגש ובהתאם לרגש שמתעורר קורים שני דברים: ישנה תגובה פיזיולוגית (משמעותית או לא) וישנה התגובה בפועל – מה שאנו אומרים או עושים. וכל זה קורה כל כך מהר שעל פי רוב אנחנו לא ערים בכלל לתהליך הזה שקורה אצלנו בראש. מבחינתנו – קרה משהו והגבנו. השיחה היא שמסייעת לילד להציף את הקושי והבדיל בינו לבין אותה מחשבה אוטומטית.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק), על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. פרסונליזציה הינה הטיית חשיבה, המתארת מצבים בהם האדם מייחס כל אירוע שלילי לעצמו, תוך התעלמות מההקשר הסביבתי. חשוב לי שנתייחס לפרסונליזציה בתחום החינוך.

בכתבות הקודמות הסברתי על חשיבות השיח וכיצד עליו להתנהל. הבסיס להצלחת השיח הוא ההקשבה. רק לאחר הקשבה נקייה ניתן לדלות פרטים של אותה פרסונליזציה, להתחבר לילד ממקום של "אנחנו מכירים סיטואציות שכאלה" – לא להתחבר לרגש. להתחבר לעובדות. כך ללא מילים ננקה את המחשבות האוטומטיות לשם קיום הרחבה של השיח.

מטרת שאלות ההרחבה היא לגרום לילד להמשיך ולדבר, לגלות לנו מידע נוסף שקשור לעולמו הפנימי והחיצוני, דרכו נוכל להכיר אתו לעומק ולתחבר אליו, גם לכאב וגם לחלום וע"י כך להוביל אותו אל הפתרון הכי נכון עבורו. שאלות ההרחבה מאפשרות להתחבר לילד. אותו חיבור מיוחל, שיאפשר לבצע הובלה בצורה טובה, נעימה ואפקטיבית יותר גם עבור הילד וגם עבורנו כהורים. חשוב שנזכור שלילדים חשוב לשמוע את שמם (שירגישו שהם המרכז בשיחה) ואת קולם.

בתחילת השיחה חשוב להתחיל בבירור צרכים. עם זאת החוכמה האמיתית היא לזהות, להכיר ולהגדיר את הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח – את הפרטים  שהילד נימנע או  לא יודע לציין מפורשות. החינוך יקבל את מקומו כשנעורר את הצורך בעל המשמעות האמיתית והעמוקה, עליו יהיה לנו מענה חינוכי משמעותי.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.