מערכות היחסים שלנו עם בני הזוג, הילדים שלנו וההורים ובכלל, הן הנכסים היקרים ביותר שיש לנו. במערכות יחסים כל מה שאתה רוצה לקבל – תן! (אלון אולמן). ההשקעה הרגשית במשפחה ובמי שיקר לנו היא מההשקעות החכמות והמניבות שנשקיע בימי חיינו.
מערכות יחסים מבקשות מאיתנו לנהל את מערכות היחסים בחרות תקשורתית. חרות תקשורתית בפן האישי היא בעצם היכולת והזכות של אדם לבטא את עצמו בחופשיות, להקשיב לאחרים ולהיות חלק מדיאלוג אמיתי בלי פחד משיפוט. זו חרות להיות כנה עם עצמך ועם הסביבה – להביע רגשות, מחשבות, דעות.
להיות בעל חרות תקשורתית אמיתית פירושו לדעת מתי ואיך לתקשר – לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. זה היכולת לנהל שיח מכבד, להציב גבולות וגם להתמודד עם חוסר הסכמה מבלי לאבד את עצמך. מבחינה אישית, חרות תקשורתית קשורה לביטחון עצמי, לאסרטיביות וליכולת של האדם להיות נאמן לעצמו בלי להתכופף ללחצים חברתיים. זה מרחב פנימי שבו אתה מרשה לעצמך להכיר אותך מקרוב.
תקשורת חופשית בין הורים לילדים היא אחד היסודות הכי חשובים לבניית קשר בטוח, בריא ומכיל – והיא הרבה מעבר ל"לדבר יפה" או "להקשיב". מה המשמעות של חרות תקשורתית בין הורים לילדים?
שהילד ירגיש בטוח להביע את עצמו. כשהילד יודע שהוא יכול לשתף במה שהוא באמת מרגיש, בלי לחשוש מתגובה שיפוטית, זלזול או כעס – נוצר חיבור רגשי עמוק. זה מרחב שבו מותר להגיד "אני פוחד", "כואב לי" "אני כועס עליך" מבלי לאבד את האהבה או הביטחון בקשר.
שההורה שומר על סמכות תוך פתיחות. חרות תקשורתית לא אומרת שאין גבולו, אלא שהגבולות ברורים, אבל התקשורת מלווה בהקשבה ואמפתיה. ההורה מאפשר שיח , שואל, מסביר, משתף – ולא רק מכתיב.
שהשיח מכיר בלגיטימיות של רגשות. ילד שומע לא רק את המילים, אלא את איך שאומרים אותן. אם הוא כועס ומקבל תגובה כמו "מה אתה בוכה, שטויות", אז התקשורת נסגרת, לעומת זאת אם ההורה אומר "אני רואה שקשה לך עכשיו, בוא נדבר על זה" – זו חרות במיטבה.
דוגמה אישית. כשילד רואה הורה שמדבר בכנות, מודה בטעות, או משתף ברגש, הוא לומד שזה לגיטימי, זו למידה עמוקה בלי מילים. יכולת לאמר "לא" משני הצדדים. גם הילד וגם ההורה צריכים להרגיש השהם יכולים להציב גבולות. ילד שיודע לומר "לא נעים לי" בלי לחשוש, והורה שמציב גבולות ברגישות – יוצרים ביניהם מערכת יחסים של כבוד הדדי.