השבוע הגיעו לקליניקה שלי שני הורים צעירים עם שני ילדים בוגרים. האחד בן 10 והשני בן 13. כשאני אומרת בוגרים, אני מציינת את התנהגותם המילולית ורמת השיח שהתקיימה בחדר. ההורים ציינו שהילדים לא מסתדרים ביניהם והם מבקשים את עזרתי בהשכנת שלום. הילדים נקלעים לעימותים כמעט בכל יום, כשמהות הוויכוח שונה בכל פעם. ביום אחד יכנס האחד לחדרו של השני, זה יאמר דפקתי בדלת וזה יאמר התפרצת לחדרי. ביום אחר יתיישב האחד על כיסא המחשב בדיוק כשהשני כבר הניח את המחברת על שולחן המחשב לעבודה. ומי בא לעזרתם? אחד ההורים שעייפו משיחות ומחליטים: "אתה תכין עכשיו ואתה בעוד שעה".
הילדים טוענים שההורים אינם הוגנים. זה אומר: "הם תמיד לטובתו" והשני אומר: "הם לא רואים מה באמת קורה כאן". חז"ל עסקו בכך, כשדיברו על ההבחנה בין דין לבין פשרה: "ושפטתי בין איש – זה הדין שאין בו פשרה; בין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרין זה מזה כרעים".
חובת ההורה המביא עצמו למצב של דיין אמת, להכריע ולא ברמת פשרה. מאידך, כאשר אין פשרה, בבוא בית הדין ליקוב את ההר, כוחו ועוצמתו של המשפט מכריעים במחלוקת, אך אינם מביאים לשלום ולא לאחדות. הרי מדובר באחים ומה מבקש הורה יותר מכך שישרור השלום בבית ותהא אחדות בין האחים.
על מנת שהכרעת דין שכזו תוכל להועיל לתהליך החברתי ולא להזיק לו, נדרש כי ההכרעה – גם אם, מטבע הדברים, לא תתקבל על דעתו של צד מסוים – לא תרמוס את האמת שעל-פיה הוא התנהל. חשוב שנקבל את האמת של הילדים שלנו. הכרעת הדין תוביל אותם להבין שהאמת שלהם לא הטיבה איתם וכך ישנו אותה. אך ניתן להם להשמיע את האמת שלהם ונביע אמון לעת עתה בדבריהם, בטח בזמן השיח עם האח שעומד מנגד. האפשרות שפסק דין יוכל לקדם את האחווה בין האחים במסגרת הביתית (ולפחות לא לפגוע בה), טמונה בכך שההורה מסוגל להכיל את הנרטיבים הסותרים הללו.
על ההורה להיזהר מאוד מלבטל כעפרא דארעא את האמת הנגדית, לאמת שלו כהורה. כדי שהחיבור בין קצוות שונים בין האחים יוכל להמשיך להתקיים גם לאחר פסק הדין, יש להשתדל לתת מקום לכולם. לעתים מדובר בגבול דק. פסק דין בעניין עקרוני שכזה ראוי לו שיעסוק בחינוך, אך מוטב לו שיישמר מן ה'חינוך מחדש'.זמן סכסוך, זמן ויכוח אינו הזמן ולא הסביבה המתאימה לחינוך מחדש. נסייע לשני הצדדים להכיר במהות החינוכית שבעניין שאליו נקלעו, אך לא נעשה באותה נקודת זמן מהלך לשינוי התנהגות. התהליך לשינוי התנהגות דורש חשיבה על הגורמים שהביאו את הילד לנהוג בדרך שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ומכאן לתכנן תוכנית התערבות שתסייע לו לשנות את קו החשיבה ולהוביל להתנהגות אחרת שתטיב איתו ועם הסביבה.
תכלית ההתערבות של ההורה בזמן ויכוח בין שני ילדים, הינה תכלית חברתית ולא חינוכית. בנקודת הזמן של הוויכוח. חשוב לראות ש"שני נדבכים לה לתכלית החברתית: הנדבך הראשון, עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל (להביא את האחווה והשקט למסגרת הביתית); על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה ומרגוע לכל אחד מהיגעים והעמלים באותה משפחה. יש לראות כל ילד כנשמה עם יעוד משלה ולא לשפוט את האמת שלו על פי גילו.