תגית: זום

השבוע קיבלתי מספר פניות השואלות: איך אפשר לתפקד בזום? סביבת העבודה והלמידה  השתנתה. זה מעורר קושי. מגיל צעיר למדנו שכאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, רבים מאיתנו לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. למדנו ללמוד בכיתה, עם מחברת וספר. לעבוד במשרד עם צוות. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה, אין משרד וצוות עמיתים. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים שאם לא נתפקד נמות. חשוב שהלימוד, העבודה והתפקוד, צריך לבוא מתוך בחירה ולעשות שתפקוד יהיה משמעותי ויביא  עימו חווית הצלחה. האם תמיד בא לנו להיכנס להתקלח. הימים קרים. העייפות חוגגת. עם זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות.דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום משכנעת אותנו להיכנס ולהתקלח.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך לעשייה משמעותית הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים שלא רק מאפשרים השרדות אלא צמיחה נפשית וכלכלית.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, לראות מעלינו טלית (מודל ההורים הסוככים מעלינו – שמירה אלוקית) לרצות לעמוד מתחתיה (לקבל מרות מדרישת הסביבה, את החום, האהבה והכתר מהאנשים שאנחנו אחראים לפרנס ולדאוג שלא יחסר להם דבר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. האדם מיום היוולדו מבקש מסגרת ברורה להתנהלות נורמטיבית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לעשות, לא כל כלל התנהגותי הוא בא מרצון ותשוקה לעשותו. היינו מעדיפים לנסוע לנופש, אך היותנו מבוגרים אחראים אנחנו מבינים שנופש זה איוורור ולא החיים האמיתיים. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא תפקוד של עבודה ולימודים. התנהלו בפסיכולוגיה חיובית. התחברו למתבקש למען תפקוד מועיל ומיטיב. שבחו את בני הזוג ואת הילדים על יכולת ההתמודדות בזמנים קשים.

בתקופת הקורונה קיבלתי מספר פניות השואלות: האם להכריח את הילדים ללמוד בזום? הסביבה ללמידה של הילדים השתנתה. זה מעורר קושי. הילד לומד שאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, ילדים רבים לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. הילד שלנו למד ללימוד בכיתה, עם לוח, מחברת וספר. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה ולוח. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים על ילדנו. הלימוד צריך לבוא מתוך בחירה ועובדי ההוראה עושים הכל שהלמידה המשמעותית תהא חווית הצלחה לילדים. ילד שלא רוצה להתקלח, אנחנו לוקחים אותו "שק קמח" למקלחת. נמצאים אתו באמבטיה, נבטיח שאם יתקלח יקבל מחר עוד רבע שעה טבלט. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות. דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום מועברת לילדים שלנו ללא לאות.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך ללמידה הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים לעתיד.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, כשילד רואה מעליו טלית (מודל ההורים הסוככים מעליו) הוא רוצה לעמוד מתחתיה (לקבל מהם את המרות, את החום והאהבה וכמובן את הכתר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. הילדים מבקשים סמכות הורית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לו לילד, לא כל כלל התנהגותי הוא רצון הילד. ילד היה רוצה כל היום לשחק, אנחנו המבוגרים יודעים שמשחק הוא לאוורור. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא הלמידה. היו שותפים ללמידה של ילדכם. הביעו שביעות רצון מהשיעור ותהליך הלמידה העכשווי. שבחו את ילדכם על היותם לומדים עצמאיים ורציניים.

חינוך ביתי הוא לא עניין פשוט ולא מתאים לכל אחד (הורה ו/או ילד). כמו בתחומים רבים, רק כשזורקים אבן לתוך הבאר אפשר לאמוד את עומקה. ישנה הבחנה יסודית בין שתי הגישות העיקריות שמפלגות את עולם ההום-סקולינג: הגישה הראשונה רואה בחינוך ביתי הזדמנות להקים בית ספר בבית. הורים שמאמצים את הגישה הזו מאמינים שחינוך פורמלי הוא דבר חשוב מאוד, ולמעשה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו בידי מערכת החינוך בלבד. והגישה השנייה דוחה את התפיסה המובילה את תשתית הלמידה בחינוך הפורמלי. אני מבקשת להשתלב בגישה הראשונה.

הקורונה מלמדת אותנו את הגישה הראשונה. השילוב הנכון ביותר שבין הבית ובית הספר. ההורה המלווה את הילד גם בתחום החינוך והלמידה האקדמית. הורה שיכיר את הילד שלו טוב יותר. ילד שנמצא בחינוך הפורמלי זוכה להכיר את עצמו ברגעים מאתגרים. הילד לומד חוסן נפשי ומאתגר עצמו אקדמית. החינוך הביתי המשלב את החינוך הפורמלי מאפשר לילדים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, בו הלימודים והמסגרת הלימודית על כל תחומיה, החברתיים והלימודיים, מתנהלים רחוק מהבית, שבדרך שיגרה מהווה מקום למנוחה טוטלית של הגוף והנפש. הבית שבו אין הרבה מאתגר, יש מסכים למשחק וצפייה בסרטים ושיחות על ענייני משפחה בלבד.

בחינוך הביתי המתבקש, מתבקשים ההורים והילדים לדון גם בענייני הלמידה, לשלב בסדר היום הביתי את הלמידה מרחוק. אותה למידה מרחוק שמתקיימת עם המורה ומסגרת הלמידה, מתקיימת מקרוב מאוד בבית עם ההורים, שנדרשים לחינוך ביתי. ומה מתבקש במצב שכזה? הרי אנחנו יודעים שבהיסטוריה רק הילדים שהיו ברמה סוציו-אקונומית גבוהה זכו לחינוך ביתי. ולמה? כי ההורים האמינו שהם מסוגלים לתת לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר במסגרות החינוכיות. ולכן, חשוב שנקבל באהבה את האתגר להעצים ולהביא את הלמידה של ילדנו למצב טוב יותר ממה שניתן במסגרת הלימודית. מעורבות ההורים בחינוך הילדים, מביאה את הילד למצב שהוא מקבל יותר זמן איכות עם ההורה, זמן לקבל חיזוק מיידי על העשייה הלימודית שלו מההורה.

בחינוך הביתי יש להקפיד על סדר היום הקלאסי שבנוי מזמנים וטקסים מובנים וברורים לכל בני הבית. חשוב לצאת החוצה וללכת ולרוץ, ביחד עם הילדים (כשמסיימים את המפגשים בזום עם המורה ואת המשימות). לשמור על שני מטר. חשוב לשמור על ההבדל בין ארוע מאתגר לאירוע טראומטי. אל תכנסו לחרדה ואל תכניסו את הילדים לחרדה. חשוב לעשות פעולות שיסיעו בהרגעה. בריאות נפשית היא היכולת לחיות עם המערערי שיגרה. שלבו את הילדים בהכנת ארוחות ובניקיון הבית, כולם בשביל כולם.

היו מודל חיקוי לילדים להתמודדות. קחו כל הזדמנות של שינוי להכיר במיטביות של הסיטואציה. החינוך הביתי המתקיים כרגע, המשלב את התפיסה ושיטות הלמידה הפורמלית, מאפשרים צמיחה והגדלת ראש של ההורים בחינוך ילדיהם לעשייה לימודית משמעותית ומחזקים את התא המשפחתי.