תגית: זמן

ילדים רבים מפספסים הזדמנויות, ממקום של בלבול. מוצפים ברגש ואינם מסוגלים לתת מקום מושכל להחלטות. בשביל זה אנחנו המבוגרים האחראים מחוייבים לנתב את דרכם. להציג בסמכותיות קווים אדומים למען לא יפספסו הזדמנות. כניסה לכיתה ונוכחות בזמן ההקניה, זו הזדמנות לשליטה בחומר הנלמד. הגעה לבית הספר בזמן, זו הזדמנות להכיר ולהתאמן בדפוס התנהגות שיסייע לילד בכל שנות חייו. בצבא, בעבודה, בפגישה עם בן הזוג ועוד. המקום והזמן לעשות הם המזל שלנו בחיים.

מה יותר טוב לילדים שלנו, הורים עייפים, חסרי אנרגיה או הורים נמרצים, בריאים ומלאי שמחת חיים? הידיעה שתשפיע עלינו יותר מכל דעה אחרת בעולם היא הדעה שלנו על עצמנו. הורה שמשקף לילדו שהוא לא שלם עם קו החינוך שלו, הילד קולט את הבלבול ונשאב למערבולת של חוסר יציבות. מורה שמותש ומגיע חסר אנרגיה לכיתה, הילדים בונים תסריט של פרצות בחינוך. אנחנו ורק אנחנו כותבים את התסריט שלנו אל מול הנסיבות. אנחנו יכולים לשנות את העלילה מן הקצה אל הקצה. הדלק שלנו לעשיה זו אנרגיה חיובית שתמלא את הגוף והנפש. כאשר אנו משנים את האופן שבו אנו תופסים את גופנו, את הזדקנותנו ואת הזמן, אנחנו יכולים לשנות את כיוון התקדמות הגיל הביולוגי שלנו (דיפאק צ'ופרה).

רוצים שהילדים שלכם יהיו משהו? תהיו מה שאתם רוצים שהם יהיו. הילדים מסתכלים עלינו והם נושאים אלינו עיניים. אין להם דוגמה טובה יותר מזו שאנחנו נעניק להם. נחישות והתמדה להגשמת מטרות, מתבטאות אך ורק בפעולה, בעשיה. אם יש לכם חלום לעולם אל תוותרו עליו. חלומות הם מטרות שיא. כשמשהו חשוב לנו באמת, תחושת הערך משנה את הרגש, הרגש משנה את המחשבה וכך נוצרת פעולה. מה שחשוב לנו הוא מה שאנחנו מוכנים לשלם עבורו מחיר. ככל שהמחיר גבוה יותר – כך "הדבר" חשוב לנו יותר.

אל תתנו לאגו לנהל אתכם. תנו להזדמנות למקום וזמן לעשיה. הביאו את המזל אל פתח ביתכם, אל המשפחה שלכם. למידה מתקיימת בכל דקה של ערות. היו נוכחים וערים לכל שנעשה סביבכם. תנו מקום להכיר גם מה שלא חשבתם שיש באפשרותכם להכיר וללמוד. המסגרת הביתית והמסגרת החינוכית פותחים בפנינו מקום לעשיה, תוקירו את המזל שיש את ההזדמנויות לחוות ולצמוח גם כשקשה, לא נעים ומאתגר.

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

השבוע הזמנתי הורים להגיע לבית הספר לשיחה. יומיים אחרי הדרישה הגיעו ההורים לשיחה. ההורים בשיחה שהתקיימה הבינו שכשביקשתי שיגיעו, השיחה הייתה צריכה להתקיים בבוקר שלמחרת הסיבה להזמנה. לא דוחים. להצלחת התלמידים בבית הספר יש התניה ברורה במעורבות הורית ועבודה משותפת של בית ובית הספר.

הנוכחות המתבקשת בבית הספר, היא של התלמיד והוריו. ילד הוא חבילה אחת עם הוריו. ברגע שנבין שחובת ההכרה בהיות הילד חלק משמעותי מאישיות ההורים וההתנהלות הביתית ממנה הוא מגיע, דרכנו להצלחת חינוך הילד תהא סלולה ובטוחה. בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני כותבת "יחסים פונקציונליים הם הדבר המשמעותי ביותר במחקר מדעי, בהקשר שבין התנהגות לבין קביעת משתנה מכריע. קיים הקשר בין התנהגות לבין המשתנים השולטים בה. המניעים שלנו להתנהגות תלויים במוטיבציה שלנו להשיג את המחזק בנקודת הזמן הספציפית" והדגש על נקודת זמן ספציפית. לזמן יש משמעות כבדת משקל בכלל בכל תחום בחיים ובמיוחד בהשפעה לשינוי התנהגות. תנאי נוסף הכרחי להצלחת הילד לשינוי התנהגות, הוא השיתוף פעולה עם ההורים. ההורים חייבים להרגיש מחוייבים למסגרת החינוכית בה הילד נמצא. הילד חייב לראות בהורים ובמורים שלו גוף אחד שרוצה בטובתו. שאם לא כך, הילד לא יהיה בעל מוטיבציה מירבית לשינוי התנהגותו כשהוא חדור אמונה שאכן ההתנהגות הלא רצויה אינה מטיבה איתו.

בספרי, אני מספרת סיפור על תהליך של שינוי התנהגות תלמיד, תוך הבניית תוכנית התערבות בה מתקיימת ברית של שיתוף פעולה עם הבית ומוכיחה עד כמה שיתוף פעולה זה מהווה תנאי מקדים והכרחי להצלחת התוכנית. "יצירת קשר ואמון בין בית הספר להורים מאפשרת לתעל את הכוחות לכיוון של עזרה לתלמיד ומעצימה את תחושת המסוגלות של ההורים בהשפעה על חינוך הילד." הילד חייב להרגיש את האינטרס המשותף של ההורים והמורים בהצלחתו.

התנהגות הילד היא המראה למצבו המנטלי ולצורך ענייננו גם מצבו האקדמי. ילד שמתנהג לא נכון, דורש "תראו אותי". במקום שכזה, מן הראוי בזמן אמת שהמורה ישקף להורה את שקרה ושההורה יגיע לשיחה למען שיקוף המצב לילד ומציאת דרך נכונה למיטביות. הבניית הדרך חייבת להיות אותנטית למצבו של הילד והמסוגלות שלו ולכן חשוב מאוד לשמוע את ההורים בזמן אמת ולתאם ציפיות ועמדות להתנהלות בהמשך. ההורים מכירים את הילד שלהם ואת עצמם. ההורים חייבים לקחת אחריות בשיתוף פעולה ומעורבות בחיי הילד במסגרת החינוכית ועל כך אני מרחיבה בספר "הרוח בחינוך". המורה המחנך, המורה מקצועי וכל הצוות החינוכי שנפגש עם הילד בבית הספר, משלים את החינוך שקיבל הילד 7 שנים לפני שהגיע לבית הספר ועושה הכל לשדרג ולהטיב. אבל, אבל גדול, המורה לא יכול לעשות את עבודת החינוך לבד ללא מעורבות מלאה של ההורים.

הקריטריונים לבחירת בן זוג  מתמקדים בערכיו המנטליים: אכפתיות, אהבה, אמפתיה, מחבק, מנשק ועוד. כמו כן, איש שיח טוב: מקשיב, מעניין, בעל חוש הומור ועוד. מצאנו את האידיאל ועברנו לגור ביחד. השיחות כבר לא אותן שיחות, האמפתיה כבר לא אותה אמפתיה. העניין הוא שזה בלתי נמנע. אנחנו מתרגלים זה לזה, מכירים זה את זה, יודעים לצפות מראש את הצעד הבא של בן/בת הזוג שלנו וזה נחמד, עד שזה נהיה משעמם. ואז המאמצים, הערך והפעילות של בן/בת הזוג נעשים בלתי נראים, מה שיוצר אצלם ואצלנו תסכול ומרירות.

בעידן של היום, זהו, עילה לגירושין. משעמם לי. הקורונה שמלמדת אותנו כל כך הרבה. באה ללמד אותנו איך עושים שזוג יכיר ויוקיר את הזוגיות ונעשה שלא ישעמם. אם עד כה היינו ערב במשותף. סוף שבוע במשותף. ותמיד בחרנו להיות עם חברים, ללכת למשפחה. כעת עלינו לחשוב כיצד מתנהלים זוגיות ולומדים ליהנות אחד מהשני.

התחושה המציקה שתוקפת אותנו בזמן שעמום נובעת, מחוסר התאמה בין מה שהיינו רוצים לעשות ובין המצב הנתון – אפשר להגדיר את השעמום כמצב קיצוני של חוסר גירויים. בין אם הוא נובע מפעולה מונוטונית, חוויה שכבר עברנו או מטלת חובה – השעמום מודיע לנו שאנו עסוקים בפעולה שאינה מספקת את ההגשמה העצמית שלנו.

לשעמום יש גם כוח הנעה לפעולה. התחושה המעיקה שמלווה אותו עשויה לדחוף אותנו לנסות ולהפסיק את המצב המשעמם על ידי מציאת עיסוק מסקרן או כזה שיכול לענות על ההגדרה של הגשמה עצמית. למעשה, אנו מחפשים לתת משמעות לרגעים שלנו, ושעמום מעיד על חוסר משמעות. לא פלא, אם כן, שתחושת שעמום מלווה גם בעיוות של תפיסת הזמן: אם לרגע אין משמעות, הזמן כמו מאט ואף עומד מלכת. כאילו שכדי להמשיך בחיים, אנו חייבים למלא אותם במשמעות.

נלמד להפיג את השעמום, ניתן משמעותיות לזמן של הביחד. להחליט ביחד על סדר יום. מתי אוכלים? מי מכין ארוחת בוקר, צהרים וערב. מתי המטלה על האחד ומתי ביחד. משחק קופסה, או משחק הכרות. כל אחד חייב לחשוב על משהו שהבן זוג עדיין לא יודע עליו. אם הצליח אחת המטלות שנקבעו כשלו עוברת לבן הזוג. זמן המחשב גם הוא נקבע מראש. צפייה משותפת בטלוויזיה. זמן פנאי. כל אחד משתדל לחשוב על הפתעה קטנה לארוחת ערב. חשוב להסביר למה נבחרה דווקא הפתעה זו. תקראו להפתעה מחוות אהבה.

זמן זה של אחד על אחד. זמן זה של השקעה נטו בזוגיות, כשאתם צעירים ויפים, זה זמן המבחן שלכם. את הבידוד הזה חווים המבוגרים. הפעם נותנים לכם את הזמן הזה כשאתם צעירים. אל תפספסו את ההזדמנות. היו משמעותיים אחד לשני ומלאו זמנכם באהבה. תקופה זו של בידוד תחזק את הקשר המנטלי שלכם לכל החיים.

סדר וארגון הם המפתח להגיע בזמן. להיות דייקנים, דורש המון משמעת עצמית.בפסיכולוגיה, תפיסת זמן היא מושג שנועד להסביר את ההבדלים בין אנשים, מבחינת האופן בו הם מתייחסים לזמן העומד לרשותם לשם ביצוע משימות שונות. תפיסת הזמן חיונית לצורך ארגון זמן, בנייה יעילה של לוח זמנים ועמידה בו. מסיבה זו המושג תפיסת זמן מתייחס גם להבדלים בהתנהגותו של אדם באירועים שונים, הבדלים המרמזים על תהליכי תפיסה שונים של הזמן העומד לרשותו של אדם, כשעליו לבצע מטלות שונות. בנקודה זו אני רואה התלייה של אותה עמידה בזמנים לכבוד האדם או הקבוצה שבה חיי האדם היחיד מתנהלים.

בזוגיות, אדם מחוייב לזמנים הרבה יותר מאשר הוא חי בגפו. נקודת מבט שכזו על הצלחת הזוגיות מביאה לתחושה של כבוד, אכפתיות, התחשבות והכרה ברגשות הזולת. אנשים בעלי נקודת מבט של זמן עתיד מאמינים שפעולה שנעשית בהווה מגדילה את ההסתברות שמטרה עתידית תושג. אנשים אלו הם מאוד מכווני מטרה, בעלי יכולת גבוהה משל אחרים להסיק על תוצאות עתידיות, נוהגים להכין רשימות, משתמשים ביומן, ונוטים לענוד שעון. התנהלות שכזו בזוגיות מקטינה את תחושת הכעס ומגבירה לאין שיעור את תחושת הביטחון ומאפשרת חוסן נפשי אל מול קשיים הנקרים בחיי היום יום.

צרו לכם לוח זמנים שבועי ובפרט לוח זמנים יומי שיעשה לכם סדר בדברים. הורה, למשל, אב או אם שרוצים להיות מעורבים בגידול הילדים יצליחו יותר אם יתכננו מראש זמן מתאים למשימות בעבודה וזמן מתאים להקדיש לילדים. גם אם לא תמיד התוצאה תתאים במדויק לציפיות, עצם התכנון יסייע להספיק יותר.המסגרת שניתנת למשימה משפיעה גם על הביצוע בה: כשהזמן הנתפס הוא מועט, אנשים מספיקים לסיים את המטלה בזמן (או לפני הזמן). הגדרת הזמנים בשיחה זוגית או משפחתית, מאפשרת גם לזוג להיות שותפים לעשייה ומהווים מודל חיקוי מעצים ומרגיע לילדים החיים בבית.

חישוב נכון של זמן יכול לחסוך לכם הרבה כאב ראש. נסו להוסיף 25% להערכת הזמן שלכם, לפני שאתם מגיעים למקום או ניגשים לבצע משימה. אם אתם חושבים שלוקח 30 דקות לחזור מהעבודה, פרגנו לעצמכם ב-40 דקות. במטרה להגיע בזמן לרוטינת השינה של הילדים: ארוחת הערב, המקלחות וסיפור/שיחה לפני השינה.

אם יש לכם בעיות התארגנות בבוקר או בעיות קימה מהמיטה, הכינו את כל הדברים בלילה שלפני, הוציאו את הבגדים שתרצו ללבוש למחר, הניחו לצידם את המפתחות, הארנק, הלפטופ, התיק האישי, המסמכים או כל דבר אחר. כך שבבוקר, אתם שותפים לרוטינת הבוקר של הילדים וכל מה שנשאר לכם לעשות הוא רק לאסוף הכול יחד ולצאת מהבית. התארגנות נכונה בזמנים היא המקום הנכון לשדר כבוד לזולת ולהיות מודל ליסודות המסוגלות החברתית: התחשבות ואכפתיות. עמידה בזמנים הינה הכרה בהיותכם חלק מזוגיות ו/או ממשפחה.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.