תגית: חברה

מבחינה נוירופסיכולוגית, מערכת התגמול החברתית אצל מתבגרים רגישה במיוחד. האישור המיידי, השייכות, הדרמה — מפעילים מנגנוני דופמין חזקים. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור ודורשת דחיית סיפוקים.  חינוך הוא הרחבת תחושת הזמן. המתבגר חי ב"כאן ועכשיו" טעון רגשית. לימודי ליבה פונים ל"אני העתידי". המעבר הזה — מתודעה רגעית לתודעה נרטיבית — הוא קפיצה התפתחותית.

אפשר לנסח זאת כך: בגרות היא היכולת לפרוס אנרגיה על פני זמן. כאשר ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי־ודאות, הוא לא חשב על כיתות לימוד או על בני נוער טרודים חברתית. ובכל זאת, הקשר שבין אנרגיה לזמן מציע תובנה עמוקה גם לשדה החינוכי. בפיזיקה הקוונטית, ככל שתהליך מתרחש בפרק זמן קצר יותר, כך אי־הוודאות באנרגיה שלו גדולה יותר. יש התפרצויות. לעומת זאת, תהליכים ארוכי טווח דורשים יציבות ואיזון.

גם אצל בני נוער אנו פוגשים את המתח הזה מדי יום. גיל ההתבגרות מאופיין בפרצי אנרגיה רגשית: התלהבות עזה, דרמות חברתיות, השקעה מטורפת ערב מבחן, החלטות דרמטיות לשינוי מיידי. האנרגיה גבוהה, אך היא נוטה להיות רגעית. הישגים בלימודי ליבה – שליטה בשפה, במתמטיקה, במדעים – אינם נבנים מהתפרצויות. הם תוצר של השקעה עקבית, לעיתים שקטה ואפילו מונוטונית.

מבחינה פסיכולוגית, המוח המתבגר רגיש במיוחד לריגוש חברתי. אישור, שייכות ותגובות מיידיות מפעילים בעוצמה את מנגנוני התגמול. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור. כאשר עולמם החברתי של בני הנוער סוער, האנרגיה הרגשית שלהם מתפזרת לפרקים קצרים ועוצמתיים, והמרחב הפנימי הנדרש להתמדה מצטמצם. הבעיה איננה חוסר יכולת, אלא חלוקת אנרגיה.

כאן מתגלה גם ממד פילוסופי. העולם החברתי של הנער או הנערה נחווה כ"כאן ועכשיו" מוחלט. לעומת זאת, לימודי הליבה פונים אל ה"אני העתידי": מי אהיה? אילו אפשרויות ייפתחו בפניי? המעבר מתודעה רגעית לתודעה מתמשכת הוא אתגר התפתחותי עמוק. חינוך אמיתי איננו רק הקניית ידע, אלא הרחבת תחושת הזמן של האדם – היכולת לראות את עצמו כסיפור שנבנה לאורך שנים.

לכן, אם אנו מבקשים לקדם בני נוער אקדמית מבלי להתעלם מעולמם החברתי, אין טעם להילחם באנרגיה שלהם. נכון יותר לתעל אותה, לשלב למידה בשיתופיות, לבנות הרגלים קטנים ועקביים, ולדבר בגלוי על עתיד, זהות ומשמעות. בין אנרגיה לזמן יש מתח טבעי; תפקידנו אינו לבטל אותו, אלא ללמד כיצד לפרוש אנרגיה אנושית בעוצמה נכונה לאורך זמן חיים שלם.

אם מערכת חינוכית מנסה להתחרות בריגוש חברתי — היא תפסיד. אם היא דורשת דחיית סיפוקים בלי להסביר משמעות — היא תיתקל בהתנגדות. אבל אם היא עוזרת למתבגר לראות את חייו כפרויקט ארוך טווח — היא בונה אדם. המתח בין אנרגיה לזמן הוא לא בעיה. הוא תנאי אנושי בסיסי. השאלה היא האם אנחנו מלמדים צעירים לשרוף אנרגיה — או להשקיע אותה.

בעולם החינוך אנו רגילים לומר כי הכול מתחיל מהלב — מהאדם העומד מול הילדים. המחנך. אך לעיתים, בלחץ של חדשנות, רפורמות, שינוי ו"שדרוג", אנו שוכחים את הדבר הפשוט: לפני שנחדש – עלינו לראות, להכיר ולהוקיר את שנעשה עד כה. כפי שכתב ויליאם שייקספיר, אותו הזכרתי בספרי „הרוח בחינוך“: „הניסיון נקנה בהתמדה ובמעש, ומעוף הזמן משלים אותו“. התמדה היא עשייה לאורך זמן. חזון אמיתי אינו מתנתק משורשיו — הוא צומח עליהם.

במוסדות החינוך פועלים אנשים שהקדישו את חייהם לילדים. לרבים מהם ניסיון יקר מפז, שבזכותו נבנתה המציאות הקיימת. כאשר מורה צעיר נכנס בשערי בית־הספר, נלהב להוביל חדשנות – חשוב שיזכור: חדש יכול לצמוח רק על בסיסו של ישן. ההצלחה האמיתית תגיע כאשר נחבר בין החוכמה שנצברה לאורך שנים לבין הרעננות והרעיונות החדשים המבקשים לפרוץ קדימה. זו זוגיות: ותיקים וצעירים. זהו שלם.

בספרי „הרוח בחינוך“ כתבתי: „כאשר ניגשים למשימה חשובה של הגדרת חזון בית ספרי – חשוב להגדיר מטרות ויעדים לביצוע, וחשוב להיות מודעים לערכים האישיים של הצדדים המובילים את החזון.“ והוספתי: „בתהליך של הגשמת חלום, חשוב להדגיש את החשיבות של הגדרת החזון. רק כך תיווצר הזדהות אישית שהיא היסוד להצלחת יישום התהליך.“

החינוך הוא רב־ממדי: סמכות ומקצועיות לצדו של לב, הקשבה ורגישות. גם בשיעור מתמטיקה — לא רק מקצוע נלמד, אלא גם סבלנות, שיתוף פעולה והצלחה חברתית. כך גם במוזיקה — יש מקצועיות הדורשת מיומנות, אך גם תזמורת של נשמות: הרמוניה, הקשבה, גיבוש.

הסתכלות רחבה על החינוך רואה שילוב של כל תחומי החיים. כפי שאני כותבת בספרי „סבתא, מי הוא ילד מחונך?“: „החינוך הוא אחריות שאינה מסתיימת בארגון חפצים – יש להקפיד על עמידה בלוח זמנים ולהיות ערניים לכל הכללים.“ וכתבתי גם: „לדבר בנחת ובכבוד למבוגרים.“ מעבר להיותנו עוסקים בחינוך אל לנו לשכוח מעשה אבות.

ערכים – הם דרך חיים. והמורה הוא הדוגמה החיה. ילדים לומדים  איך המורה מתייחס לחבריו לעבודה, כמה הוא מעריך עבר ומסורת, כיצד הוא מדבר עם ותיקים וכיצד עם חדשים. חינוך מתחיל במחנך – ולכן תלמידים צריכים לראות שמורה צעיר אינו מוחק מורשת, אלא ממשיך אותה, מעבה אותה, ומכניס בה את קולו הייחודי מתוך כבוד והכרה בשורשים.

החינוך הוא יצירה קהילתית ־ דורית — פסיפס של אנשים, זיכרונות, ערכים וחלומות. נצליח להוביל ילדים לעתיד טוב יותר, יציב יותר, אנושי יותר. כשנכיר בכך שהחדשנות פורחת כששורשיה עמוקים.

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים מודאגים. הגננת התקשרה אליהם ואמרה שהבן שלהם בן ה-5 לא יודע לשחק עם חברים. כל הזמן יושב לבד ומצייר וחבריי הגן לא מזמינים אותו למשחק כי תמיד "לשחק אתו נגמר באלימות". ההורים ישבו בכיסאות נפרדים ומרוחקים זה מזה. ביקשתי מכל אחד מהם להסביר לי מהו "חבר"? שניהם ענו במקהלה: "לא יודע/ת". ביקשתי שיספרו על חבר אחד שיש להם, אמרו: "אין". שאלתי "אתם חברים?" האמא ענתה: "אנחנו נשואים לא חברים".
חברות היא קירבה הדדית בין בני אדם. הילדים רואים במערכות שסביבם מודל חיקוי. ילד מגיל 0 שקולט שמתקיים בסביבתו תהליך הטמעה תרבותית של פרט בסביבתו, יכיר וידע את חשיבות החברות. מיומנות חברתית נלמדת מהיום בו הילד נולד. הילד נולד עם יצר החיקוי וצמא ללמידה.
חשוב לקיים מדי יום משחק משותף, לשתף את הילד בחוויות הילדות שלכם ולקיים שיח תקשורתי. לא רק לשמוע את הילד, אלא להרבות בשאלות להרחבת השיח. להקשיב לילד כשמספר חוויות מהגן על אינטראקציה בין חברים, לתת מקום לביטוי רגשות, לשבח על הערכה עצמית בהתנהלות נאותה בין חברים. לבחון אם הילד אכן משקף נכון סיטואציות חברתיות וכיצד הוא מפרש אותן. שהרי כולנו מכירים מלכודות חשיבה שאינן אמת והן תוצר של חוויות עבר ו/או פרשנות של חברים או מבוגרים, שלא בדיוק מלמדים מיומנויות חברתיות בדרך חיובית ומחזקת.
ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות חברתיות. הבסיס לאותם מיומנויות מתחיל בשאלה: האם הילד הבין את הבעיה? האם הילד עיבד את הסיטואציה החברתית שהתנהלה והאם הצליח לפלוט את העיבוד באופן שיאפשר לו לפתור את הבעיה. העיבוד החושי מתקיים מקליטת המצב ועד לעיבודו במיינד של הילד. המיינד הוא השכל הישר של הילד שהצליח לעבד את המידע ללא התערבות הרגש. ולכן פליטת הנתונים מאותה סיטואציה חברתית מותנת בוויסות עצמי. הוויסות העצמי הוא ארגון ההתנהגות התקשורתית והתגובה בהתאם לסביבה.
היכולת הזו מתפתחת באופן מואץ בשנה השנייה לחייו של הילד. כך שכשהילד נמצא בין שנה לשנתיים, זה הזמן לחינוך ערכי החברות. הילד צופה בנו בבית וצופה במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צופה וקולט. קולט ומפנים. תאוריית המיינד משקפת את הקושי להבין אנשים אחרים. היכולת להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות אחרים משלי.
נסכם ונדגיש, הילדים שלנו חייבים להיות שותפים באינטראקציות חברתיות. הן באופן בשטח והן מסיפורים שלכם כהורים וסיפורים הכתובים בספרים. הסיפורים שתספרו לילדים יהוו מצע נכון לשיח בו יעלו קשיים מתוך סיטואציות שהילד חווה וזה הזמן להבין את הילד, את הקשיים ולדבר עליהם באופן פתוח, לתת כלים, מה תעשה כשחבר יאמר לך מילים שלא נעים לך לשמוע? מה תעשה כשחבר בלי כוונה יפרק לך את המגדל שבנית בקוביות? חשוב לבקש מהילד לתאר שוב את הסיטואציה: "מה קרה בסיפור ליעל? מה עשתה יעל? מה אתה יכולת לעשות אחרת? נלמד ביחד לווסת רגשות ולהיות חברים.

מיומנויות חברתיות הן שם כולל למגוון של יכולות, כלים או כישורים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו עם אחרים ועל האינטראקציה שלנו עם אנשים. מאפשר להשתתף בקבוצות חברתיות, לנתב את האינטראקציות לכיוונים שונים, להביע עצמנו בפני החברה. ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות. באמצעות הקשרים החברתיים הילדים חווים הנאה, משחק, קירבה, תמיכה, אכפתיות, התחלקות, התמודדות עם תסכול, הבעת רגשות, הבנת רגשות של האחר.
מרבית הילדים עם בעיות התנהגות הם עם קשיים חברתיים. הקושי החברתי נובע מהיסטוריית למידה של הילדים. כיצד הטמיע הילד פתרון לבעיית התנהגות מסוימת בחייו הקצרים. יש לנו מחשבות אוטומטיות, רגשות אוטומטיים והתנהגות אוטומטית, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ואנחנו בתוך מעגל קבוע של תקשורת לא יעילה שמהווה את מערכת היחסים ביננו לבין החברה בה אנו חיים.
חשוב שנדע לאין אדם בעולם שבאמת המטרה שלו להרע, להפריע, להכשיל באה ממקום שטוב לו, שנעים לו, שהחיים מאירים לו פנים. אדם מגיל צעיר ועד בכלל שנוטה להתנהגות פרועה ולא מטיבה לסביבה, מגיע ממקום שהסביבה לא האירה לו פנים. שהוא נפגע. הוא לא חווה תקשורת בונה איתה ואיבד את האמון בה. מוקד הטיפול בגישה ההתנהגותית- קוגניטיבית הוא זיהוי המחשבות האוטומטיות הנובעות מהאמונות הבסיסיות הסכמות של האדם לגבי עצמו, האחרים, העולם והעתיד (בק, 1976).
ולכן, אל לנו לקבל התנהגות של ילד, אדם בכל גיל כ"זה מה יש" או "ככה הוא". המחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. אימון בזיהוי המחשבות האוטומטיות שחולפות במוחנו ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות, יאפשר מודעות גבוהה יותר וחוויית שליטה גדולה יותר באופן שמרגישים ופועלים (בק, 2011).
ולכן, כשאנו פוגשים התנהגות חריגה של ילד/אדם מבוגר חשוב שנעשה להכיר ולהבין מה הם גופי הידע אשר משפיעים על קידוד המידע, הבנתו ושליפתו. שהרי התוכן והארגון של סכמות משתנה אצל אדם בהתאם להתנסויותיו (ברלאו, 2008). תנו לאדם מולכם מקום להסביר. לשתף מה חווה לפני, מהיכן לקח את ההתנהגות הלא נאותה הזו, שאותה כנראה מצא בעבר כמטיבה אתו.
לקליניקה שלי הגיע ילד שחווה התעללות והתקשה שלא לפתור בעיות שלא באמצעות השפלה ואלימות. ילד שמעולם לא שמעו אותו והצליח לקבל מקום לרגשות שלו, לא יצליח להביע רגשות ולהאמין שמשהו אכן מעוניין לשמוע אותו. זה הזמן והמקום לעצור. להיות עם האדם ולהבין את הפרשנות שלו למה שאנחנו רואים כהתנהגות חריגה. להקנות הרגלים חדשים להתנהלות חברתית. להשיב לו את האמון בחברה. לבחון כיצד הוא קולט באמצעות החושים שלו, מעבד ופולט את העיבוד, כיצד הוא מארגן ומגיב מול האירוע שהתקיים. לאחר שעשינו עבודה על שינוי דפוסי החשיבה שקיבלו עיוות, היום הילד מוקף בחברים ונהנה מהצלחות לימודיות.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.