אייך מקבלים אהבה?

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.

מתי ילדים עושים מה שבראש שלהם?

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

התקווה בלב נשמרת

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

רשת חברתית יכולה להיות מאוד לא חברתית

אמא של נערה בת 15 התקשרה אלי וביקשה שאגיע אליהם הביתה, כי הילדה לא יוצאת מהחדר וכבר שבוע ימים לא מוכנה ללכת לבית הספר.  יום למחרת, התקשרתי חזרה לאם ושאלתי אותה האם הילדה נמצאת בחדר עם המחשב שלה? האם סיפרה שהילדה ארזה את המחשב לפני שבוע וביקשה מאביה לשים אותו במחסן. חברה של הילדה סיפרה לאמא שמשהו בפייסבוק פגע בה.

ביקשתי להיפגש עם הילדה ולהפתעת האם, הילדה מיד הסכימה (שהרי לא הסכימה גם לפגוש את חברותיה). הילדה סיפרה שכשותפה בקבוצה בפייסבוק, השתתפה בדיון על החיסונים ובדיקות הקורונה שהגיעו לבתי הספר. חברים רבים בקבוצה, כתבו כנגד הכפייה שבה נוהגת הממשלה ואי אמון בדרך בה  מתנהלים אל מול הקורונה, כמו שילד ללא תו ירוק או בדיקת ,pcr  אינו יכול להצטרף לטיול שנתי והיא חושבת שכן צריך להתחסן ואפילו הביאה ציטוטים של רופאים שהסבירו את עמדתם החיובית בתחום. כתגובה למה שכתבה, התחיל אחד מהגולשים (שהבינה קצת אחרי שענתה לו, שהוא מבוגר משאר הילדים שכתבו) לכתוב תוכן שגוי על ממצאי קורונה מארצות אחרות, כתיבה לא מכבדת  את הכותבים בקבוצה ואת הרופאים והמומחים שעוסקים בתחום. ברור היה שכל מה שכתב, היה במטרה לעורר אנטגוניזם בקרב כל הגולשים האחרים לכל מה שכתבה הנערה, בעד החיסונים והבדיקות.  ולא הסתפק בכך והתחיל להשמיץ אותה באופן אישי ולכנות אותה בשמות גנאי. "אליו פתאום הצטרפו מלא שממש פגעו בי כל כך" אמרה ופרצה בבכי.

הסברתי לילדה שלתופעה הזו שחוותה קוראים "טרול מקלדת". המונח טרוֹל נפוץ בסלנג האינטרנט ומתאר גולש המפיק הנאה מפעולות שלהוב ברשת. הפעילות המיוחסת לטרולים נקראת "הטרלה" (באנגלית: Trolling). הטרול נוהג לעורר מהומות וויכוחים במרחב האינטרנטי. הטרולים משולחי רסן בהתבטאויותיהם בדפי רשת, ואפשר להניח שפנים אל מול פנים – לעולם לא היו מעיזים ומסוגלים להתנהג כך. מסך המחשב הוא מקור כוחם ובו טמונה התעוזה שלהם.

אין בהם סממני הקשבה, הבנה והיגיון – הם מפיקים הנאה מהנזק וההרס שהם זורעים במרחב האינטרנטי. אותו בחור קיבל במה ותשומת לב בהיקף שספק היה מתרחש בעולם המציאות שלו. התנהגות זו מהווה גורם להתלהמות הגולשים מה שלמעשה מחזק את התנהגותו של אותו טרול – גם אם התגובה תהא שלילית ומתריסה כנגד דבריו.  הנכון הוא להתעלם ולא לנסות להוכיח אותם על דבריהם השגויים, השקריים או הפוגעים. חשוב מיד לדווח למנהל הקבוצה או למנהלי הפייסבוק. מדובר בבני אדם שהתנהגותם החברתית אינה נורמטיבית, לרוב סובלים מלקות רגשית כלשהי בכישוריהם החברתיים בעולם האמיתי.

ביחד עם הילדה פתחנו את המחשב ונכנסנו לפייסבוק, מצאנו את הפוסט ודיווחנו על "טרול המקלדת". יומיים אחרי הדיווח קיבלה הנערה מסר ממנהלי פייסבוק שאכן התלוננו עליו לא מעט והם חסמו את יכולתו להיות שותף בפייסבוק. כל רשת חברתית ניתנת לשליטה ויחד עם זאת חשוב להבין שכשאני אומר את דעתי אפשר שיהיו שיחלקו עלי, חשוב לבקש שפה תרבותית ומכבדת. ואם זה לא קורה, מיד לדווח.

מי אחראי לאמונה שלנו בעצמנו?

ראיינתי בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", ברדיו קול הגולן שמשדר מבית הספר "מצפה גולן", את רותה פפאשבילי. רותה היא יועצת עסקית, שהגיעה לרדיו לתת הכוונה וייעוץ לעסקים מתחילים. אייך בונים ומבנים עסק שיפעל ויצליח? רותה אמרה שחשוב מאוד להבין שעוד לפני המכירות חייב להיות שיווק. הבניית השיווק תלויה לא רק בבעל העסק ואני פערתי פה ולגמרי הייתי מופתעת, עד כמה חוליות השרשרת שאנחנו שוזרים להצלחה מתחילה בילדות.

כל ילד וילדה תמיד מגבשים לעצמם חלום. אתם בטח זוכרים את השיר "ריח דבש וריח מנטה"/ לאה דגנית: "כשנגמור את בית ספרינו/ לדרכו ילך איש איש/אביגדור נהג יהיה הוא…"  ואז ממשיך השיר "ומרים מה היא אומרת/ מה אומרת הקטנה/ נרדמה היא וחולמת/ בלי מקצוע ישנה/ נרדמה מול האש/ הן תוכלו לנחש/ כי מרים רק בת חמש" וואלה? מי מעצים את אותה ילדה בת חמש שחולמת להיות רקדנית? כאן נכסים לתמונה ההורים והמשפחה הקרובה. כמה יגידו לה, את יכולה להגשים עם נחישות והתמדה. נרשום אותך לחוג ריקוד. אנחנו ההורים שלך נעשה כל מה שתלוי בנו, כדי להגשים לך את החלום. ובגן? הגננת תתן לה מקום להכין ריקוד מול הילדים בגן. בכיתה נחבר אותה לעוד חברות שרוצות לרקוד וניתן לה במה. הילדה תלמד שהמעגלים הקרובים לה הם המעצימים ביותר. הם יתנו לה את הכוח להגשים את החלום. כי הם אוהבים אותה. כי הם מאמינים בה.

שרשרת הביטחון שהילדה תבנה, באמון שהמשפחה שלה והחברים הטובים שלה הם קרש הקפיצה להגשמת החלום, אותה שרשרת תהווה עבורה ביטחון וחוסן נפשי לפתוח עסק כשתהיה גדולה. היא תאמין באמונה שלמה שמי שאוהב אותה יהיה שם בשבילה לסייע לה. להפיץ את כל הכישורים שלה ולהגיע למעגלים רחוקים יותר למען ההצלחה שלה.

האמונה שלנו בעצמנו היא היצירה שלנו, אבל היא תלויה בדמות שיצרו הורינו, מורנו ומי שהיה איתנו כשהיינו נטע זעיר שציפה שישקו אותו וידשנו אותו, כדי שהשורשים יאחזו היטב בקרקע. פיקסו כתב: "ישנם ציירים ההופכים את השמש לנקודה זהובה וציירים אחרים שהופכים נקודה זהובה לשמש, בכח אמונתם ובינתם". הורים יקרים, לכל אחד ואחד מכם יש עסק קטן בבית. הילדים שלכם. הילדים רוצים לגדול, להצליח ולהניב פירות להצלחה והמשכיות בעתיד. שיווק העשייה של הילדים מתחילה כשהם קטנים. תנו לו לילד ללמוד לנגן ולשיר גם אם אתם חושבים שהוא מזייף. תנו לו את האהבה שלכם ללא תנאי. הנקודה הזהובה תהיה השמש שתאיר לו את הדרך. בכל הזדמנות, שישמע אתכם משווקים את העשייה שלו. תספרו לכל מי שאפשר, כשהוא שומע, שהוא יודע לקרוא. ושהוא ילד אחראי ותמיד מסדר את החדר שלו. תמלאו את ליבו ובינתו באמונה שהוא יכול ויותר מכך שאתם שם בשבילו. הוא גם יבין שחברים טובים, הם חברים שאוהבים באמת, שנותנים לך את הכוח לצמוח ולהיות מה שאתה חולם להיות. הצלחת הילדים שלנו בעתיד תלויה מאוד בהבנייתם היום.

הזוגיות מצליחה כשאתה מאמין בה.

רבים מאיתנו בעידן המודרני עשויים לתהות האם קשר זוגי מונוגמי נחוץ בימינו. קולות הרקע שאנו שומעים מחברים לעבודה, בתקופה כל כך מבלבלת, יכולים לגרום לנו לתהות על קנקנה של הזוגיות. אני מאמינה באמונה שלמה שמשהו שאנחנו לא מאמינים בו באמונה שלמה לא יצלח. ולכן, חשוב שנביא את עצמנו לאמונה שלמה שזוגיות היא אכן עשויה להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. זוגיות היא התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם. הנתיב המעשי לזוגיות בונה מבוסס על קיום תקשורת זוגית יעילה – כלומר תקשורת פתוחה וכנה.

אביא מהמקורות, כמה חשוב להיצמד לאמונה בזוגיות ולא להשמע לחברים שוחרי הפרידה. כאשר ראה אברהם אבינו תכונות רעות אצל רועי מקנה לוט, הוא פנה מיד אל לוט בבקשה (בראשית יג, ט): "היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". הטוב והרוע אינם יכולים לשכון במחיצה אחת, וכאשר הוברר לאברהם שהשהות באותה מחיצה לא הועילה לאותם רועים להחזירם למוטב, החליט שעליו לנתק כל מגע עימם מחשש פן יוזק על ידיהם. כשהאשה מרגישה שחבר מהווה מעכב לזוגיות שלכם, הקשיבו לה.

לאברהם אבינו ניתן תואר: "אברהם העברי" מכיוון שכל בני דורו היו מן העבר האחד, והוא כיחיד ובודד עמד בעבר האחר, איתן באמונתו וצדיק בכל מעשיו. אברהם אבינו לימד אותנו שלמרות לחץ החברה ניתן לעמוד מולה ולהתמודד איתה.מבמצב רגיל שבו ניצב היחיד מול החברה, גם אם היחיד יהיה צדיק, אם ישהה בחברה גרועה, הוא עלול להיסחף אחריה במרוצת הזמן. ולכן, הקשיבו לבני הזוג שלכם, שבחרו לבנות איתכם חיים משותפים.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

מצב  בו כל משפחה גרעינית נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר, מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, היא הבניית הזוגיות והתא המשפחתי הגרעיני. במסגרת המשפחתית מתקיימים מגוון חוויות משמעותיות לכם כזוג וכתא משפחתי גרעיני. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מהתמודדות עם קשיים בתוך התא. הדרך שלכם כבני זוג וכהורים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בהתנהלות נכונה בתא המשפחתי מותנת באמונה שלמה שלכם שזוגיות ומשפחה הם מעל לכל. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם ולכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון להבנות נכונה את המשפחה שלכם. להביא את בן הזוג להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהקשיים המתעוררים בזמן זה, ודרך פתרון הקשיים במטרה מושכלת היא לטובתו האישית, הוא ירוויח מהתקופה הזו.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות.. החוויות המשותפות של המשפחה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת המשפחתית, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של בני הזוג ובני המשפחה.

מעגל חברים קרוב

השבוע הגיעו אלי זוג לפני חתונה. אנחנו חייבים להזמין רק מעגל חברים קרוב ורק על זה יש פיצוץ. איך מתקדמים?

חוסן נפשי המתואר כיכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי שאנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

עם כל הכבוד שנרכש לסביבה, חשוב לנו להזין את נפשותינו בחוסן נפשי שיאפשר לנו להיות חזקים אל מול כל סיטואציה שתקרא בחיינו. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, נצליח להתגבר על כל מכשול. הזוגיות היא תוצר של ההבנה ש"חבר נמדד בשעת צרה". אנו  נמצאים בכל שעת ערות במצב של קבלה או נתינה. ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. להתחשב בכך שאנו ישנים. פתחנו את הדלת והחזקנו כי בן הזוג מאחוריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין לחתונה? חשוב שניקח בחשבון את ההשלכות לאי הזמנה. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. אדם בונה את זהותו מחוויות החיים (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שאדם שהיה חלק מחיינו יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

אם לא מצליחים להגיע להסכמה מי מעגל החברים המוזמן העומד במספר המתבקש, ניתן לקיים מסיבת חברים לאחר החתונה, או קודם החתונה. חברות זה כוח שאנחנו מזינים את נפשותינו ואת כל חברנו, אסור לנו לזלזל בכך לעולם.

מי שייך למעגל החברים?

השבוע הגיעה אלי ילדה בת 10. לא רוצה ללכת לבית ספר, לא רוצה ללכת למרכז למידה ולא לשום מסגרת חברתית, כי לא הוזמנה למסיבת יום הולדת. כי הוזמן רק מעגל חברות מצומצם.

המושג חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי אנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

אנחנו רוצים לחנך את ילדנו להתנהגות חברתית. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. החינוך מתחיל מהבית. אנו מלמדים את ילדנו בבית לחלוק עם האחים, בני המשפחה. לקבל ולאהוב ללא תנאי. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, ילמד ילדנו גם על הסביבה במעגל החברים שלו. מהו מעגל החברים? מי מוגדר כחבר?

ישנה אמרה "חבר נמדד בשעת צרה". בהתחשב שאנחנו מאמינים שלא לבדו יחיה אדם. תמיד נמצא במצב של קבלה או נתינה. גם אם ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. ביקשנו מחבר מחק בזמן השיעור. פתחנו את הדלת והחזקנו כי אדם אחר עבר אחריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. חבר הוא אדם שנמצא בשבילי 24/7. כמה כאלה יש לכם בחיים? אנחנו חייבים לכבד ולהוקיר את כל מי שאיתנו. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין למסיבת יום הולדת? ומה עושה זה שלא הוזמן למסיבת יום ההולדת? שני פנים לכעוס המתקיים. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. הורים חייבים להבין שילדים בונים את זהותם מחוויות הילדות (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שילד יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

ויכוח הוא חיובי, אם יודעים ללמוד ממנו

"ילדים זו שמחה. ילדים זו ברכה." אשתף אתכם בפגישה עם אבא שהגיע לשיחת ייעוץ והכוונה בקליניקה שלי. לאבא שלושה ילדים 6,9,13. שותפים בהתנהלות הביתית ועם זאת ביניהם יש כל הזמן מלחמות. ויכוחים.  האבא המשיך וסיפר שגדל במשפחה עם חמישה אחים ואחיות וגם שם כל הזמן היו מריבות.

בכל חברת אנשים (ציבור) נמצא את הצדיקים, שתמיד יעשו טוב, יחפשו אייך להטיב, גם אם הם יפגעו, חשוב שיעשו טוב. ויש את בני הטובים. עושים טוב לא כי הם מאמינים שכך צריך לעשות, אלא עושים כי כך חונכו. כי "אמא ואבא אמרו שכך צריך" וכמובן יש את הרשעים… היום מוכח מדעית שמדובר גם כאן בגנטיקה וסביבה. ואיתם אנחנו משקיעים בתוכניות התערבות להביאם להטיב עם עצמם ועם הסביבה. המחקרים הוכיחו שאדם רשע, הוא אדם שמאוד רע לו. אין רוע שבא ממקום טוב.

ישנם מחקרים שטוענים שהציבור נחלק לניצים ויונים. הניצים יפגינו אסטרטגיה לוחמנית, כל מהלך שיעשו ישמע אגרסיבי שאינו משתמע לשני פנים. היונים גם הם יהיו אסרטיביים אך ימלטו מעימות וינוסו למקום מבטחים, לא להיפגע. ברור שהניצים חושבים שהם בעזרת כוח הלחימה ישיגו את שחפצה נפשם בתהליך לשינוי מצב קיים. היונים מאמינים שבדרך השלום יצליחו להביא לשינוי מבלי שאף אחד מהצדדים יפגע ולו כי במלחמה שני הצדדים תמיד נפגעים.

מכאן, ברור לנו שוויכוחים בין בני הבית, תמיד יהיו, וטוב שכך. מכיוון שוויכוח ועימות קיימים בין שני אנשים או יותר שמנהלים תקשורת בין אישית חברתית, משפחתית או כל מסגרת שמציינת את היותם שייכים זה לזה. ועוד מכיוון שכל אחד מכיר ויודע את הנכון והטוב עבור עצמו ומן הסתם ראוי שיעשה למען. מה שחשוב לנו הוא ללמד ולחנך לקיום ויכוח הוגן ומכבד. ניהול הוויכוח יעשה בהקשבה יתרה כל אחד לזולתו. "שמים על השולחן את כל קלפי המיקוח". אנחנו מכבדים את דעתו ועמדתו של כל אדם. ואז כל אחד בתורו, אפשר להטיל קובייה ומי שתוצאתו גבוהה יותר מתחיל (לא לפי גיל ואם הוויכוח עם ההורה, לא תמיד ההורה מתחיל את השיחה). אחרי ההקשבה, כל אחד בתורו משקף היטב את שנאמר על ידי זולתו, ומדגיש  את הנקודות שהוא כן מסכים עם האחר. עוברים לאחר, שמשקף. ואז, מתחיל הדיון כשמנסים להבין מה גרם לוויכוח ומה יכולה להיות תוצאת הוויכוח שתביא למקום טוב יותר ולמצב שהסיבה לוויכוח לא תחזור שוב. וכמובן אם ומתעורר ויכוח דומה בעתיד, כיצד נכון להתמודד מולו.

החינוך לשלום בית, חשוב לא פחות מהחינוך להתנהלות נכונה בבית. ההתארגנות והמערך לחלוקת תפקידים בבית כוללת הבהרה שיש מבוגר/ים אחראים בבית, הם ההורים כשהם נעדרים האח הבוגר וביום יום ישנם כללי התנהגות ברורים של כבוד ואחוות המשפחה.