תגית: חוויה

"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.

אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.

תוכניות הלימודים בבית הספר לא מותאמות באופן אישי לכל תלמיד/ה. יש שמתחברים לשפה, יש להיסטוריה ויש שהאומנות והשירה מתאימים להם יותר. תוכנית הלימודים "שיר עברי" שיזמתי מהווה מכנה משותף לכלל הלומדים. תוכנית מודולרית גמישה המהווה ביטויים ייחודים של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.
הילדים מספרים שבשיר עברי השירים יפים וניתן ללמוד על ארץ ישראל מה שלא ניתן ללמוד בשום דרך אחרת. למדו מושגים ומילים שלא הכירו כמו גולה, נכר, העפלה, משחתת, קיפקא, טיירה, חלב בתוך בקבוק, הפוגה, לפרוס מרבדי גנים, להלביש את המולדת בשלמת בטון ומלט ועוד. למדו את מפת ארץ ישראל וידעו למקם את הישובים במפת ארץ ישראל, להבדיל בין הגליל העליון והגולן, להבין שלא ניתן ללכת ברגל מאיילת השחר למטולה, "כי זה קצת רחוק". להכיר את הנגב ואת החזון של דוד בן גוריון ש"הנגב עוד יהיה פורח" ולדעת שדוד בן גוריון פרק את הפלמ"ח והקים את צה"ל. להבין מהי הרכבה מתוך השיר הורה האחזות. לדעת שאת תיבת נוח לא בנו ביום ולא בשנה באמצעות השיר "נוח" של יורם טהרלב. דפי העבודה שניתנים לסיכום נושאים הינם קלילים וידידותיים ומהווים עבודה משותפת וחוויתית. ילדה בכיתה ד' כתבה: "אני אוהבת את היוצרת נעמי שמר כי היא לימדה בשירים שלה, כמו בשיר "הטיול הקטן", למדתי על הכלנית ועל החולד ועל שהנמלה ממשפחת הדבורניים".
הילדים אומרים שכיף בשיעורים, בלמידה ובשירת הרבים. אוהבים לשיר עם חברים, לשים ידים על כתפי החבר, למחוא כפיים ולעיתים גם לצאת בריקודים. תוך כדי שמיעת השירים מתקיים חידון שממנו לומדים באמצעות משחק. הילדים שמחים ללמוד מה ההורים והסבים חוו בתור ילדים ועל אילו שירים הם גדלו. כל הילדים ציינו שהאווירה בזמן השיעור נעימה ומשאירה הרגשה טובה בלב וזה לא מתקיים כשאר השיעורים, השיעור פתוח ומגוון, בין שירה, שיח וכתיבה. הילדים מספרים שיושבים בבית עם ההורים ועם הסבים ושרים.
במסגרת שיר עברי למדו הילדים במשך ארבע שנים כ150 שירים. למדו על ההיסטוריה של ארץ ישראל, הכירו את מפת ארץ ישראל והעמקו במורשת העם והמדינה. השירים לימדו אותם שההצלחה של החלוצים להקים מדינה הייתה תלויה רבות ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות. השנה התקיים פיילוט להקניית כלים לחוסן נפשי באמצעות השיר העיברי בכיתה ז'. מקווים להסקת מסקנות והבניית תוכנית לימודים מוצלחת.

תקופה לא מבוטלת אני מקבלת בקליניקה הורים לילדים שמסרבים ללכת לטיולים במסגרות החינוכיות, הפורמליות ובלתי פורמליות. על מנת להיות ממוקדת יותר בדבריי, ראיינתי בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן,  את ליבנה שלוי מחברת "קשת יונתן" העוסקת בהדרכת טיולים ומלווה תלמידים במסגרות החינוכיות ובמסגרות חברתיות. הבאתי כאן ציטטות מחוזר מנכ"ל טיולים. ביחד חשוב שנבין את הערך המוסף בטיולים שמהווים חלק בלתי נפרד בתוכנית הלימודים.

משרד החינוך מדגיש את הקשר בין הטיולים לתוכניות הלימוד ולמעשה החינוכי והערכי המתקיים בבית הספר תוך הקפדה על שלום התלמידים, על ביטחונם ועל בטיחותם. הטיולים המתקיימים במערכת החינוך מיועדים לעורר בקרב התלמיד את האהבה לארץ (הכרה עמוקה במשתמע מ"דרך ארץ", שקדמה ל"תורה"), לנופיה ולמורשתה ההיסטורית באמצעות היכרות ישירה וחווייתית המתרחשת בעת הטיול והסיור.

ילדים ששרים את השיר "לטיול יצאנו" של נעמי שמר, לא יבינו מהי אספסת אלמלא יצאו לשטח ויבינו שעדיף שלא לשחק תופסת על חלקת אספסת, כי אפשר שמתחת לצמח הנמוך והשרוע מתחבא נחש או חיה אחרת שמצאה מקום. היציאה לשטח מלמדת את הילדים תחומי עניין שבכיתה לא ניתן ללמד. למידה משמעותית וחוויתית כאחת מתקיימת בשטח הפתוח. הטיולים בנופי הארץ מזמנים לתלמיד מפגש בלתי-אמצעי עם תופעות טבע ואדם רבות ומגוונות וישולבו בהם פעילויות שיעצימו את החוויה הלימודית וידגימו תופעות המעוררות סקרנות אצל התלמידים.

הטיול המתקיים מחוץ לכותלי בית הספר מתקיים בזיקה ישירה לתחומי הדעת הנלמדים בבית הספר ולהוויה החינוכית, לאקלים ולתרבות של בית הספר. מורי בית הספר ותלמידיו מעורבים בשלבי הכנת הטיול, הביצוע, הסיכום והעיבוד של הטיול גם עם הטיול מודרך ע"י חברת הדרכה חיצונית כמו "קשת יונתן" או רשות הטבע והגנים.

האתגרים שהסיור בשדה מזמן מחייבים התמודדות המסייעת להתפתחותו האישית של התלמיד. טיפוח "תרבות הטיול", מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת הטיול והקניית מיומנויות והרגלים כגון התארגנות בשדה ושהייה בו, תנועה, התמצאות, התבוננות ושמירת הטבע והסביבה, הבטיחות והביטחון מסייעים לטיפוח התלמיד כ"מטייל עצמאי" בחייו שלו, לא רק בטיול בטבע. המפגש הבלתי-אמצעי עם אתרי מורשת ואקטואליה ועם החברה הישראלית הרב-גונית מזמן לתלמיד היכרות עם סוגיות ערכיות תוך התרשמות ישירה ומעורבות רגשית. מעגלי השיח בכיתה על מעורבות חברתית וערבות הדדית מקבלים מקום לעשייה. להכיר מקרוב ולהתמודד עם דילמות חברתיות. ההיחשפות למצבים בלתי-שגרתיים וההתמודדות עם אתגרים פיזיים ונפשיים הכרוכים בסיור ובטיול מזמנות כר נרחב לכל תלמיד להביא לידי ביטוי את סגולותיו הייחודיות, ומחוללות יחסי גומלין חברתיים המגבשים את הכיתה כקבוצה חברתית ומאפשרים לכל תלמיד להשתלב בחברה על פי סגנונו ונטיותיו. הילדים לומדים קבלת החלטות בשטח תוך כדי עשייה. גם אם הוחלט שאנחנו יורדים לחוף הכנרת במסגרת "כנרת נקייה" ודברנו על טבילת הרגלים, ברגע שמכריז אחראי הטיול "אנחנו לא נכנסים למים כי כרגע הם סוערים". הילדים לומדים לקבל מרות וסמכות מלמעלה. קבלת ההחלטה נוגדת את התאום ציפיות שנעשה בהכנה לטיול ובכל זאת יש לקבל את ההחלטה מהאחראי הטיול. חשוב מאוד להבין ששילוב הטיולים במסגרת החינוכית היא חובה ובעלת ערך גבוה של חינוך ולמידה. חשוב לעודד את הילדים לצאת לטיולים ורק במקרי קיצון לאפשר אי יציאה לטיולים.

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.

בקבוצת נשים מעצימות נשים, כתבה אחת הנשים שקשה לה להבין למה בעלה לא מפרגן. לא מגיע להרצאות שלה, לא מקשיב ובכלל לא מכיר את העיסוק שכל כך חשוב לה.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לבן הזוג, ישתבש משהו במערך הבינאישי. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה".  במילון אחר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם'.הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

פירגון בתוך מערכת יחסים, בעיקר פירגון הדדי (ואותנטי, כמובן) – מאפשר בניית פלטפורמה יציבה של אמון. כשאנחנו מפרגנים אחד לשני , אנחנו מסמנים שאנחנו רואים, מקשיבים וחווים את הצד השני. אנחנו משדרים לצד השני את הנוכחות שלו, וזה בסיס מאד משמעותי של קשר ומערכת יחסים בריאה.

פירגון הדדי בתוך מערכת יחסים, מייצר, כאמור אווירה חיובית. החיוביות, מאפשרת אותנטיות בתקשורת–  מתן משוב ביקורתי, הצעת הצעות והצבת בקשות. מילה טובה, מחמאה מפורטת, הבעת הערכה ליכולות ולמאמץ , לעשייה ולכוונה טובה– מייצרות מצע רך ונעים עליו אפשר לשתול ולזרוע – כנות ושקיפות.

הברכה בימי הולדת: "שתזכה למעשים טובים ומשמעותיים בחייך". ברכה שלכל הדעות משמעותית, כי כולנו מבינים שעשייה משמעותית מביאה לאושר גדול, לחווית הצלחה, מקפצה לעשייה נוספת, מוטיבציה להמשכיות בעשייה חיובית ועוד.
הברכות והאיחולים ביום ההולדת נועדו לזרוע אנרגיות חיוביות. לאחרונה אנו מקבלים הנחייה לא לברך בדרך השלילה. לא לאמר: שרק תצליח להתגבר על הקשיים, או שלעולם לא תחלה, או שלעולם לא יפטרו אותך. האיחולים לא יזכירו שלילה. ברור שדרך זו הגיעה לאחר חשיבה יתרה שאם נעסוק בשלילה, השלילה תגיע בדלת האחורית, כפי שנאמר "כאשר יגורתי". כך שאנחנו מסכימים שתמיד צריכה להיות חשיבה במה אנו עוסקים ובמה אנו מעסיקים את מחשבותינו.
הגיעו אלי מטופלים שעסוקים מאוד בארוע זה או אחר שחוו במהלך חייהם. הארוע התרחש בילדותם, בבגרותם, בנקודות זמן שונות בחייהם. כתבתי את כל המקרים וניתחתי את הסיטואציות ברמה המעוגנת במדעי ההתנהגות. מצאתי שלכל המקרים נקודות תואמות : מתי, אייך וכמה. הסיטואציה (הארוע הטראומטי) מהווה גורם התנהגותי מעכב לכאן ועכשיו.
מדעי ההתנהגות מנתחים ארוע התנהגותי באבחון הסיבה הגורמת לתוצאת ההתנהגות. מה הביא אותי לנהוג באופן שבו נהגתי. מה שאומר באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים, שאם נהגתי באופן זה או אחר, הסיבה להתנהגותי המעשית, שאותה ניתן לכמת בערכים נאותים או לא נאותים, תלויים בגורם שאני ורק אני נתתי לו להשפיע עלי ברמה שיגרום לי לנהוג כפי שנהגתי.
ואם כך המדע אומר, מי אנחנו שנאמר אחרת. זה אומר שעל מעשיי שלי, עלי להלקות את עצמי ונשמתי שגרמה לאותו "גורם מובחן" להיות לי מנתב להתנהגות זו או אחרת. להביא עצמי לרמת דיכאון של הלקאה עצמית. שנאה גדולה לנשמה שהביאה אותי ליישם מעשה נוראי.
הרוחניות, שכל מטרתה העצמת הנשמה ולא דישה ב"למה זה קרה לי", תתמקד בגורם המוטיבציוני שגרם לאותו גורם מאבחן להשפיע עלי ולהביאני לידיי מעשה. שוב דישה ב"למה" .
רבותיי זה לא רלוונטי. אנחנו צריכים להבין ש"לא בוכים על חלב שנשפך", או יגידו בערבית "אילי פת – מת." ~ מה שעבר – מת, מה שהיה – היה. המבט תמיד קדימה. אני צומח. אני מוצא את האור ואליו אני מכוון את הצמיחה העתידית שלי. אני מוצא את סביבת החיים הנכונה שלי כפרח לפרוח. מוצא את הגנן הנכון שידע לתת לי את המינון הנכון של הדשן והמים להם אני זקוק. אדם אחד שיאמין בי, שילך איתי יד ביד אל האור.
ואם נעזוב את הבוטניקה לרגע ונחזור להיותנו בני אדם. חקר האישיות (הפסיגולוגיה החברתית) וחקר ההתנהגות (מדעי ההתנהגות) טוענים שאנחנו מחוזקים מהסביבה. הסביבה היא שמעודדת אותנו למעשים ולחוויות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו סביב מספר גדול של אנשים שיאמרו לנו שהמקרה שחווינו בחיים נוראי. שיעצימו את המקרה ויגידו "על זה אני לא הייתי מוותר" – ככל שנשמע את העצמת החושך לממימדים ש"איך אתה חיי עם זה"? = לא נחייה! נכנס עמוק יותר למקרה וכך גם ייחרט המקרה יותר בנשמתנו. העצמת המקרה הלא טוב שעבר חברנו, אדם שאנחנו אוהבים חייב לקבל פרופורציות של הישרדות, של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע. (קובי לוריא)

בכל מקרה לגופו. חשוב שימצא האשם שהיה שם ועודד אותנו לעשות את המעשה הלא נאות. אבל ואבל גדול, את האשם ימצאו העושים במלאכה. אנחנו מיד צריכים למען יקירנו לחפש את האור, לצמוח ולהתפתח הלאה. ללא דישה באשם ובחייו. הוא את שלו יקבל, אם אנו מאמינים בבורא עולם, בורא עולם ידאג לעשות צדק בדרך שלו. אם נאמין באנשי הצדק והאחראים על ביטחוננו, הם ידאגו. תפקידנו להעצים את עצמנו ואם הנפגע הוא בן, בת, חבר, חברה, מיד להיות 100% שם בפרופורציות והמשך חיים נורמטיביים ומיטיבים. מציאת האדם שגרם לשקית החלב להישפך על הרצפה לא תאפשר לנו למזוג לכוס הקפה הבא את קמצוץ החלב המתבקש. כן כולנו ננסה ללמוד להבא אייך ננהג אחרת שנמנע משקית החלב להשפך.
עברתי בחיי לא מעט. הדישה בחושך לא מסייעת להרים ראש ואף גורמת לנפש הפגועה לפתח מחלות פיזיולוגיות. צאו מזה. כמה שיותר מהר. הרימו ראש. נר קטן מאיר חשכה גדולה. זה תפקידכם בעולם – להאיר ולכוון לטוב.

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.