השלכות נפשיות – מיסטיקה, פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות בנשימה אחת.

הברכה בימי הולדת: "שתזכה למעשים טובים ומשמעותיים בחייך". ברכה שלכל הדעות משמעותית, כי כולנו מבינים שעשייה משמעותית מביאה לאושר גדול, לחווית הצלחה, מקפצה לעשייה נוספת, מוטיבציה להמשכיות בעשייה חיובית ועוד.
הברכות והאיחולים ביום ההולדת נועדו לזרוע אנרגיות חיוביות. לאחרונה אנו מקבלים הנחייה לא לברך בדרך השלילה. לא לאמר: שרק תצליח להתגבר על הקשיים, או שלעולם לא תחלה, או שלעולם לא יפטרו אותך. האיחולים לא יזכירו שלילה. ברור שדרך זו הגיעה לאחר חשיבה יתרה שאם נעסוק בשלילה, השלילה תגיע בדלת האחורית, כפי שנאמר "כאשר יגורתי". כך שאנחנו מסכימים שתמיד צריכה להיות חשיבה במה אנו עוסקים ובמה אנו מעסיקים את מחשבותינו.
הגיעו אלי מטופלים שעסוקים מאוד בארוע זה או אחר שחוו במהלך חייהם. הארוע התרחש בילדותם, בבגרותם, בנקודות זמן שונות בחייהם. כתבתי את כל המקרים וניתחתי את הסיטואציות ברמה המעוגנת במדעי ההתנהגות. מצאתי שלכל המקרים נקודות תואמות : מתי, אייך וכמה. הסיטואציה (הארוע הטראומטי) מהווה גורם התנהגותי מעכב לכאן ועכשיו.
מדעי ההתנהגות מנתחים ארוע התנהגותי באבחון הסיבה הגורמת לתוצאת ההתנהגות. מה הביא אותי לנהוג באופן שבו נהגתי. מה שאומר באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים, שאם נהגתי באופן זה או אחר, הסיבה להתנהגותי המעשית, שאותה ניתן לכמת בערכים נאותים או לא נאותים, תלויים בגורם שאני ורק אני נתתי לו להשפיע עלי ברמה שיגרום לי לנהוג כפי שנהגתי.
ואם כך המדע אומר, מי אנחנו שנאמר אחרת. זה אומר שעל מעשיי שלי, עלי להלקות את עצמי ונשמתי שגרמה לאותו "גורם מובחן" להיות לי מנתב להתנהגות זו או אחרת. להביא עצמי לרמת דיכאון של הלקאה עצמית. שנאה גדולה לנשמה שהביאה אותי ליישם מעשה נוראי.
הרוחניות, שכל מטרתה העצמת הנשמה ולא דישה ב"למה זה קרה לי", תתמקד בגורם המוטיבציוני שגרם לאותו גורם מאבחן להשפיע עלי ולהביאני לידיי מעשה. שוב דישה ב"למה" .
רבותיי זה לא רלוונטי. אנחנו צריכים להבין ש"לא בוכים על חלב שנשפך", או יגידו בערבית "אילי פת – מת." ~ מה שעבר – מת, מה שהיה – היה. המבט תמיד קדימה. אני צומח. אני מוצא את האור ואליו אני מכוון את הצמיחה העתידית שלי. אני מוצא את סביבת החיים הנכונה שלי כפרח לפרוח. מוצא את הגנן הנכון שידע לתת לי את המינון הנכון של הדשן והמים להם אני זקוק. אדם אחד שיאמין בי, שילך איתי יד ביד אל האור.
ואם נעזוב את הבוטניקה לרגע ונחזור להיותנו בני אדם. חקר האישיות (הפסיגולוגיה החברתית) וחקר ההתנהגות (מדעי ההתנהגות) טוענים שאנחנו מחוזקים מהסביבה. הסביבה היא שמעודדת אותנו למעשים ולחוויות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו סביב מספר גדול של אנשים שיאמרו לנו שהמקרה שחווינו בחיים נוראי. שיעצימו את המקרה ויגידו "על זה אני לא הייתי מוותר" – ככל שנשמע את העצמת החושך לממימדים ש"איך אתה חיי עם זה"? = לא נחייה! נכנס עמוק יותר למקרה וכך גם ייחרט המקרה יותר בנשמתנו. העצמת המקרה הלא טוב שעבר חברנו, אדם שאנחנו אוהבים חייב לקבל פרופורציות של הישרדות, של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע. (קובי לוריא)

בכל מקרה לגופו. חשוב שימצא האשם שהיה שם ועודד אותנו לעשות את המעשה הלא נאות. אבל ואבל גדול, את האשם ימצאו העושים במלאכה. אנחנו מיד צריכים למען יקירנו לחפש את האור, לצמוח ולהתפתח הלאה. ללא דישה באשם ובחייו. הוא את שלו יקבל, אם אנו מאמינים בבורא עולם, בורא עולם ידאג לעשות צדק בדרך שלו. אם נאמין באנשי הצדק והאחראים על ביטחוננו, הם ידאגו. תפקידנו להעצים את עצמנו ואם הנפגע הוא בן, בת, חבר, חברה, מיד להיות 100% שם בפרופורציות והמשך חיים נורמטיביים ומיטיבים. מציאת האדם שגרם לשקית החלב להישפך על הרצפה לא תאפשר לנו למזוג לכוס הקפה הבא את קמצוץ החלב המתבקש. כן כולנו ננסה ללמוד להבא אייך ננהג אחרת שנמנע משקית החלב להשפך.
עברתי בחיי לא מעט. הדישה בחושך לא מסייעת להרים ראש ואף גורמת לנפש הפגועה לפתח מחלות פיזיולוגיות. צאו מזה. כמה שיותר מהר. הרימו ראש. נר קטן מאיר חשכה גדולה. זה תפקידכם בעולם – להאיר ולכוון לטוב.

"והיה לי לרועץ"

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.

אזור הנוחות

מהו "אזור הנוחות"? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המקום בו הכי נוח לנו. זהו המקום בו אנו מרגישים טבעיים, שלווים ושוחים "כמו דג במים". מקום זה, הנקרא "אזור הנוחות", יכול להיות בהקשר של עבודה, זוגיות, יחסים עם אנשים ולמעשה בכל תחום בחיים. לאזור הנוחות יש כמובן יתרונות אך גם לא מעט חסרונות וכאשר האזור הופך ל"נוח מדי", נוצרת לא פעם תקיעות..
למי יש אזור נוחות? לכולם! אין אדם שלא מעדיף להרגיש בנוח ובסביבה הטבעית שלו ולכן כל אחד יוצר לעצמו אזור נוחות משלו. המדובר למעשה במערכת של הרגלי התנהגות אשר גורמים לנו להרגיש מוגנים ובטוחים מפני הסביבה. אזור הנוחות יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. חלק מקיפים את עצמם רק באנשים מוכרים ולא יוצרים קשר עם אנשים חדשים, חלק מהאנשים נמנעים מאתגרים חדשים בתחומי הקריירה או החברה ומשמרים את הקיים וחלק פועלים דווקא הפוך – מתמכרים לריגושים או לסיכונים.
כיצד יוצאים מאזור הנוחות?איזור הנוחות נראה בתחילה כמו מקום טוב ומוגן, אך כאשר מגזימים ו"שוהים" בו יותר מדי, איזור הנוחות הופך לחיסרון גדול ויכול ממש לסגור אותנו ב"טבעת חנק". במקרים אלה חשוב לעשות הכל על מנת לנטוש את איזור הנוחות ואין זו משימה קלה כלל וכלל. גם בתחום האישי וגם בתחום העבודה, איזור הנוחות יכול להגביל אתכם ולעצור את ההתקדמות שלכם. תתפלאו לדעת אולם המודעות לאזור הנוחות אומרת שאתם כבר בחצי הדרך מחוץ לה! הצעדים הבאים יהיו להפנות את זרקור המודעות בכל פעם שאזור הנוחות קורא לכם ומאיים על התקדמותכם קדימה. כך בהדרגה נולדים הרגלים חדשים.
כי חשוב להבין: איזור הנוחות הוא מעין "כלוב של זהב". ההרגשה בו היא מאוד נוחה, אך הוא מפריע לנו בדרך כלל להצליח בחיים. כל אחד שיבחר לוותר על איזור זה, רק ירוויח בטווח הארוך וחשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעשות זאת ולסגל לעצמו הרגלים חדשים מחוץ לאזור הנוחות!
לפני שאגיע אל הפואנטה, שלשמה אני כותבת את המאמר, בואו נסכם את שכתבתי למעלה. מיקוד. אזור הנוחות שלנו – כשמו כן הוא – האזור שבו נוח לנו. המקומות שכבר בילינו בהם, פעולות ומקצועות שאנחנו צברנו חוויות הצלחה בהם, הימצאות בחברת אנשים מוכרים לנו שאנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו וכיצד "נרצה אותם" וכד'. זאת אומרת, להשאר באזור הנוחות, זה סוג של הגנה עצמית מהאפשרות שאולי זה יפגע בנו. לכאורה אנו סה"כ שומרים על עצמנו. רובנו לא מצליחים להבין ולהפנים כי הפחד מהשונה, החשש מכישלון, הרתיעה מהבלתי מוכר.. אלו הן התכונות שחוסמות את דרכנו ומונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח בחיים – ובגדול.
בחופש הגדול הזה. עשיתי זאת. התבקשתי להיות מנהלת של קייטנת בית הספר. כמנהלת קייטנות ילדים בעבר, שמחתי מאוד. "קטן עלי". מוכר, ידוע.. אין שום בעיה. הופתעתי. זה לא מה שהכרתי.
אני ידעתי שקייטנה היא מסגרת חינוכית חלופית לגן או לבית הספר לילדים בחופשי השנה. הקייטנה כוללת לרוב פעילויות מגוונות, כגון ימי טיולים, סדנאות, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. בקייטנות מסוימות אף הקדשתי לנושאים מסוימים, החל ממדע וכלה בספורט כמו למשל "העלייה לארץ ישראל". זה קרה בשנה בה עלו מאתיופיה. זה היה בקרית מוצקין. ההמנון של הקייטנה היה "שיר המסע" של גרוניך. גרפתי הצלחה גדולה מאוד. הכרתי מדריכים שהגיעו מרחביי הקריות. עבדנו קשה להכין את הקייטנה ועשינו עבודה שדיברו עליה שנים אחר כך. הייתי בטוחה שאני נכנסת ל"מגרש"" מוכר וידוע. מקום של חווית הצלחה. ומה הבעיה, לחזור על אותם דברים. אבל, לא. היקום קרא לי לצאת מאיזור הנוחות.
התבקשתי לשחרר, להכניס לעולמי אנשים חדשים ואפשרויות חדשות. אדם מצליח בזכות התעוזה שלו, האומץ, הביטחון העצמי, האמונה בעצמו ובמה שהוא מייצג וחוסר הפחד מאפשרויות חדשות. השנה הקייטנה לא הייתה קייטנה רגילה, מוכרת משנים עברו. גם שם חדש קיבלה: "בית הספר של החופש הגדול" תכנית זו היא ביטוי לתפיסה שמוביל משרד החינוך – "מחנכים מסביב לשעון" בשנת הלימודים ובחופשת הקיץ. נושא מרכז, מערכת פעילות ברורה וחד משמעית. אין ימי טיולים, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. "צאי מאיזור הנוחות" – זעק לי היקום.
ישבתי וחשבתי כיצד אני לוקחת את חוויות ההצלחה ובונה קייטנה שיש בה פעילויות מגוונות, חוויתיות ומשמעותיות. קייטנה שתענה גם על המתבקש מהחינוך הפורמלי ותתחום עצמה בבלתי פורמלי ואני, אני ארגיש משמעותית. שאכן אעשה שינוי משמעותי בעשייה משמעותית. בכל יום חובה להעביר תחום עניין פדגוגי/חינוכי, שהרי מדובר בבית הספר של החופש הגדול, לשלב כמה שיותר פעילויות מגוונות וסדנאות להטמעת המסר החינוכי, מהחינוך הבלתי פורמלי והחשוב לתת לילדים תחושה טובה, מהנה ומאתגרת, כי הילדים באו לקייטנה.
אבל, זה לא נגמר כאן. המדריכים גם הם באו להדריך ב"קייטנה". הם נמצאו באזור הנוחות. כי הם היו בקורס מד"צים, ששם הדריכו אותם לרכז את הילדים לפני פעילויות בימי טיולים, ספורט (הרבה ספורט), ביקורים באתרי בילוי. גם אותם אני צריכה ללוות ולהוציא מאזור הנוחות. אנשים מצליחים לומדים לפתוח את עצמם, כל אחד בדרך אחרת, ועד כמה שזה קל ונוח להישאר בקובייה המוכרת והאהובה, הם פותחים את עצמם ומכניסים לקובייה שלהם אפיקים חדשים, אפשרויות חדשות וכתוצאה מכך גם הצלחות חדשות.
אנחנו לקראת השבוע האחרון של "בית ספר של החופש הגדול". במסגרת הנושא המרכז שלנו "ישראל שלי בת 70" שלבנו פעילויות מגוונות של נגינה בדרבוקות, שירה עם המורים לנגינה של בית הספר, אלקטרוניקה, ריקודי עם, חיות וחיוכים, יציאה לחורשה, פעילויות ספורט מאתגרות ולמדנו על "חומה ומגדל", הומור ישראלי, המיוחד והייחודיות בעם שלנו, סיפורי עם ואגדות העם, הפעלה של בנות השרות מטעם הקרן הקיימת לישראל ועוד.
ומה איתכם? האם אתם באמת רוצים להישאר במקום שבו לכאורה נוח, אבל לא למצוא את ההצלחה הנוספת, האחרת? אולי עדיף להפסיק להתלונן. לקטר. לרטון. אולי זה הזמן להיפתח, לפרוץ את הגבולות המוכרים, להשתחרר מהכבלים העוטפים אותנו ולצאת החוצה – להכיר אופציות חדשות, לנסות דרכי פעולה שונות, כדי להביא את עצמנו להצלחה גדולה יותר ממה שהייתה קודם לכן.
אנו צריכים להושיט לנשמה שלנו יד, להתאמץ, להיפתח, להשתחרר ולקבל את העובדה שאפשרויות חדשות ישנן כל הזמן – אם רק נדע לזהות אותן ולנצל את הרגע הנכון – הרווח יהיה כולו שלנו.
בהצלחה