תגית: חוויות

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

הברכה בימי הולדת: "שתזכה למעשים טובים ומשמעותיים בחייך". ברכה שלכל הדעות משמעותית, כי כולנו מבינים שעשייה משמעותית מביאה לאושר גדול, לחווית הצלחה, מקפצה לעשייה נוספת, מוטיבציה להמשכיות בעשייה חיובית ועוד.
הברכות והאיחולים ביום ההולדת נועדו לזרוע אנרגיות חיוביות. לאחרונה אנו מקבלים הנחייה לא לברך בדרך השלילה. לא לאמר: שרק תצליח להתגבר על הקשיים, או שלעולם לא תחלה, או שלעולם לא יפטרו אותך. האיחולים לא יזכירו שלילה. ברור שדרך זו הגיעה לאחר חשיבה יתרה שאם נעסוק בשלילה, השלילה תגיע בדלת האחורית, כפי שנאמר "כאשר יגורתי". כך שאנחנו מסכימים שתמיד צריכה להיות חשיבה במה אנו עוסקים ובמה אנו מעסיקים את מחשבותינו.
הגיעו אלי מטופלים שעסוקים מאוד בארוע זה או אחר שחוו במהלך חייהם. הארוע התרחש בילדותם, בבגרותם, בנקודות זמן שונות בחייהם. כתבתי את כל המקרים וניתחתי את הסיטואציות ברמה המעוגנת במדעי ההתנהגות. מצאתי שלכל המקרים נקודות תואמות : מתי, אייך וכמה. הסיטואציה (הארוע הטראומטי) מהווה גורם התנהגותי מעכב לכאן ועכשיו.
מדעי ההתנהגות מנתחים ארוע התנהגותי באבחון הסיבה הגורמת לתוצאת ההתנהגות. מה הביא אותי לנהוג באופן שבו נהגתי. מה שאומר באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים, שאם נהגתי באופן זה או אחר, הסיבה להתנהגותי המעשית, שאותה ניתן לכמת בערכים נאותים או לא נאותים, תלויים בגורם שאני ורק אני נתתי לו להשפיע עלי ברמה שיגרום לי לנהוג כפי שנהגתי.
ואם כך המדע אומר, מי אנחנו שנאמר אחרת. זה אומר שעל מעשיי שלי, עלי להלקות את עצמי ונשמתי שגרמה לאותו "גורם מובחן" להיות לי מנתב להתנהגות זו או אחרת. להביא עצמי לרמת דיכאון של הלקאה עצמית. שנאה גדולה לנשמה שהביאה אותי ליישם מעשה נוראי.
הרוחניות, שכל מטרתה העצמת הנשמה ולא דישה ב"למה זה קרה לי", תתמקד בגורם המוטיבציוני שגרם לאותו גורם מאבחן להשפיע עלי ולהביאני לידיי מעשה. שוב דישה ב"למה" .
רבותיי זה לא רלוונטי. אנחנו צריכים להבין ש"לא בוכים על חלב שנשפך", או יגידו בערבית "אילי פת – מת." ~ מה שעבר – מת, מה שהיה – היה. המבט תמיד קדימה. אני צומח. אני מוצא את האור ואליו אני מכוון את הצמיחה העתידית שלי. אני מוצא את סביבת החיים הנכונה שלי כפרח לפרוח. מוצא את הגנן הנכון שידע לתת לי את המינון הנכון של הדשן והמים להם אני זקוק. אדם אחד שיאמין בי, שילך איתי יד ביד אל האור.
ואם נעזוב את הבוטניקה לרגע ונחזור להיותנו בני אדם. חקר האישיות (הפסיגולוגיה החברתית) וחקר ההתנהגות (מדעי ההתנהגות) טוענים שאנחנו מחוזקים מהסביבה. הסביבה היא שמעודדת אותנו למעשים ולחוויות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו סביב מספר גדול של אנשים שיאמרו לנו שהמקרה שחווינו בחיים נוראי. שיעצימו את המקרה ויגידו "על זה אני לא הייתי מוותר" – ככל שנשמע את העצמת החושך לממימדים ש"איך אתה חיי עם זה"? = לא נחייה! נכנס עמוק יותר למקרה וכך גם ייחרט המקרה יותר בנשמתנו. העצמת המקרה הלא טוב שעבר חברנו, אדם שאנחנו אוהבים חייב לקבל פרופורציות של הישרדות, של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע. (קובי לוריא)

בכל מקרה לגופו. חשוב שימצא האשם שהיה שם ועודד אותנו לעשות את המעשה הלא נאות. אבל ואבל גדול, את האשם ימצאו העושים במלאכה. אנחנו מיד צריכים למען יקירנו לחפש את האור, לצמוח ולהתפתח הלאה. ללא דישה באשם ובחייו. הוא את שלו יקבל, אם אנו מאמינים בבורא עולם, בורא עולם ידאג לעשות צדק בדרך שלו. אם נאמין באנשי הצדק והאחראים על ביטחוננו, הם ידאגו. תפקידנו להעצים את עצמנו ואם הנפגע הוא בן, בת, חבר, חברה, מיד להיות 100% שם בפרופורציות והמשך חיים נורמטיביים ומיטיבים. מציאת האדם שגרם לשקית החלב להישפך על הרצפה לא תאפשר לנו למזוג לכוס הקפה הבא את קמצוץ החלב המתבקש. כן כולנו ננסה ללמוד להבא אייך ננהג אחרת שנמנע משקית החלב להשפך.
עברתי בחיי לא מעט. הדישה בחושך לא מסייעת להרים ראש ואף גורמת לנפש הפגועה לפתח מחלות פיזיולוגיות. צאו מזה. כמה שיותר מהר. הרימו ראש. נר קטן מאיר חשכה גדולה. זה תפקידכם בעולם – להאיר ולכוון לטוב.