זוגיות ומשפחה בסגר ושומרים על שפויות

שפיות היא מונח משפטי המצביע על היותו של אדם בעל כשירות נפשית מספקת כדי לשאת באחריות למעשיו. כלומר, שיכולתו של אותו אדם להבדיל בין מציאות לבין דמיון ולהפעיל שיקול דעת סביר, היא טובה מספיק בשביל לשאת באחריות.

שימור הזוגיות מתקיים בעצם לקיחת אחריות על היות הזוגיות מתנהלת בחוויה שפויה של המציאות. תאוריה של שפיות פותחה על ידי אלפרד קורזיבסקי במסגרת הסמנטיקה הכללית. הוא האמין כי שפיות קשורה להתאמה המבנית (או לחסרונהּ) בין תגובותינו לעולם לבין מה שמתרחש בעולם באופן עובדתי. דהיינו להכיר במעלות ובחסרונות שבזוגיות הקיימת, תוך התנהלות במצב נתון.

המצב הנתון הוא שכזוג או כמשפחה גרעינית, אנחנו מחוייבים להיות 24/14 ביחד. אין איוורור ואין כל אתנחתא מהקבוצה. וכאן הטעות. האיוורור והאתנחתא תלויה בנו. חיינו מלאים בפעילויות משותפות מהנות, ודי בהן כדי לאלחש את הכאב לגבי החוסרים הרגשיים בקשר הזוגי בשגרת החיים. הזוג יוצא הרבה למסעדות או מארח חברים לעתים קרובות, הזוג עושה ביחד ספורט. זוג שיש לו תחביב משותף שבו הם משקיעים את מרבית זמנם הפנוי וכמעט ולא עסוקים בהבניית זוגיות שתחזק אותם ואת משפחתם הגרעינית בעת משבר או קושי הנקרה ללא התרעה.  מאחר שהקורונה כפתה עלינו גמילה כמעט מכל הפעילויות החוץ-ביתיות שלנו, היא אילצה זוגות כאלה להכיר במה שיש, וליתר דיוק במה שאין ביניהם, כשמנקים את כל הסחות הדעת.

הסגר ביטל את האפשרות של שני הצדדים לקחת לעצמם את הספייס שהם זקוקים לו כדי לשרוד את הזוגיות.היעלמות המרחב חושפת את המרחק שנפער בין בני הזוג בשעה שהם בסך הכול ניסו להחזיק את הקשר ולא להבנות. אז, יאמרו גדולים וחכמים "מה שלא לשמה בא לשמה". זה הזמן לברך. כן. בכל מצב נורא וקשה ככל שיהיה, יש למצוא את הנתיב החיובי. זה הזמן להבנות את הקשר הזוגי והמשפחתי, ולא רק להשאירו ברמת "החזקת הקשר".

אהבה אינה מסע דמיוני. אהבה מיישמים בהבנה, הכרה, אחווה וכבוד הדדי. השכיבו את הילדים לישון, קחו כלי כתיבה וכתבו הבנייה לחיים משותפים. קונסטרוקציה לבית חם, רגוע ונעים. חינוך, מה דורשים מהילדים ומתי? ןמתי הילדים יודעים שאמא ואבא נחים, עוסקים בעבודתם, והם עסוקים ללא תלות בהורים (עד שעה). כלכלה, בדקו מה מצב ההכנסה וכמה ניתן להוציא בחודש. יש תקציב ורק איתו חיים. אם יש בעיה לא נשארים עם אגו, דואגים לילדים, מתקשרים לצוות חרום בישוב או לרווחה ומדווחים על המצב ומבקשים פתרון (זכרו שזו תקופה שתחלוף). התנהלות ביתית, מי אחראי לעשות ומה? מסכים, מי יושב מול המחשב, מול הטלוויזיה ומי בוחר תוכניות? הכל כתוב. בבוקר נפגשים עם הילדים, משקפים את ההחלטות, מאפשרים לילדים להגיב. אם יש מקום שניתן לבוא לקראתם, זה המקום להיות גמישים (לא יותר מדי). כך מתקיימת מחוייבות לחיים המשותפים ואחריות להבנייה שפויה של התנהלות בזמן הסגר. שיהיה בהצלחה.

האם בזוגיות קיימת סובלנות?

סובלנות היא הנכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. בזוגיות אנו מחויבים לחיים הרמוניים מתוך הכרה בלגיטימיות של העמדה האחרת. השאלה שנשאלת האם אותם חיים הרמוניים מאפשרים "אוטונומיה" בחיים המשותפים. חשיבה אוטונומית פירושה חשיבה משותפת, דיאלוגית.דיאלוג בין בני-אדם המכוננים את הרציונליות שלהם באמצעות השיח, לא בני-אדם המביאים אל השיח מוצרים מוגמרים שאז מתחרים ביניהם בכוחניות פוליטית ויוצאים מחלוקת כמעט תמידית.

בעוד אמת ושקר הם עניין של  כן-או-לא, הרי שהתנהגות נכונה, דהיינו קיום זוגיות בנורמות המקובלות, הוא עניין אחר. המוסר מאפשר את השגת האמת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות לבו, אלא ממקור פנימי ועמוק שאינו מורגש כלל כבא מן ה"אני" העכשווי. מה ששומע אדם באופן זה ברור כל כך שאין להרהר אחריה בשכלו, כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו. האינטואיציה היא לשמוע את האמירה הפנימית הבוקעת מתוך מעמקי נפש האדם, אף שזו נדמית לאדם כאילו באה מבחוץ.

הדגש הוא על מהשחובה לעשות מהמוסר האישי ולא על מה שחובה מתוך נורמות חברתיות. לצורך הבהרה בעניין אעזר ב"תנורו של עכנאי" שמהווהנדבך חיוני בתפיסת עולם הקוראת להתמודד "כראוי" עם בעיות השעה והזמן, התמודדות שכרוכה בלאספק בפרשנויות חדשניות להלכה. "לא בשמיים היא" מתלכד היטב עם הערכים המודרניים שלאוטונומיה, סובלנות וחיים בחברה. במובנים אלה, לתנורו של עכנאי מסר שיש להתייחס לפרשנויות חדשניות של ההלכה, בהתאם למציאות המשתנה, ובהתאם להלכי הרוח של הדור.

הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד.גם בזוגיות אנו נזקקים לאותה מערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין השניים. "פלורליזם חברתי" זהו הפלורליזם שמכיר בערכו של האחר. הזוגיות חייבת להיות מבוססת על ההכרה בשוני הקיים בין בני אנוש ובין תרבויות ואף חשוב שיהיו מעוניינים השניים בטיפוחו. לדעת גולדמן, אחד הטיעונים המרכזיים לתמיכה בפלורליזם מסוג זה הוא ההכרה בעובדה שבכל יחיד ויחיד (ולפיכך גם בכל חברה) מצויים מספר "קולות" ערכים ושאיפות שאינם עולים בקנה אחד. גדולתו של זוג שידע סובלנות וילמד לצמוח בהקשבה לזולתו.

"לא בשמיים היא" ולא בנורמות חברתיות: חכמה הנה סגולה אנושית, המחייבת יצירתיות, חירות ודיאלוג. בני זוג, בכדי להגיע לשלום בית ימצאו את הדרך ליישב מחלוקות ע"י הקשבה והבניית הכללים המתאימים לשני בני הזוג ולאו דווקא יהיו אלו מוסכמים ע"י הסביבה. לכל בית ישנה האוטונומיה לקביעת כללי ההתנהגות המוסכמים על בני הבית, כל עוד מדובר בכבוד ומוסר הראויים.

למה חשוב לנו להכניס לחיינו בן זוג?

מחקרים רבים העלו שנשואים מאושרים, חיי משפחה טובים וחברים קרובים נמצאים בראש רשימת הגורמים לאושר ושביעות רצון. יחסים חברתיים ותומכים משפיעים על חוסן נפשי והחלמה גם ממחלות קשות. קשרים חברתיים משפיעים על אושרו של היחיד יותר מהישגים מקצועיים או ביטחון כלכלי.

עם היווצרות הקשר הראשוני של התינוק עם אימו, מתפתחים יסודותיה של ההתחברות החברתית, כצורך בסיסי להימצא בחברתם של אנשים אחרים בעתות מצוקה ומצבים חדשים. התינוק לומד שנוכחות הזולת מרגיעה אותו ומשמשת לו עוגן להתמודדות. אנו נמשכים לקשר עם האדם שיוצר בקירבנו את החוסן הנפשי להצלחה ותמיכה בשעות משבר. המשיכה הרומנטית איננה עיוורת וגם היחסים בין בני זוג מתבססים על שיקולים של רווח והפסד.

נוכחותו של הזולת אינה מרגיעה רק בינקות. ההתחברות לזולת בקרב אנשים מבוגרים  גוברת כשהם נרגשים עקב ארועים טראומטיים ונוכחות הזולת מסייעת לרכך את המתח ולהקל על המצוקה.  סגנון התקשרות המאופיין בביטחון נמדדת בתחושת הערך שרוחש לו הזולת ובתחושת האהבה שהוא ראוי לה, תוך אמון מלא בכוונותיו הטובות של הזולת. אופי זה של תקשורת מפתח יחסי קירבה המלווים בהרגשת נוחות רגשית.

תכיפות המפגש עם הזולת מגבירה את תחושת הנוחות בנוכחותו ומשפיעה על תחושת החיבה כלפיו. הסיכויים להיווצרות וחיזוק יחסי חברות תלויים במיקום ובתכיפות המפגשים. חשיפה של שני בני הזוג לקשיים והתמודדות מולם, תוך תמיכה הדדית והכלה, מחזקים את הביטחון שאכן מדובר בחבר לחיים והוא האדם הנכון להוות בן זוג. תחושת ההקלה שמרגיש היחיד אל מול הקושי בזמן נוכחות הזולת, היא המעצימה את החיבה וחיברות כלפי השותף.

גורם נוסף וחשוב לא פחות הוא גילגולו של חינוך. מי שקרא את הספר שלי, יכול מיד להתחבר ולהבין מה בבן הזוג מזכיר את אמא/אבא, אלו תכונות אופי או התנהגות מזכירים לנו את המורה/המדריך או כל אדם שהיה משמעותי בחיינו.

חשוב שנדע שכל מערכת יחסים שנבנית מושתתת על יחסי גומלין. בנויה על רווח והפסד. בן זוג אינו משהו שחייב גוף האדם. בן זוג, זו תוספת יקרה לחיים שיש לשקול היטב את הערך המוסף החיובי והמטיב לחיי.

שני הסברים להערכת בן הזוג, הנזקפים שניהם לכדאיות ותועלת. מקור המשיכה לבן הזוג היא בתועלת שבקשר. עד כמה יצליחו חיי טוב יותר בנוכחות בן הזוג? עד כמה רגועים יהיו חיי בנוכחות בן הזוג? בהצלחה.

להתנהג כרגיל, להתנהג רגיל, זו דרישה מוגזמת?

השעה הייתה עשר בלילה. צלצול הטלפון הפר את הדממה הרועשת בעידן הקורונה. נערה בת 16: "סליחה על השעה אני ממש זקוקה לך". כמובן, אני כאן לסייע. השיחה סבבה סביב הדרישה של ההורים והמורים "חייבים להמשיך כרגיל". למידה מרחוק, הכנה לבגרויות, למבחנים, עזרה בבית (ארבעה אחים), ההורים עובדים מהבית, זקוקים לעזרה בהסגר.

התנהגות אנושית מתרחשת ע"י בני אנוש. ההתנהגות הינה תוצר תגובתי לגירויים חיצוניים או פנימיים (גירויים מהסביבה או מאוויים פנימיים של האדם). קיימת יכולת לווסת את התגובות והפעולות לצורך הפקת התנהגויות מושכלות ומכוונות מטרה. האם קיימת התנהגות רגילה?

ההתנהגות תלויה בסביבה וגנטיקה. על הגירויים המותנים בסביבה, מחוייבים המבוגרים האחראים לתת את הדעת. הגנטיקה, היא אותם מאוויים פנימיים שהם נתון ויחד עם זאת גם בהתנהגויות שהן תוצר של גנטיקה, ניתן להתמודד על ידי חינוך מחדש, כך הוכח במדעי ההתנהגות.

האם קיימת התנהגות רגילה? האם קיים מצב, שהגירויים בסביבה והאדם אינם משתנים כלל וכלל? האם מצב כזה אפשרי? המשתנים בסביבה אינם קבועים, כך שהתגובתיות של האדם למשתנים בסביבה גורמים לו להתנהגות אחרת. בטח כשמדובר במצב שלא הכיר לפני כן. כך שגם אין חזרתיות על התנהגות שהסביבה הכירה אצל אדם זה בזמן אחר בעברו.

אוסקר ווילד אמר "אף פעם אל תתייחס למשהו שמתייחס אליך כרגיל". בנקודה זו ברור שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות רגיל. לא יכול להיות כרעהו או כאחד אחד זולתו. כל אדם מגיב אחרת למה שקורה סביבנו. היום אנחנו לומדים להכיר את ההתנהגויות שהן תוצר למצב הלא רגיל, שנכפה עלינו. חשוב להיות רגישים, לשוחח, לאפשר.

במסגרת ההתנהגות המתבקשת של אכפתיות, אמפתיה, סולידריות והכלה, חשוב מאוד להכיר באחריות להתנהלות בריאה פיזית ומנטלית שלנו ושל הסובבים אותנו. שיחה פתוחה עם הילדים. שיקוף המצב העכשווי. שיחה יומית. שיחת בוקר פותחת יום ושיחת ערב סוגרת יום. כל יום אינו כרגיל. כל יום שונה מקודמו. חשוב להכיר במשתנים הסביבתיים והאנושיים המרכיבים את ההתנהגות של כל הנפשות בבית.

ההכרה שתכונות מסוימות של האדם והטמפרמנט שלו נוטים להיות עקביים, אך עם זאת התנהגויות אחרות יכולות להשתנות במהלך החיים מרגע הלידה, לאורך תהליך ההתבגרות והחיים הבוגרים, כל שכן במצבי לחץ הנגרמים ממשתנים סביבתיים. בנוסף להשפעות של הגיל והגנטיקה, ההתנהגות האנושית מונעת בחלקה על ידי מחשבות ורגשות, אין לשכוח זאת ואף לו לרגע. הילדים שלנו זקוקים לנו המבוגרים האחראיים לאיזון ומציאת השפיות בכל הכעוס הקיים. היו שם בשבילם. ההתנהגות האנושית היא חלון לנפש האדם, שדרכו ניתן לחשוף את העמדות ואת הערכים שלו ושלנו.

 

כיצד נסכים ונאהב מצב שנכפה עלינו?

זוגיות היא מצב התנהגותי שבא מתוך בחירה. אופיה של הזוגיות נבנית על פי הזוג שבוחר לנהל חיים משותפים. ישנם שני סוגים: הנצים שהם ציפורי טרף, החייבים להיות חופשיים ואין להם התנהלות ביתית או משפחתית קבועה. אלו אנשי הקריירה. שלעתים ימים שלמים אינם מגיעים הביתה. אלה הבוחרים עבודה של נסיעות לחו"ל. ויש את התרנגולים, שחיים בלול וחייבים את המסגרת החמה. אלה שבוחרים עבודה של "להדפיס כרטיס", להגיע להשכיב ביחד את הילדים. ארוחת ערב משותפת לפחות פעם ביום.

והנה באה הקורונה. מצב נתון. לא יוצאים מהבית. הניצים צריכים ללמוד את מנהגי התרנגולים. זה לא קל, אבל זה הנתון. צריך לשבת בבית. לא לחפש לצאת לחוף הים. לא לצאת לצימרים, כי אינם יכולים לשבת בבית. המצב נכפה ויש לקיימו לפי הוראת משרד הבריאות, כי אחרת מצבנו הלאומי יהיה קטסטרופלי.

כדי להתגבר על המצב, אחשוף אתכם לשיטת הטרילותרפיה. פסיכולוגיה המשלבת בין הפסיכולוגיה המערבית לבודהיזם. השיטה מניחה שהנפש האנושית מכילה בתוכה שלוש קולות. הילד הפועל מהרגש, הילד שפועל באופן הגיוני ורציונלי וההורה שמנסה לאזן את שני אלה. האדם, כך טוענת השיטה, נולד עם פוטנציאל לאיזון בין הילד שעושה מה שהוא רוצה, לילד שעושה את מה שצריך אבל מהלך החיים עצמם משפיעים על שני קולות הילדים שבתוכנו כך, שכשקולו של אחד מהילדים חזק יותר מהאחר, משתבש האיזון המיוחל, והאדם חווה חוסר נוחות ומתח וכך נוצרים משברי החיים.

אקח את הקו של השיטה ואומר. יש בכל אחד מכם את הנץ "תעזבו אותי באמא שלכם, מה השטויות האלה, לשבת בבית", התרנגול "בואו נשמע ונשמור על סבתא וסבא, נשמור על האנשים שבאמת חשובים ויקרים לנו" ומשרד הבריאות "אל תצאו מהבית, נקודה".

אין כרגע אפשרות ללכת לטיפול. אתם תיקחו אחריות ותהיו המטפלים של עצמכם. תחליטו שאתם הבוגר האחראי שנמצא בכל מטופל ומחזיר לו את הכלים ליצירת אותו איזון פנימי. נהלו שיח שנותן מקום לרגש ומבטא בצורה ברורה את השכל וביחד מצאו את האיזון בין השניים קחו עליהם אחריות, עשו גישור מושכל בין  הקונפליקטים והכתיבו פתרון רגשי ומאזן, שנותן לכם את הכלים לאזן ולהתגבר על הקשיים שכל אחד חווה בתקופה זו שנכפתה.  מצאו את הנכון לכם בתוך התקופה הזו. אפשר להחליט על זמנים של מרפסת וחדר שינה. הפרדה. אחד קורא ספר והשני צופה בטלוויזיה. הכירו בקשיים של בני הזוג שלכם ותחליטו ביחד כיצד מתמודדים. בנו תוכנית. אל תחכו לפיצוצים. מצאו את כוח האהבה בשהות המשותפת. בהצלחה.

האם הקניית כישורי חיים בשיח, במצגת, בהרצאה פרקטית לילדים?

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

האם קיימת אמת אחת, בזמן ויכוח בין בני הזוג?

הוויכוח הוא כלי חברתי בעל עוצמה (ככה אני רואה אותו); בכוחו לפשר בין בעלי-הוויכוח, לקרב ביניהם, ליישר את ההדורים; אך בכוחו גם להרחיקם זה מזה ולהגביר את הקיטוב. כפי שגדלנו באמירה ש"מטעויות לומדים", חשוב לי שנראה שמוויכוח מתעצמים. הוויכוח מאפשר לי להכיר וללמוד את האמת של הצד השני. האמת של הצד השני, היא המהות עליה גדל והתחנך במשך שנים. האמת של הצד השני היא מהות האישיות שלו. הכרות שכזו יכולה להיות מצע נכון לשיחה מקרבת ומשמעותית להמשך חיי הזוגיות.

באחד מפסקי הדין כתב השופט יעקב טירקל: "לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית 'מזעיפה', בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים… ". אני מבקשת לחבר אתכם לכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר, בה הסברתי מהמקום ההלכתי שהחיבור בין שני חומרים דליקים החמצן והמימן יוצרים מים שמכבים את האש. הוויכוח הוא החיבור. הוויכוח, שמתנהל באופן תרבותי, שיח מכבד, מהווה סביבה מטיבה להכרות והבנייה נכונה לעתיד טוב יותר.

גם אם  "גבה הר ביניהם" (בבלי, חולין ז, ב), הוויכוח המתנהל ברמת שיח מכבד, מהווה סלילת דרך חדשה החוצבת בהר ומגיעה לחבר בין השניים. על מנת שהכרעה בוויכוח שכזה תוכל להועיל לתהליך החברתי ולא להזיק לו, נדרש כי ההכרעה – גם אם, מטבע הדברים, לא תתקבל על דעתו של צד מסוים – לא תרמוס את האמת שעל-פיה הוא חי. בכל וויכוח חייבים לזכור את האינטרס המשותף שהוא חיים משותפים שלווים ורגועים.

וויכוח אף פעם לא יתנהל בנוכחות אנשים נוספים, שאינם אנשי מקצוע. בטח לא ילדים או בני משפחה. יש לקבוע מבעוד מועד זמן המתאים לשני בני הזוג לשיחה. אף פעם לא מתפרצים ללא חשיבה על כל מילה שיוצאת מהפה. בזמן הוויכוח, חשוב לשתף בכל המחשבות או הרגשות שהציפו בזמן הכעס, מה בדיוק היה קשה לי להכיל?  רק לאחר הקשבה בתשומת לב מלאה לכל הפרטים, מגיב הצד השני. התגובה תהיה קודם הכלה. שמעתי ש… הבנתי ש…  ורק אז, חשוב לי לאמר ש…

בכל סיום ויכוח יתקיים סיכום. מה בדיוק הבקשה לשינוי? חשוב שהבקשה תאמר באופן שמכבד את הצד השני, מכבד את המסוגלות שלו לנדרש ממנו. מכבד את האישיות שלו, את האדם שהוא ואת האמת על פיה הוא חי.

"בכלל לא טובה היא שיטת המלחמה בין החול ובין הקודש. הכרח הוא שנמצא איזה דרך שלום, שהחול והקודש, אף על פי שהם נראים כאילו הם מתנגדים זה לזה בחיים, מכל מקום כל אחד ילך במסילתו המיוחדת לו. ועל ידי זה … לא די שלא יהיו מתנגדים זה לזה, אלא שעוד יוסיפו אומץ זה לזה, וכל אחד מאלה שני הכוחות שבחיים ובמציאות יעזור את חברו להשלים את מטרותיו היסודיות" [מאמרי הראי"ה ב', הקודש והחול י'].חשוב להכיר באמת של הצד השני, גם אם לא לקבל אותה. לכבד את האמת של הצד השני ורק במקום של שיח מכבד, להיבנות וליצור את האמת המשותפת למען חיים משותפים רגועים ובטוחים.

חיים אחרי המוות

הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות. זה באופן חלקי מכיוון שחיים הם תהליך, ולא חומר. נסכם בשורה אחת שחיים הם מאפייניו הביולוגיים של היצור החי. הכניס בו רוח חיים. הכניס אוויר, נשף. הכניס בו נשמה. על פי המסופר בבראשית, פרק ב', אלוהים ברא את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מכאן ניתן להבין שאם אינו חי, חסר רוח חיים, מת.
משתמשים במושג "רוחות" כשמדברים על המתים. ואם אנו מבינים ומאמינים שרוח החיים שוכנת באדם הנושם והחי, אין מדובר במתים. הרוח החיה מסתובבת, נושמת ומתפקדת ביננו. כשמעוניינים לתאר אדם פעיל, אומרים עליו גורם מלהיב ומניע. "הוא היה הרוח החיה במסיבה". יתרה מכך, אדם שמח הוא אדם בעל מצב רוח טוב.
לעומתו אדם מת מתואר כהפסקת החיות באדם. המאפיינים הביולוגים שהיו פעילים בזמן שהאדם חי, מפסיקים לפעול ואז האדם מת.
אנחנו מדברים על אדם חי, אנחנו מדברים על ארבעה פרמטרים: גוף. נפש. רוח, נשמה, מה משפיע על על פעילות הנשמה? הרי זו אנרגיה.
התורה היהודית, מבקשת מכל אדם שקם בבוקר לאמר בתפלת שחרית
מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: "החזרת"? סליחה, לאן הלכה נשמתי ולמה?
כמה מכם חולמים בלילה שאתם עפים מעל. צופים מגבוה על יקירכם. וכמה מכם לקראת בוקר מרגישים נפילה חדה. כן, ככה חוזרים לגוף.
שנת הלילה היא שינה, שבה הנשמה שלנו אסטרלית ויוצאת לתובנות מהגוף. וחוזרת בבוקר. מכיוון שרוח האדם עדיין מתפקדת הגוף חי. הגוף נושם ומחכה לחזרתה של הנשמה.
במשך התפילה אנו אומרים: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים:
שימו לב… מתוך אמונה שהצלחנו וקמנו בבוקר והנשמה חזרה.אנו מודים. שאלתי פעם קשיש בבית אבות בו עבדתי: "איך אנו יודעים שאנו חיים כשקמים בבוקר?" ענה לי: "אם כואב לי משהו". בסוף החיים בגלגול הזה הנשמה יוצאת למסע, קצת יותר ארוך. היא תחזור. אבל, כן אבל. היא תחזור אם הנשמה תלמד את מה שהייתה צריכה ללמוד. אם הוכיחה שהבינה לאן הי פניה וכיצד היה עליה לתפקד נכון על מנת לשרת את יעודה ויעוד העולם הזה.
הנשמות הטהורות חוזרות. שוב יפיח נשמה ושוב יחיה.
אנשים רבים סיפרו על היותם בתדר האחר. החוויה השמימית. המוות הקליני. מאות אנשים מספרים שהיו וחזרו. אין אלו סיפורים בדיוניים. יש חיים אחרי המוות. יש מצב שחוזרים לגילגול נוסף ולעוד גילגול.
היו משמעותיים. היו טהורים וחיי הנצח של הנשמה הנצחית שלכם יהיו מובטחים. שימו לב לסימנים של האהובים שלכם. תנועות גוף, תגובות מאפיינות. הנשמה חוזרת עם שפת גוף שאימצה בגילגול קודם. עם משפטים שהיו מאפיינים בולטים שלהם.
היהדות קבעה שיבעה, חודש, אחד עשר חודשים ושנה. לא סתם. אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. קל יותר להסביר שהאבלות היא למען האדם שנותר. כי זה מוחשי וקל לנו לקבל. לתודעה קל יותר לתפוס משימות/מצוות של תעשה ואל תעשה לאדם המוחשי שעומד מולנו, הוא האיש האבל. יש כאן הדדיות של פרידה. האבלות היא תהליך הפרידה גם של הנשמה וחובה עלינו לסייע לה.
האבלות מדברת על קריעה, על קריאת הקדיש, על השיבעה. ואני אדבר איתכם על החיים אחרי המוות. מתוך שיחות עם נשמות שעזבו את העולם.
בזמן שהאדם על ערש דווי, בבית או בבית החולים. אל תדברו על המוות שלו. אל תתכננו את ההלוויה שלו. תאמרו לו שאתם אוהבים אותו. ספרו לו מה תעשו כדי שלעולם תזכרו אותו. דברו איתו על החיים שלו אחרי המוות. שיפגוש את המכרים, שיכנס לעולם שכולו אור. ושאתם לא נעלמים, כפי שהוא לא נעלם. למרות שהגוף קורס, הנשמה שומעת הכל.
בשיבעה, שבחו והללו את האדם שהיה. שירו שיריי הלל לשיבחו, אל תדברו כמה קשה היה לכם ללוותו בימיו האחרונים. הוא/היא לא רוצים לשמוע שהיו עול. הם רוצים עוצמה. עוצמה לחיים האחרים שהם צריכים לצאת אליהם. הביאו אלבומי תמונות. סכמו באהבה את החיים לצידו.
במשך החודש אל תפנו את חפציהם מהבית. הם עדיין לא עזבו. להפך עשו להם פינת זיכרון. שימו שם דברים שחשוב לכם שידעו שאתם מוקירים אותם.
לקראת יום השנה הכינו את עצמכם ואותם לעזיבה. זה הזמן לאסוף את כל החפצים שלהם, לתת לצדקה – לא לזרוק. גם אם החלטתם לשים ליד הפח. שימו בשקיות ובכבוד. ביום השנה סכמו דברי פרידה. בקשו מהנשמה שלא תשכח אתכם, שתסייע לכם ב"חלונות הגבוהים" חשוב לבקש בריאות ופרנסה. אל תרדו לרזולוציות של כסף ומותרות. זה הזמן לבקש שיחזרו להיות איתכם בגוף חדש. אל תשכחו. אתם נשארים כאן עטופים בבני משפחה, הם עוזבים למקום שלא זוכרים מסיום גלגול קודם. חזקו את הנשמות העוזבות – באהבה ובאור.
הנשמה בוחרת מתי לבוא לעולם ובוחרת כיצד לצאת. נסתרות מאיתנו החלטותיה. כל נשמה יש בה יעוד לעשייה ולקידום בריאתו של העולם. לכל אחד מאיתנו תפקיד חשוב כאן בעולם הזה. הוקירו והודו לעשייה.