להיות קיים להיות חי במשמעות החיים

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

האם תוקפנות היא תכונה נפשית?

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.

מהו בן זוג?

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

שינוי הוא תמיד לטובה, צרו אותו

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.

התמודדות עם אנשים שליליים סביבנו

נפגשתי עם ההורים ובתם בת ה- 16  הילדה מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד חשה רגשי נחיתות בקבוצת הילדים במסגרת החינוכית ובמסגרת החברתית בישוב שבו היא מתגוררת. ההורים טוענים שנראה שלבתם אין את הכלים להתמודד עם אנשים שליליים סביבה. ילדים שעושים הכל לערער לה את הביטחון. פוגעים בה, אומרים לה שהיא לא מתלבשת יפה, שהיא לא חכמה ועוד. במקום לחשוב ולעשות את מה שכדאי לה כדי להצליח בחייה, הילדה והוריה עסוקים כל הזמן במעגלי רשע שמפילים את הילדה לאותם בורות של קורבנות. לכודים עם דפוסים שאינם מאפשרים להם לראות את ההזדמנות למקפצה לחיים טובים. להרגיש טוב ולחיות טוב.  אם נאמין שאותם אנשים שפוגעים בנו הם כוכבים המאירים אותנו להכיר בנו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים איתנו, במקום ליפול לגל דיכאוני וקורבני בו אנו עוצרים עצמנו מלנסות להצליח בחיים, נלמד כלים להתנהלות נכונה. במקרה זה מדובר בתקשורת אפקטיבית.

לא ניתן לדמות שלילית בחיינו להוציא אותנו משלוותנו. לא ניתן לאיש לשלוט על מצב רוחנו ובזמנים שהוא קובע. דר' דיויד ברנס, כתב ספר "בוחרים להרגיש טוב". הספר נוגע בתורתו של יונג שמדגישה את חשיבות ההתעוררות ממצבים אפלים שאינם מטיבים איתנו. השניים נותנים כלים להתמודדות תקשורתית עם הסביבה כדי להקטין את כוחם של אותם אנשים שליליים שסובבים אותנו.

חמשת יסודות התקשורת שחשוב שנשנן הם:

–          פריקת נשק, קבלת ההתקפה. לשקף לתוקף את שאמר: "אמרת שאני לובשת בגדים בלי לחשוב על התאמת צבעים, אם יש לך הבנה בעניין אני תמיד מוכנה לשמוע". הפוך על הפוך. לא לתקוף חזרה, אלא למצוא דרך להפוך את ההתקפה לכוונת אכפתיות. למצוא איזו שהיא אמת בדברים. הכוונה להטיב איתי, אז נלך עם זה עד הסוף.

–          אמפתיה למחשבות ולרגשות הדובר. לשקף את הדברים שנאמרו ושאלות ממוקדות על הרגש שבו נאמרו הדברים. "אני מבינה שמאוד קשה לך שאמרתי לרונית שהיא חברה טובה שלי, את יודעת שגם את חברה טובה, אני מאוד אוהבת שאנחנו כנות אחת עם השנייה".

–          לשקף את אייך אני מרגיש כשפוגעים בי. "נפגעתי מאוד כשאמרת שאת מעדיפה ללכת לבלות את אחר הצהרים עם רונית, אני מאוד נהנית לבלות איתך".

–          לשאול שאלות פתוחות להרחבה, שנוכל להבין את הדברים שנאמרו לנו. "מה את אוהבת לעשות עם רונית, כשאתן נפגשות?" "אילו צבעים מתאימים בבגדים?"

–          מילות שבח והערכה, גם במצב הכי קשה. "תודה שאכפת לך מהתדמית שלי ואיך אני מתלבשת, זו חברות אמיתית". "אני מאוד אוהבת לבלות איתך, אשמח שתמצאי זמן שיתאים לך ונפגש".

החיים שלנו הם המגרש שלנו ללמוד לעשות לנו טוב. להטיב את דפוסי ההתנהגות שלנו וכך אותה תקשורת אפקטיבית תסייע לנו לשנות את הראייה שלנו, המחשבה שלנו והעשייה שלנו בחיינו.

זוגיות ומשפחה בסגר ושומרים על שפויות

שפיות היא מונח משפטי המצביע על היותו של אדם בעל כשירות נפשית מספקת כדי לשאת באחריות למעשיו. כלומר, שיכולתו של אותו אדם להבדיל בין מציאות לבין דמיון ולהפעיל שיקול דעת סביר, היא טובה מספיק בשביל לשאת באחריות.

שימור הזוגיות מתקיים בעצם לקיחת אחריות על היות הזוגיות מתנהלת בחוויה שפויה של המציאות. תאוריה של שפיות פותחה על ידי אלפרד קורזיבסקי במסגרת הסמנטיקה הכללית. הוא האמין כי שפיות קשורה להתאמה המבנית (או לחסרונהּ) בין תגובותינו לעולם לבין מה שמתרחש בעולם באופן עובדתי. דהיינו להכיר במעלות ובחסרונות שבזוגיות הקיימת, תוך התנהלות במצב נתון.

המצב הנתון הוא שכזוג או כמשפחה גרעינית, אנחנו מחוייבים להיות 24/14 ביחד. אין איוורור ואין כל אתנחתא מהקבוצה. וכאן הטעות. האיוורור והאתנחתא תלויה בנו. חיינו מלאים בפעילויות משותפות מהנות, ודי בהן כדי לאלחש את הכאב לגבי החוסרים הרגשיים בקשר הזוגי בשגרת החיים. הזוג יוצא הרבה למסעדות או מארח חברים לעתים קרובות, הזוג עושה ביחד ספורט. זוג שיש לו תחביב משותף שבו הם משקיעים את מרבית זמנם הפנוי וכמעט ולא עסוקים בהבניית זוגיות שתחזק אותם ואת משפחתם הגרעינית בעת משבר או קושי הנקרה ללא התרעה.  מאחר שהקורונה כפתה עלינו גמילה כמעט מכל הפעילויות החוץ-ביתיות שלנו, היא אילצה זוגות כאלה להכיר במה שיש, וליתר דיוק במה שאין ביניהם, כשמנקים את כל הסחות הדעת.

הסגר ביטל את האפשרות של שני הצדדים לקחת לעצמם את הספייס שהם זקוקים לו כדי לשרוד את הזוגיות.היעלמות המרחב חושפת את המרחק שנפער בין בני הזוג בשעה שהם בסך הכול ניסו להחזיק את הקשר ולא להבנות. אז, יאמרו גדולים וחכמים "מה שלא לשמה בא לשמה". זה הזמן לברך. כן. בכל מצב נורא וקשה ככל שיהיה, יש למצוא את הנתיב החיובי. זה הזמן להבנות את הקשר הזוגי והמשפחתי, ולא רק להשאירו ברמת "החזקת הקשר".

אהבה אינה מסע דמיוני. אהבה מיישמים בהבנה, הכרה, אחווה וכבוד הדדי. השכיבו את הילדים לישון, קחו כלי כתיבה וכתבו הבנייה לחיים משותפים. קונסטרוקציה לבית חם, רגוע ונעים. חינוך, מה דורשים מהילדים ומתי? ןמתי הילדים יודעים שאמא ואבא נחים, עוסקים בעבודתם, והם עסוקים ללא תלות בהורים (עד שעה). כלכלה, בדקו מה מצב ההכנסה וכמה ניתן להוציא בחודש. יש תקציב ורק איתו חיים. אם יש בעיה לא נשארים עם אגו, דואגים לילדים, מתקשרים לצוות חרום בישוב או לרווחה ומדווחים על המצב ומבקשים פתרון (זכרו שזו תקופה שתחלוף). התנהלות ביתית, מי אחראי לעשות ומה? מסכים, מי יושב מול המחשב, מול הטלוויזיה ומי בוחר תוכניות? הכל כתוב. בבוקר נפגשים עם הילדים, משקפים את ההחלטות, מאפשרים לילדים להגיב. אם יש מקום שניתן לבוא לקראתם, זה המקום להיות גמישים (לא יותר מדי). כך מתקיימת מחוייבות לחיים המשותפים ואחריות להבנייה שפויה של התנהלות בזמן הסגר. שיהיה בהצלחה.

האם בזוגיות קיימת סובלנות?

סובלנות היא הנכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. בזוגיות אנו מחויבים לחיים הרמוניים מתוך הכרה בלגיטימיות של העמדה האחרת. השאלה שנשאלת האם אותם חיים הרמוניים מאפשרים "אוטונומיה" בחיים המשותפים. חשיבה אוטונומית פירושה חשיבה משותפת, דיאלוגית.דיאלוג בין בני-אדם המכוננים את הרציונליות שלהם באמצעות השיח, לא בני-אדם המביאים אל השיח מוצרים מוגמרים שאז מתחרים ביניהם בכוחניות פוליטית ויוצאים מחלוקת כמעט תמידית.

בעוד אמת ושקר הם עניין של  כן-או-לא, הרי שהתנהגות נכונה, דהיינו קיום זוגיות בנורמות המקובלות, הוא עניין אחר. המוסר מאפשר את השגת האמת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות לבו, אלא ממקור פנימי ועמוק שאינו מורגש כלל כבא מן ה"אני" העכשווי. מה ששומע אדם באופן זה ברור כל כך שאין להרהר אחריה בשכלו, כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו. האינטואיציה היא לשמוע את האמירה הפנימית הבוקעת מתוך מעמקי נפש האדם, אף שזו נדמית לאדם כאילו באה מבחוץ.

הדגש הוא על מהשחובה לעשות מהמוסר האישי ולא על מה שחובה מתוך נורמות חברתיות. לצורך הבהרה בעניין אעזר ב"תנורו של עכנאי" שמהווהנדבך חיוני בתפיסת עולם הקוראת להתמודד "כראוי" עם בעיות השעה והזמן, התמודדות שכרוכה בלאספק בפרשנויות חדשניות להלכה. "לא בשמיים היא" מתלכד היטב עם הערכים המודרניים שלאוטונומיה, סובלנות וחיים בחברה. במובנים אלה, לתנורו של עכנאי מסר שיש להתייחס לפרשנויות חדשניות של ההלכה, בהתאם למציאות המשתנה, ובהתאם להלכי הרוח של הדור.

הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד.גם בזוגיות אנו נזקקים לאותה מערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין השניים. "פלורליזם חברתי" זהו הפלורליזם שמכיר בערכו של האחר. הזוגיות חייבת להיות מבוססת על ההכרה בשוני הקיים בין בני אנוש ובין תרבויות ואף חשוב שיהיו מעוניינים השניים בטיפוחו. לדעת גולדמן, אחד הטיעונים המרכזיים לתמיכה בפלורליזם מסוג זה הוא ההכרה בעובדה שבכל יחיד ויחיד (ולפיכך גם בכל חברה) מצויים מספר "קולות" ערכים ושאיפות שאינם עולים בקנה אחד. גדולתו של זוג שידע סובלנות וילמד לצמוח בהקשבה לזולתו.

"לא בשמיים היא" ולא בנורמות חברתיות: חכמה הנה סגולה אנושית, המחייבת יצירתיות, חירות ודיאלוג. בני זוג, בכדי להגיע לשלום בית ימצאו את הדרך ליישב מחלוקות ע"י הקשבה והבניית הכללים המתאימים לשני בני הזוג ולאו דווקא יהיו אלו מוסכמים ע"י הסביבה. לכל בית ישנה האוטונומיה לקביעת כללי ההתנהגות המוסכמים על בני הבית, כל עוד מדובר בכבוד ומוסר הראויים.

למה חשוב לנו להכניס לחיינו בן זוג?

מחקרים רבים העלו שנשואים מאושרים, חיי משפחה טובים וחברים קרובים נמצאים בראש רשימת הגורמים לאושר ושביעות רצון. יחסים חברתיים ותומכים משפיעים על חוסן נפשי והחלמה גם ממחלות קשות. קשרים חברתיים משפיעים על אושרו של היחיד יותר מהישגים מקצועיים או ביטחון כלכלי.

עם היווצרות הקשר הראשוני של התינוק עם אימו, מתפתחים יסודותיה של ההתחברות החברתית, כצורך בסיסי להימצא בחברתם של אנשים אחרים בעתות מצוקה ומצבים חדשים. התינוק לומד שנוכחות הזולת מרגיעה אותו ומשמשת לו עוגן להתמודדות. אנו נמשכים לקשר עם האדם שיוצר בקירבנו את החוסן הנפשי להצלחה ותמיכה בשעות משבר. המשיכה הרומנטית איננה עיוורת וגם היחסים בין בני זוג מתבססים על שיקולים של רווח והפסד.

נוכחותו של הזולת אינה מרגיעה רק בינקות. ההתחברות לזולת בקרב אנשים מבוגרים  גוברת כשהם נרגשים עקב ארועים טראומטיים ונוכחות הזולת מסייעת לרכך את המתח ולהקל על המצוקה.  סגנון התקשרות המאופיין בביטחון נמדדת בתחושת הערך שרוחש לו הזולת ובתחושת האהבה שהוא ראוי לה, תוך אמון מלא בכוונותיו הטובות של הזולת. אופי זה של תקשורת מפתח יחסי קירבה המלווים בהרגשת נוחות רגשית.

תכיפות המפגש עם הזולת מגבירה את תחושת הנוחות בנוכחותו ומשפיעה על תחושת החיבה כלפיו. הסיכויים להיווצרות וחיזוק יחסי חברות תלויים במיקום ובתכיפות המפגשים. חשיפה של שני בני הזוג לקשיים והתמודדות מולם, תוך תמיכה הדדית והכלה, מחזקים את הביטחון שאכן מדובר בחבר לחיים והוא האדם הנכון להוות בן זוג. תחושת ההקלה שמרגיש היחיד אל מול הקושי בזמן נוכחות הזולת, היא המעצימה את החיבה וחיברות כלפי השותף.

גורם נוסף וחשוב לא פחות הוא גילגולו של חינוך. מי שקרא את הספר שלי, יכול מיד להתחבר ולהבין מה בבן הזוג מזכיר את אמא/אבא, אלו תכונות אופי או התנהגות מזכירים לנו את המורה/המדריך או כל אדם שהיה משמעותי בחיינו.

חשוב שנדע שכל מערכת יחסים שנבנית מושתתת על יחסי גומלין. בנויה על רווח והפסד. בן זוג אינו משהו שחייב גוף האדם. בן זוג, זו תוספת יקרה לחיים שיש לשקול היטב את הערך המוסף החיובי והמטיב לחיי.

שני הסברים להערכת בן הזוג, הנזקפים שניהם לכדאיות ותועלת. מקור המשיכה לבן הזוג היא בתועלת שבקשר. עד כמה יצליחו חיי טוב יותר בנוכחות בן הזוג? עד כמה רגועים יהיו חיי בנוכחות בן הזוג? בהצלחה.

להתנהג כרגיל, להתנהג רגיל, זו דרישה מוגזמת?

השעה הייתה עשר בלילה. צלצול הטלפון הפר את הדממה הרועשת בעידן הקורונה. נערה בת 16: "סליחה על השעה אני ממש זקוקה לך". כמובן, אני כאן לסייע. השיחה סבבה סביב הדרישה של ההורים והמורים "חייבים להמשיך כרגיל". למידה מרחוק, הכנה לבגרויות, למבחנים, עזרה בבית (ארבעה אחים), ההורים עובדים מהבית, זקוקים לעזרה בהסגר.

התנהגות אנושית מתרחשת ע"י בני אנוש. ההתנהגות הינה תוצר תגובתי לגירויים חיצוניים או פנימיים (גירויים מהסביבה או מאוויים פנימיים של האדם). קיימת יכולת לווסת את התגובות והפעולות לצורך הפקת התנהגויות מושכלות ומכוונות מטרה. האם קיימת התנהגות רגילה?

ההתנהגות תלויה בסביבה וגנטיקה. על הגירויים המותנים בסביבה, מחוייבים המבוגרים האחראים לתת את הדעת. הגנטיקה, היא אותם מאוויים פנימיים שהם נתון ויחד עם זאת גם בהתנהגויות שהן תוצר של גנטיקה, ניתן להתמודד על ידי חינוך מחדש, כך הוכח במדעי ההתנהגות.

האם קיימת התנהגות רגילה? האם קיים מצב, שהגירויים בסביבה והאדם אינם משתנים כלל וכלל? האם מצב כזה אפשרי? המשתנים בסביבה אינם קבועים, כך שהתגובתיות של האדם למשתנים בסביבה גורמים לו להתנהגות אחרת. בטח כשמדובר במצב שלא הכיר לפני כן. כך שגם אין חזרתיות על התנהגות שהסביבה הכירה אצל אדם זה בזמן אחר בעברו.

אוסקר ווילד אמר "אף פעם אל תתייחס למשהו שמתייחס אליך כרגיל". בנקודה זו ברור שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות רגיל. לא יכול להיות כרעהו או כאחד אחד זולתו. כל אדם מגיב אחרת למה שקורה סביבנו. היום אנחנו לומדים להכיר את ההתנהגויות שהן תוצר למצב הלא רגיל, שנכפה עלינו. חשוב להיות רגישים, לשוחח, לאפשר.

במסגרת ההתנהגות המתבקשת של אכפתיות, אמפתיה, סולידריות והכלה, חשוב מאוד להכיר באחריות להתנהלות בריאה פיזית ומנטלית שלנו ושל הסובבים אותנו. שיחה פתוחה עם הילדים. שיקוף המצב העכשווי. שיחה יומית. שיחת בוקר פותחת יום ושיחת ערב סוגרת יום. כל יום אינו כרגיל. כל יום שונה מקודמו. חשוב להכיר במשתנים הסביבתיים והאנושיים המרכיבים את ההתנהגות של כל הנפשות בבית.

ההכרה שתכונות מסוימות של האדם והטמפרמנט שלו נוטים להיות עקביים, אך עם זאת התנהגויות אחרות יכולות להשתנות במהלך החיים מרגע הלידה, לאורך תהליך ההתבגרות והחיים הבוגרים, כל שכן במצבי לחץ הנגרמים ממשתנים סביבתיים. בנוסף להשפעות של הגיל והגנטיקה, ההתנהגות האנושית מונעת בחלקה על ידי מחשבות ורגשות, אין לשכוח זאת ואף לו לרגע. הילדים שלנו זקוקים לנו המבוגרים האחראיים לאיזון ומציאת השפיות בכל הכעוס הקיים. היו שם בשבילם. ההתנהגות האנושית היא חלון לנפש האדם, שדרכו ניתן לחשוף את העמדות ואת הערכים שלו ושלנו.

 

כיצד נסכים ונאהב מצב שנכפה עלינו?

זוגיות היא מצב התנהגותי שבא מתוך בחירה. אופיה של הזוגיות נבנית על פי הזוג שבוחר לנהל חיים משותפים. ישנם שני סוגים: הנצים שהם ציפורי טרף, החייבים להיות חופשיים ואין להם התנהלות ביתית או משפחתית קבועה. אלו אנשי הקריירה. שלעתים ימים שלמים אינם מגיעים הביתה. אלה הבוחרים עבודה של נסיעות לחו"ל. ויש את התרנגולים, שחיים בלול וחייבים את המסגרת החמה. אלה שבוחרים עבודה של "להדפיס כרטיס", להגיע להשכיב ביחד את הילדים. ארוחת ערב משותפת לפחות פעם ביום.

והנה באה הקורונה. מצב נתון. לא יוצאים מהבית. הניצים צריכים ללמוד את מנהגי התרנגולים. זה לא קל, אבל זה הנתון. צריך לשבת בבית. לא לחפש לצאת לחוף הים. לא לצאת לצימרים, כי אינם יכולים לשבת בבית. המצב נכפה ויש לקיימו לפי הוראת משרד הבריאות, כי אחרת מצבנו הלאומי יהיה קטסטרופלי.

כדי להתגבר על המצב, אחשוף אתכם לשיטת הטרילותרפיה. פסיכולוגיה המשלבת בין הפסיכולוגיה המערבית לבודהיזם. השיטה מניחה שהנפש האנושית מכילה בתוכה שלוש קולות. הילד הפועל מהרגש, הילד שפועל באופן הגיוני ורציונלי וההורה שמנסה לאזן את שני אלה. האדם, כך טוענת השיטה, נולד עם פוטנציאל לאיזון בין הילד שעושה מה שהוא רוצה, לילד שעושה את מה שצריך אבל מהלך החיים עצמם משפיעים על שני קולות הילדים שבתוכנו כך, שכשקולו של אחד מהילדים חזק יותר מהאחר, משתבש האיזון המיוחל, והאדם חווה חוסר נוחות ומתח וכך נוצרים משברי החיים.

אקח את הקו של השיטה ואומר. יש בכל אחד מכם את הנץ "תעזבו אותי באמא שלכם, מה השטויות האלה, לשבת בבית", התרנגול "בואו נשמע ונשמור על סבתא וסבא, נשמור על האנשים שבאמת חשובים ויקרים לנו" ומשרד הבריאות "אל תצאו מהבית, נקודה".

אין כרגע אפשרות ללכת לטיפול. אתם תיקחו אחריות ותהיו המטפלים של עצמכם. תחליטו שאתם הבוגר האחראי שנמצא בכל מטופל ומחזיר לו את הכלים ליצירת אותו איזון פנימי. נהלו שיח שנותן מקום לרגש ומבטא בצורה ברורה את השכל וביחד מצאו את האיזון בין השניים קחו עליהם אחריות, עשו גישור מושכל בין  הקונפליקטים והכתיבו פתרון רגשי ומאזן, שנותן לכם את הכלים לאזן ולהתגבר על הקשיים שכל אחד חווה בתקופה זו שנכפתה.  מצאו את הנכון לכם בתוך התקופה הזו. אפשר להחליט על זמנים של מרפסת וחדר שינה. הפרדה. אחד קורא ספר והשני צופה בטלוויזיה. הכירו בקשיים של בני הזוג שלכם ותחליטו ביחד כיצד מתמודדים. בנו תוכנית. אל תחכו לפיצוצים. מצאו את כוח האהבה בשהות המשותפת. בהצלחה.