ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."
במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.
אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).
השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.
המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.
