האמת של מי אמיתית יותר?

השבוע הגיעו לקליניקה שלי שני הורים צעירים עם שני ילדים בוגרים. האחד בן 10 והשני בן 13. כשאני אומרת בוגרים, אני מציינת את התנהגותם המילולית ורמת השיח שהתקיימה בחדר. ההורים ציינו שהילדים לא מסתדרים ביניהם והם מבקשים את עזרתי בהשכנת שלום. הילדים נקלעים לעימותים כמעט בכל יום, כשמהות הוויכוח שונה בכל פעם. ביום אחד יכנס האחד לחדרו של השני, זה יאמר דפקתי בדלת וזה יאמר התפרצת לחדרי. ביום אחר יתיישב האחד על כיסא המחשב בדיוק כשהשני כבר הניח את המחברת על שולחן המחשב לעבודה. ומי בא לעזרתם? אחד ההורים שעייפו משיחות ומחליטים: "אתה תכין עכשיו ואתה בעוד שעה".

הילדים טוענים שההורים אינם הוגנים. זה אומר: "הם תמיד לטובתו" והשני אומר: "הם לא רואים מה באמת קורה כאן". חז"ל עסקו בכך, כשדיברו על ההבחנה בין דין לבין פשרה: "ושפטתי בין איש – זה הדין שאין בו פשרה; בין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרין זה מזה כרעים".

חובת ההורה המביא עצמו למצב של דיין אמת, להכריע ולא ברמת פשרה. מאידך, כאשר אין פשרה, בבוא בית הדין ליקוב את ההר, כוחו ועוצמתו של המשפט מכריעים במחלוקת, אך אינם מביאים לשלום ולא לאחדות. הרי מדובר באחים ומה מבקש הורה יותר מכך שישרור השלום בבית ותהא אחדות בין האחים.

על מנת שהכרעת דין שכזו תוכל להועיל לתהליך החברתי ולא להזיק לו, נדרש כי ההכרעה – גם אם, מטבע הדברים, לא תתקבל על דעתו של צד מסוים – לא תרמוס את האמת שעל-פיה הוא התנהל. חשוב שנקבל את האמת של הילדים שלנו. הכרעת הדין תוביל אותם להבין שהאמת שלהם לא הטיבה איתם וכך ישנו אותה. אך ניתן להם להשמיע את האמת שלהם ונביע אמון לעת עתה בדבריהם, בטח בזמן השיח עם האח שעומד מנגד. האפשרות שפסק דין יוכל לקדם את האחווה בין האחים במסגרת הביתית (ולפחות לא לפגוע בה), טמונה בכך שההורה מסוגל להכיל את הנרטיבים הסותרים הללו.

על ההורה להיזהר מאוד מלבטל כעפרא דארעא את האמת הנגדית, לאמת שלו כהורה. כדי שהחיבור בין קצוות שונים בין האחים יוכל להמשיך להתקיים גם לאחר פסק הדין, יש להשתדל לתת מקום לכולם. לעתים מדובר בגבול דק. פסק דין בעניין עקרוני שכזה ראוי לו שיעסוק בחינוך, אך מוטב לו שיישמר מן ה'חינוך מחדש'.זמן סכסוך, זמן ויכוח אינו הזמן ולא הסביבה המתאימה לחינוך מחדש. נסייע לשני הצדדים להכיר במהות החינוכית שבעניין שאליו נקלעו, אך לא נעשה באותה נקודת זמן מהלך לשינוי התנהגות. התהליך לשינוי התנהגות דורש חשיבה על הגורמים שהביאו את הילד לנהוג בדרך שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ומכאן לתכנן תוכנית התערבות שתסייע לו לשנות את קו החשיבה ולהוביל להתנהגות אחרת שתטיב איתו ועם הסביבה.

תכלית ההתערבות של ההורה בזמן ויכוח בין שני ילדים, הינה תכלית חברתית ולא חינוכית. בנקודת הזמן של הוויכוח. חשוב לראות ש"שני נדבכים לה לתכלית החברתית: הנדבך הראשון, עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל (להביא את האחווה והשקט למסגרת הביתית); על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה ומרגוע לכל אחד מהיגעים והעמלים באותה משפחה. יש לראות כל ילד כנשמה עם יעוד משלה ולא לשפוט את האמת שלו על פי גילו.

איך נעשה למען הילד שירגיש שהוא ילד מוצלח?

המושג התנהגות מכיל בתוכו את הנהג ואת המנהג. ברור לכולנו שהתנהגות היא תוצר של נהיגה, עשייה בדרך מנהג של דפוס שקיים. דפוס שנמצא בתוכנו והוא חלק מאיתנו. להתנהגות יש גורם נסיבתי שנמצא בסביבה. על מנת לשנות התנהגות ממליצים קודם לשנות את הסביבה. את המקום בו אותה התנהגות לא רצויה מתרחשת.

הסיפור שלנו היום מתקיים בכיתת לימוד. ילד בן עשר מגיע לכיתה טעון. שעה ראשונה, יום ראשון, נכנס לכתה, מתיישב. המורה מגיעה לכתה עם הצלצול ומבקשת להוציא ציוד בחשבון. הילד מסתובב לתיק שתלוי על הכסא ומנסה להוציא את הציוד, לא מצליח. קם ממקומו נעמד והכסא נופל, החפצים מהתיק נופלים (התיק היה פתוח, זוכרים, הוא ניסה להוציא את הציוד). החברים מגחחים. המורה "למה כל דבר שמבקשים ממך יגרום להצגה גדולה". הילד "מה אתם רוצים ממני?" זורק את הקלמר (שכבר היה מונח על השולחן, אותו הצליח להוציא כשהתיק על הכיסא), הקלמר שנזרק פוגע בילדה שישבה לידו. הילדה בוכה "הוא זרק עלי את הקלמר". המורה: "עכשיו תלך לחדר המנהל". כמה סיפורים כאלה אנחנו מכירים?

הילד הגיע טעון לכיתה, כי המקום מהווה עבורו מקום מאתגר, חשיפה לגירוי לא נעים (אברסיבי) שמעורר אי נוחות. כשאדם מגיע למקום כזה, ברוב המקרים הנסיבות יביאו אותו להתנהגות לא נאותה. הבניית סביבה תומכת, מאפשרת ונינוחה לילד, היא תהליך למידה התנהגותית שמבוססת על השינויים הסביבתיים, אליהם מובילה ההתנהגות . ילד שנוהג באלימות, לא תמיד השהייה מהמסגרת הבית ספרית היא הפתרון הנכון לילד. לעיתים חשיבה על הרחקה ממקום האלימות, תוך השארות במסגרת הבית ספרית, הנה מענה נכון יותר לשינוי ההתנהגות הלא מקובלת של הילד.

באירוע שכזה, בו היחיד מגיב כלפי הסביבה, יש לתת את הדעת לסביבה בה הופיע הגורם להתנהגות. הרחקת הילד מהמקום נכונה גם לו וגם לילדים שנפגעו מהתנהגותו. הילד מקבל לתקופה סביבה אחרת במסגרת הבית ספרית בה נבדוק אם אכן הסביבה בה ההתנהגות הלא נכונה באה לידי ביטוי, הייתה המקום הלא נעים בעבורו, שהיה הגורם להתנהגות. סביבה אחרת עם דרישות אקדמאיות מותאמות לילד, חשיבה על גירוי מחזק חיובי להתנהגות מיטבית שכן מאפיינת את הילד, תוביל להתנהגות מותאמת חברתית. הסרת הגירוי שהיווה מחזק להתנהגות השלילית, הוא הסיכוי שהיחיד יתנהל על פי המוסכמות.

אם אכן הוכחנו, שהתנהגות הילד מיטבית ותואמת את מוסכמות החברה, בסביבה האחרת מהסביבה בה התקיימה אותה אלימות, הרי שנכון לנו לבדוק את התנהלות הסביבה במקום בה התרחשה האלימות. כן חשוב במקביל להקנות לילד כלים להתמודדות במצבי לחץ, שליטה בכעסים ועוד. הרחקתו של הילד ללא עבודה ממוקדת לשינוי התנהגות, לא תשנה את התנהגותו של הילד.

לעיתים הענישה בהרחקת הילד מבית הספר גורמת לילד לתסכול שנובע מאי הבנה: למה לא רואים את מה/מי שגורם לי להתנהג ככה? למה לא עוזרים לי? חשוב להבין שילדים לא בוחרים להרע. ילד רוצה תמיד להיות אהוב ורצוי על הסביבה. הדוגמה שנתתי במסגרת החינוכית מתרחשת גם במסגרת הביתית. כמה פעמים ילדים בלי כוונה שופכים את המים בזמן שמזגו. כמה פעמים כשרצו למזוג מהצלחת המרכזית, נפל בדרך? ילדים לא עושים בכוונה, הם רוצים להצליח. בואו נהיה שם בשבילם, באהבה ובהכלה. נאפשר להם לגדול במקום רגוע. מקום שאנחנו מאמינים בהם ומאפשרים להם ללמוד מטעויות ולא לראות בטעות כישלון.