תגית: טראומה

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

השבוע הגיעה אלי ילדה בת 10. לא רוצה ללכת לבית ספר, לא רוצה ללכת למרכז למידה ולא לשום מסגרת חברתית, כי לא הוזמנה למסיבת יום הולדת. כי הוזמן רק מעגל חברות מצומצם.

המושג חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי אנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

אנחנו רוצים לחנך את ילדנו להתנהגות חברתית. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. החינוך מתחיל מהבית. אנו מלמדים את ילדנו בבית לחלוק עם האחים, בני המשפחה. לקבל ולאהוב ללא תנאי. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, ילמד ילדנו גם על הסביבה במעגל החברים שלו. מהו מעגל החברים? מי מוגדר כחבר?

ישנה אמרה "חבר נמדד בשעת צרה". בהתחשב שאנחנו מאמינים שלא לבדו יחיה אדם. תמיד נמצא במצב של קבלה או נתינה. גם אם ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. ביקשנו מחבר מחק בזמן השיעור. פתחנו את הדלת והחזקנו כי אדם אחר עבר אחריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. חבר הוא אדם שנמצא בשבילי 24/7. כמה כאלה יש לכם בחיים? אנחנו חייבים לכבד ולהוקיר את כל מי שאיתנו. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין למסיבת יום הולדת? ומה עושה זה שלא הוזמן למסיבת יום ההולדת? שני פנים לכעוס המתקיים. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. הורים חייבים להבין שילדים בונים את זהותם מחוויות הילדות (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שילד יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

הברכה בימי הולדת: "שתזכה למעשים טובים ומשמעותיים בחייך". ברכה שלכל הדעות משמעותית, כי כולנו מבינים שעשייה משמעותית מביאה לאושר גדול, לחווית הצלחה, מקפצה לעשייה נוספת, מוטיבציה להמשכיות בעשייה חיובית ועוד.
הברכות והאיחולים ביום ההולדת נועדו לזרוע אנרגיות חיוביות. לאחרונה אנו מקבלים הנחייה לא לברך בדרך השלילה. לא לאמר: שרק תצליח להתגבר על הקשיים, או שלעולם לא תחלה, או שלעולם לא יפטרו אותך. האיחולים לא יזכירו שלילה. ברור שדרך זו הגיעה לאחר חשיבה יתרה שאם נעסוק בשלילה, השלילה תגיע בדלת האחורית, כפי שנאמר "כאשר יגורתי". כך שאנחנו מסכימים שתמיד צריכה להיות חשיבה במה אנו עוסקים ובמה אנו מעסיקים את מחשבותינו.
הגיעו אלי מטופלים שעסוקים מאוד בארוע זה או אחר שחוו במהלך חייהם. הארוע התרחש בילדותם, בבגרותם, בנקודות זמן שונות בחייהם. כתבתי את כל המקרים וניתחתי את הסיטואציות ברמה המעוגנת במדעי ההתנהגות. מצאתי שלכל המקרים נקודות תואמות : מתי, אייך וכמה. הסיטואציה (הארוע הטראומטי) מהווה גורם התנהגותי מעכב לכאן ועכשיו.
מדעי ההתנהגות מנתחים ארוע התנהגותי באבחון הסיבה הגורמת לתוצאת ההתנהגות. מה הביא אותי לנהוג באופן שבו נהגתי. מה שאומר באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים, שאם נהגתי באופן זה או אחר, הסיבה להתנהגותי המעשית, שאותה ניתן לכמת בערכים נאותים או לא נאותים, תלויים בגורם שאני ורק אני נתתי לו להשפיע עלי ברמה שיגרום לי לנהוג כפי שנהגתי.
ואם כך המדע אומר, מי אנחנו שנאמר אחרת. זה אומר שעל מעשיי שלי, עלי להלקות את עצמי ונשמתי שגרמה לאותו "גורם מובחן" להיות לי מנתב להתנהגות זו או אחרת. להביא עצמי לרמת דיכאון של הלקאה עצמית. שנאה גדולה לנשמה שהביאה אותי ליישם מעשה נוראי.
הרוחניות, שכל מטרתה העצמת הנשמה ולא דישה ב"למה זה קרה לי", תתמקד בגורם המוטיבציוני שגרם לאותו גורם מאבחן להשפיע עלי ולהביאני לידיי מעשה. שוב דישה ב"למה" .
רבותיי זה לא רלוונטי. אנחנו צריכים להבין ש"לא בוכים על חלב שנשפך", או יגידו בערבית "אילי פת – מת." ~ מה שעבר – מת, מה שהיה – היה. המבט תמיד קדימה. אני צומח. אני מוצא את האור ואליו אני מכוון את הצמיחה העתידית שלי. אני מוצא את סביבת החיים הנכונה שלי כפרח לפרוח. מוצא את הגנן הנכון שידע לתת לי את המינון הנכון של הדשן והמים להם אני זקוק. אדם אחד שיאמין בי, שילך איתי יד ביד אל האור.
ואם נעזוב את הבוטניקה לרגע ונחזור להיותנו בני אדם. חקר האישיות (הפסיגולוגיה החברתית) וחקר ההתנהגות (מדעי ההתנהגות) טוענים שאנחנו מחוזקים מהסביבה. הסביבה היא שמעודדת אותנו למעשים ולחוויות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו סביב מספר גדול של אנשים שיאמרו לנו שהמקרה שחווינו בחיים נוראי. שיעצימו את המקרה ויגידו "על זה אני לא הייתי מוותר" – ככל שנשמע את העצמת החושך לממימדים ש"איך אתה חיי עם זה"? = לא נחייה! נכנס עמוק יותר למקרה וכך גם ייחרט המקרה יותר בנשמתנו. העצמת המקרה הלא טוב שעבר חברנו, אדם שאנחנו אוהבים חייב לקבל פרופורציות של הישרדות, של "עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע. (קובי לוריא)

בכל מקרה לגופו. חשוב שימצא האשם שהיה שם ועודד אותנו לעשות את המעשה הלא נאות. אבל ואבל גדול, את האשם ימצאו העושים במלאכה. אנחנו מיד צריכים למען יקירנו לחפש את האור, לצמוח ולהתפתח הלאה. ללא דישה באשם ובחייו. הוא את שלו יקבל, אם אנו מאמינים בבורא עולם, בורא עולם ידאג לעשות צדק בדרך שלו. אם נאמין באנשי הצדק והאחראים על ביטחוננו, הם ידאגו. תפקידנו להעצים את עצמנו ואם הנפגע הוא בן, בת, חבר, חברה, מיד להיות 100% שם בפרופורציות והמשך חיים נורמטיביים ומיטיבים. מציאת האדם שגרם לשקית החלב להישפך על הרצפה לא תאפשר לנו למזוג לכוס הקפה הבא את קמצוץ החלב המתבקש. כן כולנו ננסה ללמוד להבא אייך ננהג אחרת שנמנע משקית החלב להשפך.
עברתי בחיי לא מעט. הדישה בחושך לא מסייעת להרים ראש ואף גורמת לנפש הפגועה לפתח מחלות פיזיולוגיות. צאו מזה. כמה שיותר מהר. הרימו ראש. נר קטן מאיר חשכה גדולה. זה תפקידכם בעולם – להאיר ולכוון לטוב.