לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.