תגית: ילדה

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

להיות כָּשֵׁר נפשית, זה לבער כל פרור חמץ שלא טוב לנו בנשמה. כדי לעשות זאת עלינו להקפיד בכל הזדמנות על ניקיון תקשורתי. להכיר בתקשורת ככלי זמין ונכון למען הכַּשְׁרוּת הנפשית. בימים של ניקיון הבית, זמן נהדר לשלב משחק. בכל פעם שאנחנו מנקים עם המטלית את המדף לאמר בקול "אני מנקה את הכעסים שלי על חבר/ה…" ולפרק את הכעס לרזולוציות הנמוכות ביותר, "על שפגע בי כשאמר שאני מתקשרת בזמן לא מתאים". ואז האם שמנקה ביחד "אני מנקה את הכאב שלי שאתמול שהרמת קול עלי, כשרק חשבתי על טובתך, שהחבר הזה עושה לך רע וחשוב לי שלא יהיה בקרבתך" וכך ממשכים, וצוברים נקודות לשיח עמוק יותר, כשיושבים לנוח בהפסקת שתייה. כן חשוב לא לשכוח לעצור ולשתות.
באמצעות תהליך שיתופי של חקירה, בחינה וערעור של הנחות ומחשובת אוטומטיות, אפשר ליצור הערכה מאוזנת ומציאותית יותר של המצב. בניית אסטרטגיות התמודדות לניהול תגובות לקונפליקטים, שיבושים או יציבות של הקשר. ניקיון תקשורתי בין הורה וילדיו, הוא רכיב הכרחי בתכנון להבניית חינוך מיטבי עתידי. מיומנויות חברתיות ובניית תקשורת יעזרו ליצור סגנון מסתגל וחיובי יותר של אינטראקציות וניסויים התנהגותיים יעניקו הזדמנות לתרגל "ספירלה מסתגלת" של תפקוד (Yalom, 1995, p. 43).
בזמן שאנו מנקים את הנפש מעכבות של כעס ואכזבה, לא לנהל שיח. כדי לא לעכב המשך הניקיון התקשורתי. חשוב לעבוד בשיתוף פעולה כדי לגבש הסכמה בדבר מטרות חישוב המסלול מחדש. מטרות ברורות ועקביות כדי להימנע מדילוג מבעיה לבעיה מבלי להשיג התקדמות של ממש.
בשיח שיתנהל בזמן סיום העבודה/המשחק, חשוב שהמטרות יהיו תוצאה של הסכמה הדדית, כדי לצמצם את חוסר שיתוף הפעולה ואת מאבקי הכוח שיכולים לעכב את השינוי במסלול החיים המתבקש. הזמן והמאמץ המוקדשים לפיתוח מטרות המוסכמות על שני הצדדים הם השקעה ראויה וכשרה לשני הצדדים. שהרי שיח, מכבד ומאופיין בתקשורת נקייה ממקסם את המוטיבציה של הילד/ה לשינוי. מצמצם את ההתנגדות שלו ומקל על פעולת השמירה על התקדמות עקבית לקרוב לבבות ושינוי התנהגות מיטיבי.
בשיחה יש להתמקד במשמעות של "מהו שיפור עבורך?" לשני הצדדים. תאום ציפיות. לתאר איך ייראה השיפור הזה בנסיבות חיים אמיתיות ותפקודיות באופן נכון ומיטיבי. תחזוק ההחלטות שיבואו בעקבות אותן הצבת מטרות, נשען על קבלת האמביוולנטיות שבין ההורה המחנך לילד, הנדרש בחינוך הדחפים שאינם מטיבים איתו. ולכן חשוב להקפיד על הגישה המוטבציונית המבקשת ליצר מוטיבציה אצל הנער/ה ולא לכפות עליהם קו מסויים, שיביא להימנעות או פעולות מרד, שיקשו עלינו חינוך נכון ומיטבי.

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.