ההורה הוא השמש בחנוכייה

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!

כבוד לסבא וסבתא, מתכון למשפחה בריאה.

זוגות רבים מתמודדים היום לא רק אל מול כיבוד ההורים, אלא כיבוד הסבא והסבתא. יש ארבע זוגות סבא וסבתא לכל זוג. מאתגר לכל הדעות. מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו ובין מצד אימו. שכן, בני בנים נחשבים כבנים ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. מצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות (ספר הלכה של הרב אליעזר מלמד). כתוב בספר החינוך שאחד המרכיבים של כיבוד הורים הוא הכרת טובה על כל מה שמסרו נפשם עבורך. אמנם גם הסב תרם, אך אי אפשר לדמות זאת להשקעה העצומה של האב והאם.

"המנחת אלעזר" סובר שהחיוב הוא מדאורייתא, אם הבן חייב בכבוד אביו ואביו חייב בכבוד סבו, קל וחומר שחייב הנכד בכבוד סבו. רבים בני הזוג שטוענים אני סבלני לסבא וסבתא שלי, למה אני צריך גם ל"סבול" את השיטיון של סבא וסבתא של הבת זוג? רבי יוזל מנובהרדוק חינך את אדם לשבירת הגאווה וחיזוק הענווה. הרמב"ם כותב שאם אדם יקיים כראוי מצות כיבוד הורים, רבנים וזקנים – הוא ממילא יתמלא ענווה (שמנה פרקים ד). אם כן, מלבד מצות כיבוד סבא וסבתא, אתה מרוויח את מידת הענווה שהיא מידה עילאית.

ויכוח נוסף שקיים בין בני זוג, הוא קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה. מהלך שהוא מצוות כיבוד הורים. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם. לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני. חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים והם אינם חייבים לקיים מצווה זו ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

סבא וסבתא הם השורשים שלנו, וכיצד יהיה עץ המשפחה איתן, אם לא נשמור על השורשים ונדאג שלא יפגעו. למרות גילם המופלג, הגוף עייף, הפנים מקומטות, הלב עדיין חי ופועם. הלב לא נשחק. תתייעצו עם סבא וסבתא לגבי עשייה משמעותית בחייך. אל תחדלו לשבח ולהודות. הם אמנם זקנים, אבל הלב נשאר צעיר. לחיים האמיתיים אין גיל, הנעורים האמיתיים אינם נשחקים. אמרו להם: יש לי קצת מדמכם. יש לי קצת מהגנים שלכם. אני קצת אתם. אז הם ירגישו בגן עדן.  בספרי "גלגולו של חינוך", אני משקפת את המחזוריות בחיים. כל אחד יהיה סבא או סבתא. כל אחד יהיה קשיש. היו מודל חיקוי לילדכם. שימרו על כבוד וענווה. יש לדאוג שסבא וסבתא יחוו את ימיהם בשובע ובחום המשפחה.

כבוד לסבא וסבתא

לקליניקה הגיעו סבתא ונכדה. הנכדה בת 10 והסבתא בת פחות מ50. הסבתא ביקשה סיוע בהבהרת מעמדה וסמכותה בעולמה של הנכדה. הסבתא נפגשת אם הנכדה פעם בשבוע, לעיתים חגים ושבתות. מספרת הסבתא שהנכדה מתעלמת ממנה לחלוטין אלא אם קנתה לה מתנה או לקחה אותה למסעדה. לאחר שיחות אין ספור והרצאות שלא נשאו פרי, ביקשה הסבתא מהנכדה להגיע אלי לשיחה. הילדה הסכימה מהכרות קודמת איתי.

הילדה שיתפה שאיננה מבינה "מה סבתא רוצה?" אני באמת מגיעה לכל מפגש משפחתי, אני לא מתחצפת. לא מעניינות אותי השיחות של סבתא עם אמא, אומרת הילדה, אז אני הולכת לחדר". הסבתא מסבירה: "כשאני מגיעה אני רוצה שהיא תעזוב את המסכים, ותבחר להיות איתי ולא עם החברים. אני מודיעה מראש, קצת כבוד".

בשולחן ערוך המקוצר, הלכות כיבוד אב ואם, כתוב. "חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו… ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות". בתקופת האדם הקדמון לא היה דבר כזה סבתא. האנושות שרדה בקושי עד גיל 35. ואם שרדה סבתא היא גידלה ביחד עם האם את הנכדים. לעיתים הילדים לא ידעו מי האם ומי הסבתא. בתקופה אחרת הסבתות שלא יצאו לעבודה ובנותיהן המשיכו לגור בבית עם הנכדים, הסבתא הייתה כאם. שפת החינוך הייתה שווה וההתנהלות הביתית הייתה לפי חוקים מוגדרים שהוסכמו על ידי האם והסבתא כאחת.

היום כשההורים מתבקשים לכלכל את עצמם לבד ולנהל את החינוך הביתי, הסבתא מתבקשת להתחבר לחינוך המתקיים בבית המשפחה של הבת/בן. על פי הורי הילד יישק דבר. אם האם הרשתה לילדה שלה לעזוב את חדר האורחים וללכת לחדרה גם כשסבתא מגיעה, הילדה אינה מחויבת להישאר ולארח את הסבתא.

מאידך, הסבתא יכולה לבנות מערכת יחסים עם הנכדה שאינה תלויה בחינוך המתקיים בבית. מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לשים דגש על התנהגות המחוזקת ע"י המבוגר האחראי בקשר הבין אישי. סבתא שתעשה כך שהילדה תרוויח יותר מהשהות איתה מאשר עם החברות, תצליח שהילדה לא תבחר להיות עם המסך או עם החברות.

אחדד דבריי. ילד שחונך על ידי הוריו לכבד באופן שלא משתמע לשני פנים את הסבא והסבתא, משמע להיות נוכח במשך כל שהותם ולהיות חלק מהאירוח, להקפיד על שפה נאותה ומכבדת, אפשר לבוא אליו בטענה כשאינו מקיים את הכללים המתבקשים. אך אם לא כך הדבר, על הסבתא לקחת על עצמה את החשיבה היתרה כיצד להביא את הנכדה להתנהגות שאותה היא רואה כנאותה וזאת תעשה בחוכמה ובסבלנות. יש להכיר היטב את המחזקים האהובים על הילדה ולהבנות תוכנית התערבות בחשיבה יתרה למען שינוי התנהגות הילדה. שיחה ועוד שיחה לא משנים התנהגות. יש לצאת לעשייה. למשל: הילדה מאוד אוהבת לצאת לגלידה עם סבתא. סבתא יכולה להתנות את היציאה בהתנהגות נאותה שתימדד במשך שבועיים. יש להסביר היטב את הנקודות הנמדדות להתנהגות נאותה:  בזמן שאני מגיעה לביקור, את נמצאת איתי במשך שעה מתוך הזמן שאני שוהה. כך גם הסבתא תלמד לנתב את השיחות עם האם, שלא בנוכחות הילדה.

אמרו לי שאני נסיך, היכן כס המלכות?

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.

מדוע יש להעניק תעודת הוקרה או תעודת מצטיין לתלמיד/ה?

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

כמה משפיעה החברה על נפש האדם?

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.

אמא שלי חולה, למה אין משהו שיעזור?

שיחת טלפון עם נערה בת 14. אמא עברה ניתוח. יש בבית עוד ארבע אחיות צעירות. אם יש ילדה בת 14, ברור שיש מי שיטפל באמא. הילדה שואלת איך מתמודדים? ואני כותבת לכם, כי אני חושבת שהילדה באמת לא מסוגלת לבד להתמודד. היא זקוקה למשפחה המורחבת ולקהילה תומכת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. הילדה מתמודדת עם חסך זמני של אין אמא ומשתדלת להיות אחות, האמא זקוקה להכלה. זקוקה לאהבה עוטפת. הילדה יודעת זאת אך אינה עומדת בנטל הכבד.

מילוי המצווה איננה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. הילדה לא תתקשר לבקש עזרה. תפקידכם להגיע לביקור ולתת את העזרה הנחוצה שתראו בזמן הנוכחות שלכם בקרבת החולה והילדות.

חשוב מאוד לדאוג להסעדה לבני הבית. האמא החולה זקוקה לאדם שיכנס וישב איתה מעט. או שמשהו יהיה עם הבנות כדי שהילדה בת ה14 תוכל להתפנות ולהיות קצת עם אמא שלה. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. תשאלו מה שלומך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. לתת ביטחון לילדים, אנחנו כאן איתכם, עד שאמא תחלים. אמא היא כוח משמעותי בחוסן הנפשי של הילדים. כשאמא חולה, הילדים בקושי שקשה לתאר במילים. היו שם בשבילם. חזקו אותם. היו מעשיים ותראו להם שהם לא לבד. תגיעו כדי להיות ולעזור מבפנים. פיזית.

זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם האמא החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאמא החולה לנהל טלפונים. היא אינה מסוגלת.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. העולם הוא גלגל. האנושות היא חיה חברתית וחבר נמדד בשעת צרה. היו שם בשביל, היו שם למען. הוקירו עצמכם על נתינה ועשייה משמעותית למען הזולת.

האם הקניית כישורי חיים בשיח, במצגת, בהרצאה פרקטית לילדים?

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

מתי ואיך ירגיש הילד שהאור שבו נראה לסביבה?

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

האם אני הורה אגרסיבי או אסרטיבי?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?