הגיעו אלי לקליניקה אמא ושני ילדים, אחד צעיר בן 9 והשנייה בת 12. האם מספרת: "הם לא מקשיבים לי". שאלתי ואייך בבית ספר, מקשיבים למורים? אמרה: "לא". שאלתי את הילדה בת ה12, מה אומרת אמא? אמרה הילדה: "את צריכה לשמוע איך היא צועקת" והילד, פניתי ושאלתי: מה אתה אומר על מה שאמא אומרת? אמר הילד: "מה שאני עושה לא מספיק".

לפני שניתן הגדרות עשייה לסמכות הורית וסמכות מורית, חשוב שנבין מה חשיבותה של סמכות הורית וסמכות מורית בתהליך ההתפתחות המנטלית של הילד. הסמכות ההורית והמורית חשובים לחיזוק החוסן הנפשי של הילד.

כאשר לא נדרוש מילד דבר, אין הוא יידע למה הוא מסוגל, שהרי לא עמד בפני דרישות ואתגרים. חשוב לדרוש מהילד, לומר "לא" כשצריך, גם אם זה ילווה בבכי ובהתקף זעם. חשוב שנלמד את הילד לדחות סיפוקים, להבליג ולוותר. רק בצורה כזו, התוקפנות הטבעית שלו לא תיהפך לאלימות. ילד שלא יידע לקבל סירוב יתקשה להתנהל בכל מסגרת חברתית וכישוריו החברתיים ילקו בחסר. כדי להסתדר בחברה, צריך ללמוד שיש חוקים וכללים לכל מסגרת.

קבלת החוקים והכללים מהווה יכולת התמודדות ומסוגלות להתגבר על קשיים. כבר בגיל בגיל הרך, אנו נחשפים לתגובות הילדים כשנדרש מהם לדחות סיפוק. כמו במשחק עם ילדים אחרים, המתנה בתור במגלשה, עמידה בחוקי משחק קופסה והבנה שדעתם אינה היחידה הקובעת ויש לפעמים לקבל את דעת האחר ולנהוג לפיה, גם אם נחוש היית לפעול בדרך אחרת.

ילדים שבגיל הרך קיבלו את היכולת לעשות כרצונם ללא חוקים וכללים המוכתבים על ידי המסגרת, יתקשו מאוד בגיל ההתבגרות ויגררו את הקושי בהתנהלות נכונה והולמת למסגרת הצבא ומשם למשפחתם העתידית.

ילדים להורים שמאפשרים לילד לעשות כל העולה על רוחו ללא חוקים וגבולות, סובלים מרמת חרדה ותוקפנות גבוהים יותר מהממוצע. אין הם יודעים מה מצופה מהם, וחוסר הגבולות גורם להם ללחצים נפשיים ותגובות אלימות בלתי נשלטות שנובעות מאי מסוגלות להתמודד עם קשיים. החוקים והגבולות מאפשרים חוסן נפשי. ביטחון עצמי ויכולת עמידה מול קשיים המתעוררים בחיינו לבקרים.

ילד שמגיע לכיתה א' ומוכן נפשית לקבל חוקים וכללים במסגרת חדשה, ימצא את הדרך לבטא את חוזקותיו ואת ה"אני שלו" במסגרת הנתונה, כי החוסן הנפשי ינחה אותו. אחר, שיגיע לאותה מסגרת ללא מוכנות בקבלת חוקים וכללים, לא ידע לדחות סיפוק ויתקשה להתנהל בהתנהגות הולמת שתאפשר לו הצלחה בלימודים ובחברה.

בתקופתנו הגישה הרווחת בקרב הורים, היא הסמכות הגמישה. סמכות זו מדברת על הצבת חוקים ברורים והקניית ערכים עפ"י אמות מידותיו של ההורה, כאשר ההורה מסוגל למנוע מילדו להזיק לעצמו ולסביבה שלו. ההורה מכתיב את החוקים, לאחר היכרות עם הילד. היכרות עם החוזקות והחולשות של הילד. הכרות עם המסוגלויות שבאות לידי ביטוי בבית ובמסגרות החינוכיות. חשוב  לאפשר לילד להביע את דעתו לגבי החוקים ולנהל משא ומתן בנושאים שאינם ווטו חד משמעי בעבור ההורה. ישנו מקום לילד וכיבוד רגשותיו. הכללים המוכתבים אינם אקראיים ונקבעים לאחר מחשבה. הורות בה טמונה היכולת להיות סמכותי תוך שימוש באינטליגנציה רגשית היא הורות שתפיק עימותים מעטים יותר ותיצור הבנה בין הורה לילד, גם כאשר אין הסכמה ביניהם.

ילד יקבל סמכות כשיש בכוחו הנפשי לעמוד בדרישה. הילד חייב להרגיש שהסמכות העומדת מולו מכבדת את תחושותיו, עמדותיו ודרכי הסתכלותו על עולמו שלו ועל המסגרת הנתונה. הכרה בהיותו בעל משמעות.

ילדים בני 8 מסגלים לעצמם התנהגויות, כמו ילדים בני 5 וכמו ילדים בני 10. הורים ומורים ישתוממו כשיראו ילד שיסרב להוראת מבוגר, או ילד שכשלא יענו לדרישתו, יזרוק את עצמו על הריצפה ויהדוף כל חפץ שיהיה בקירבתו. ההשתוממות לא תשאר ללא מילים. מיד יאמר: "מאיפה הוא למד את זה?"

פסיכולוגים שעסקו בחקר אישיות האדם,  קידמו את המושג שכל ההתנהגויות "נלמדות ", הם התחילו את דרכם בניסויים שעשו על בעלי חיים  , ונתנו להם ללמוד התנהגות תוך כדי תהליך למידה ע"י חשיפתם לגירוי מסוים, וכתגובה לגירוי זה מחזקים את ההתנהגות ע"י חיזוק  חיובי או מדכים התנהגות באמצעות חיזוק שלילי. ולפי כך תהליך הלמידה יהיה : גירוי גורם לתגובה , תגובה אשר מחזקים אותה כל פעם עם חיזוק חיובי  (כמו מחמאות שוקולד וכו.. ) מגבירים את סיכויי הופעתה ובכך לומד האדם התנהגות. התנאי של הופעת החיזוק אחרי התגובה , מחזק את חזרתה של ההתנהגות שוב ושוב.

מדעי ההתנהגות יאשרו שאכן לסביבה השפעה על התנהגות האדם ויוסיפו מימד נוסף הגנטיקה. ההתנהגות של אדם נלמדת גם מהמורשת הגנטית שלו. סקינר, שנחשב לאבי מדעי ההתנהגות טוען שלכל אדם מניעים נפשיים שאינם תלויים בסביבה. אותם מניעים נפשיים יתוארו ע"י פסיכולוגים כמניעים מגרים שנמצאים בתת מודע של האדם ומיסטיקנים יאמרו המניעים מגיעים עם הנשמה מגלגולים קודמים. מה ששגור בפינו ותמיד נאמר: "הילדים הם מראה של הוריהם".

כולם מסכימים שההתנהגות של הילד נלמדת בסביבת החיים בה הוא גדל. אם מדובר בהורים ובמשפחה הקרובה שמקנה כללי התנהגות במסגרת הביתית ואם מדובר במורים שמקנים כללי התנהגות במסגרת החינוכית. למי השפעה גדולה יותר על הילד?

בספרי "גלגולו של חינוך", אני פורשת את העשייה של הוריי וכיצד אני כילדה חזרתי על התנהלות שנהגו הוריי בילדותם. ברור שאני כילדה לא ידעתי מה עשו הורי בצעירותם. כשבני בגיל 22 שיפץ בית לבד, לי היה ברור שהידע, ההבנה וכוח העשייה הם בגנים. כי אני ידעתי שאבא שלי עבד בבניין. הבן שלי גם ידע שסבו עבד בבניין, אבל מעולם לא ראה אותו עובד.  העשייה שלנו כהורים, היא העשייה שננחיל לילדנו בגנים.

ילדים סופגים התנהגות גם אם אינם צופים בה. הירושה שילד מקבל בגנים מקבלת חיזוק גם ללא מילים. השאלה: איפה למדת להתנהג ככה? היא שאלה רטורית. המקום הנכון לשינוי התנהגות לא הולמת, היא למצוא את הסיבה שהביאה להתנהגות ומנקודה זו להוביל לשינוי התנהגות בכל המסגרות (הביתית והחינוכית). לעשות הכל לצפות את אותו גירוי שהווה סיבה להתנהגות וללמד את הילד כיצד מתנהגים כשאותו גורם התנהגותי מתרחש. אם אמא אמרה לא כשמאוד רצית במבה, אתה לא נזרק על הריצפה והודף כל חפץ, כי אם זה יקרה שוב, אמא לא תקנה במבה במשך חודש. אם הורה/מורה מבקש ממך לצאת מהחדר. אתה יוצא. סרבנות אינה באה בחשבון. ילד מחוייב ללמוד סמכות הורית/מורית. קבלת סמכות היא תכונה שאדם חייב לרכוש להצלחה בחיים. קבלת הסמכות אינה אומרת צייתנות עיוורת, מדובר בהתנהגות הולמת למצב קיים. ישנה אפשרות לעירעור על הסמכות בתקשורת מכבדת. התנהגות אכן נלמדת ויש לתת את הדעת על התכונות הגנטיות שעוברות בירושה מהתנהגות ההורים ואותן התנהגויות הנרכשות מהסביבה בה הילד נמצא.

כיצד הבדלים דקים במשמעות, פרט קטן שקשה להבחין בו; ניואנס – יכולים להיות המצב שיהפוך הבנייה מיטבית להרס שקשה לשקמו. מספר דקויות שיש לשים לב אליהם בחינוך ובתקשורת בכלל:
צעקה – גערה
הצעקה, קול בעוצמה חזקה. הצעקה מגיעה ממקום חלש. מקום של חוסר אונים. מקום של חוסר שליטה. הגערה, היא מגיעה ממקום של רצון להוכיח, להטיף מוסר. בחינוך נמצא עצמנו גוערים במטרה להביא לשינוי התנהגות. במדעי ההתנהגות מדובר על הגערה ככלי ענישה לביטוי התנהגות לא נאותה.
רבים הילדים שיאמרו "המורה צעקה עלי". "המורה כל הזמן צועקת". התיקון הוא להביא את שני הצדדים להבין שיש לשקף את הסיבה לגערה. להכיר בהתנהגות הלא נאותה ולהבין כיצד ניתן לשנותה ע"י חיזוקים. עבודה על שינוי ההתנהגות ומניעת ההתנהגות הלא נאותה, היא שתסייע למחנך להימנע מלגעור בילד/ה. עבודה משותפת של המחנכים להצלחת שינוי ההתנהגות היא הדרך הנכונה לעבודה. כך, שחשוב להבהיר לילד/ה המבקר את ההורה/המורה, שלא צעקו עליו, אלא גערו בו.
תוקפנות – תקיפות
תוקפנות, נטייה לתקוף; התנהגות עוינת או פעולה עוינת ללא התגרות מוקדמת, התנהגות המכוונת לפגוע פגיעה פיזית או מילולית.. תוקפנות היא מידה של אדם בעל עייפות מנטלית. אדם בעל נטייה שכזו, לא זקוק לשום גורם מאבחן על מנת להגיע להתנהגות המבטא תוקפות וגם אינה תלויה בדבר. מנתחי התנהגות שצופים באדם יכולים להבחין בין אם מדובר באדם תוקפני או שבסיטואציה מסויימת האדם מביע תקיפות. התקיפות היא החלטיות, נחישות, מתיחת ביקורת. רבים הילדים המפרשים תקיפות כתוקפנות כלפיהם. הורים ומורים שקוראים לשינוי התנהגות ומאמינים שכבר עשו הכל יוצרים סיטואציה של שיחה החלטית בה הם אומרים "די לדיבורים, כך ולא אחרת צריכים הדברים להתנהל". אנו שוכחים שעד לאותה נקודה נהגנו בשיחות נפש ומתן בחירה. חינוך הינו קו ישר. דרך ברורה של מבוגר אחראי המחנך לחיים מיטבים את הצעיר. אין כאן חברות. יש כאן תפקיד. הורה/מורה לא נכנסים לעבודה בהדפסת כרטיס כניסה וכרטיס יציאה. ברגע שעומדים לפניך הילד/ה אתה בתפקיד. הילד/ה מכירים בך מהרגע שפגשו אותך כמחנך. תפקידך להביאו למצב בו הוא מוכן לחיים. הביקורת המתבטא בתקיפות מאפשרת לילדים להבין שאין דו משמעיות לדברים הנאמרים. יש דרך אחת להצלחה.
ביקורת מול חינוך
ביקורת (criticism) – שיפוט או הערכה של מישהו או משהו. בשנים האחרונות הצטרפה למושג ביקורת הערכה לביקורת "ביקורת בונה". קיימים שני סוגים של העברת ביקורת. צורה אחת של העברת ביקורת, נובעת מכך שהביקורת שוללת לגמרי את זכות הקיום של המחשבה של הצד השני, שמעבירים עליו את הביקורת. ומהצד של הביקורת, אין מקום לצד השני, והוא טועה לגמרי, ועליו לחזור אל הדרך הישרה היחידה, שהיא כמובן הדרך של מעביר הביקורת החכם, שהוא כמובן יודע את האמת היחידה וכולי. וכמובן שיש כאן הקצנה, אך זו רוח הדברים. דרך נכונה יותר להעביר ביקורת, והיא על ידי זה שמתייחסים להכל באיזון. אם מישהו עשה טעות, גם אם זו טעות גדולה, אפשר מצד אחד לנסות להבין אותו ולא לפגוע בכבוד שלו, ועדיין אפשר להעביר עליו ביקורת, כדי לגרום לו להיות טוב יותר. ביקורת נכונה, היא כזו שלא שוללת את זכות הדעה השונה והעצמאית של האדם האחר, אלא היא בסך הכל מנסה לגרום לאדם האחר, להבין טוב יותר באופן עצמי, מה נכון יותר עבורו לעשות, כדי לגרום לו לחיות טוב יותר. לזה נקרא חינוך. חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו. הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו. על מנת להגיע למצב בו אנו מגיעים אל הילד/ה ולא יוצרים מצב של התנגדות. נתחיל בבסיס קבלת סמכות הורית/מורית. יראת כבוד למבוגר האחראי. הבנה שיש מקום לבחירה ולחופש ויש מקום לחינוך. בחינוך אין פשרות. הביקורת תמיד בונה. כן חשוב להבין שיש מקום לתקשורת נכונה ומכבדת. כן יש להבין כיצד בונים שיחה לאחר סיכסוך, אכזבה של אחד הצדדים. גם לקיום תקשורת שכזו יש כלים ברורים. תקשורת נכונה מביאה את שני הצדדים לחוויית הצלחה וניצחון. חשוב מאוד שבתום כל שיחה מחנכת או חברית, תהא תחושת הרמוניה. חיבור של דעות שונות לקו של הסכמה. הדוגמה שאוכל לתת היא נגינה בתזמורת. יש בתזמורת חצוצרה, גיטרה וקלידים. בכוונה איני לוקחת כדוגמה תזמורת כלי נשיפה. תזמורת עם כלים מקבוצות שונות, היא הדוגמה להרמוניה. כשיש מנגינה אחת שיש לנגן, מעבדים את המנגינה יוצרים מנגינה משותפת. המנגינה המעובדת, ברוב המקרים נוגעת במנגינה המקורית של התווים שניתנו לחצוצרה בתחילה, אך שונה במטרה ליצור את ההרמוניה בין הכלים. לכך שואף החינוך. כל אחד מאיתנו שונה. עם זאת אנחנו מתבקשים לחיות בחברה. הצלחתנו, רוצים או לא כל כך רוצים, תלויה בשיתוף פעולה עם האנשים הסובבים אותנו. החינוך מגיע לסייע לכל היחידים להיות חלק מהקבוצה ולהזין את ההצלחה האישית מהאנרגיות הנמצאות לצידנו.
אסכם ואומר, החינוך לא תמיד ברור ומובן לילדים. כי הם ילדים. החינוך צריך להיות מובן למבוגרים. מהו חינוך? למה נועד? זה לא תמיד לטעמם של הילדים והוא לעיתים מביא לעימות. אל לנו להבהל. אנחנו המבוגרים- הבוגרים האחראים, רוצים בטובתם של ילדנו. זאת יבינו כשיגדלו.