בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.

שיחת טלפון עם נערה בת 14. אמא עברה ניתוח. יש בבית עוד ארבע אחיות צעירות. אם יש ילדה בת 14, ברור שיש מי שיטפל באמא. הילדה שואלת איך מתמודדים? ואני כותבת לכם, כי אני חושבת שהילדה באמת לא מסוגלת לבד להתמודד. היא זקוקה למשפחה המורחבת ולקהילה תומכת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. הילדה מתמודדת עם חסך זמני של אין אמא ומשתדלת להיות אחות, האמא זקוקה להכלה. זקוקה לאהבה עוטפת. הילדה יודעת זאת אך אינה עומדת בנטל הכבד.

מילוי המצווה איננה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. הילדה לא תתקשר לבקש עזרה. תפקידכם להגיע לביקור ולתת את העזרה הנחוצה שתראו בזמן הנוכחות שלכם בקרבת החולה והילדות.

חשוב מאוד לדאוג להסעדה לבני הבית. האמא החולה זקוקה לאדם שיכנס וישב איתה מעט. או שמשהו יהיה עם הבנות כדי שהילדה בת ה14 תוכל להתפנות ולהיות קצת עם אמא שלה. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. תשאלו מה שלומך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. לתת ביטחון לילדים, אנחנו כאן איתכם, עד שאמא תחלים. אמא היא כוח משמעותי בחוסן הנפשי של הילדים. כשאמא חולה, הילדים בקושי שקשה לתאר במילים. היו שם בשבילם. חזקו אותם. היו מעשיים ותראו להם שהם לא לבד. תגיעו כדי להיות ולעזור מבפנים. פיזית.

זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם האמא החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאמא החולה לנהל טלפונים. היא אינה מסוגלת.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. העולם הוא גלגל. האנושות היא חיה חברתית וחבר נמדד בשעת צרה. היו שם בשביל, היו שם למען. הוקירו עצמכם על נתינה ועשייה משמעותית למען הזולת.

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?