_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

נפגשתי עם ההורים ובתם בת ה- 16  הילדה מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד חשה רגשי נחיתות בקבוצת הילדים במסגרת החינוכית ובמסגרת החברתית בישוב שבו היא מתגוררת. ההורים טוענים שנראה שלבתם אין את הכלים להתמודד עם אנשים שליליים סביבה. ילדים שעושים הכל לערער לה את הביטחון. פוגעים בה, אומרים לה שהיא לא מתלבשת יפה, שהיא לא חכמה ועוד. במקום לחשוב ולעשות את מה שכדאי לה כדי להצליח בחייה, הילדה והוריה עסוקים כל הזמן במעגלי רשע שמפילים את הילדה לאותם בורות של קורבנות. לכודים עם דפוסים שאינם מאפשרים להם לראות את ההזדמנות למקפצה לחיים טובים. להרגיש טוב ולחיות טוב.  אם נאמין שאותם אנשים שפוגעים בנו הם כוכבים המאירים אותנו להכיר בנו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים איתנו, במקום ליפול לגל דיכאוני וקורבני בו אנו עוצרים עצמנו מלנסות להצליח בחיים, נלמד כלים להתנהלות נכונה. במקרה זה מדובר בתקשורת אפקטיבית.

לא ניתן לדמות שלילית בחיינו להוציא אותנו משלוותנו. לא ניתן לאיש לשלוט על מצב רוחנו ובזמנים שהוא קובע. דר' דיויד ברנס, כתב ספר "בוחרים להרגיש טוב". הספר נוגע בתורתו של יונג שמדגישה את חשיבות ההתעוררות ממצבים אפלים שאינם מטיבים איתנו. השניים נותנים כלים להתמודדות תקשורתית עם הסביבה כדי להקטין את כוחם של אותם אנשים שליליים שסובבים אותנו.

חמשת יסודות התקשורת שחשוב שנשנן הם:

-          פריקת נשק, קבלת ההתקפה. לשקף לתוקף את שאמר: "אמרת שאני לובשת בגדים בלי לחשוב על התאמת צבעים, אם יש לך הבנה בעניין אני תמיד מוכנה לשמוע". הפוך על הפוך. לא לתקוף חזרה, אלא למצוא דרך להפוך את ההתקפה לכוונת אכפתיות. למצוא איזו שהיא אמת בדברים. הכוונה להטיב איתי, אז נלך עם זה עד הסוף.

-          אמפתיה למחשבות ולרגשות הדובר. לשקף את הדברים שנאמרו ושאלות ממוקדות על הרגש שבו נאמרו הדברים. "אני מבינה שמאוד קשה לך שאמרתי לרונית שהיא חברה טובה שלי, את יודעת שגם את חברה טובה, אני מאוד אוהבת שאנחנו כנות אחת עם השנייה".

-          לשקף את אייך אני מרגיש כשפוגעים בי. "נפגעתי מאוד כשאמרת שאת מעדיפה ללכת לבלות את אחר הצהרים עם רונית, אני מאוד נהנית לבלות איתך".

-          לשאול שאלות פתוחות להרחבה, שנוכל להבין את הדברים שנאמרו לנו. "מה את אוהבת לעשות עם רונית, כשאתן נפגשות?" "אילו צבעים מתאימים בבגדים?"

-          מילות שבח והערכה, גם במצב הכי קשה. "תודה שאכפת לך מהתדמית שלי ואיך אני מתלבשת, זו חברות אמיתית". "אני מאוד אוהבת לבלות איתך, אשמח שתמצאי זמן שיתאים לך ונפגש".

החיים שלנו הם המגרש שלנו ללמוד לעשות לנו טוב. להטיב את דפוסי ההתנהגות שלנו וכך אותה תקשורת אפקטיבית תסייע לנו לשנות את הראייה שלנו, המחשבה שלנו והעשייה שלנו בחיינו.

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!