צורך אל מול אשליה, בהורות תומכת

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.

הדרך הנכונה להחלמה לנפגעי האלימות?

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

האם נכון שיהיה סולן במשפחה?

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

שינה רציפה, זה חלום?

הגיעה אלי אם חד הורית עם שני ילדים. האחד בן 8 והשני בן 10. "הילדים לא רוצים לקום בבוקר לבית הספר, אני חייבת שתבררי מה קורה שם, שבגללו הם לא אוהבים את בית הספר". התבוננתי בשני הילדים. אחד פיהק מהרגע שנכנסו לקליניקה והשני ישב באי נוחות, מחפש תנוחה נוחה לשים את הראש. שאלתי את הבוגר "איך אתה ישן בלילה?" הילד סיפר שהוא נרדם מהר מאוד ומתעורר אחרי שלוש שעות, הולך לשירותים ולא מצליח להירדם. שאלתי את הצעיר, את אותה שאלה וזה ענה: "אוף חלומות, כל הזמן אני מתעורר מחלומות לא טובים".

"שינה היא פעולה טבעית, לא פולשנית, שקטה, נעימה ורכה. אין בה שום דבר שמייצר איום. כל האיומים מגיעים מבחוץ ממצבי הערות" אומרת דר' אירית שמשון.ומוסיפה, "לחוסר שינה, יש כל כך הרבה השלכות, במהלך השינה, האיברים נחים, הם לא נדרשים לתפקוד מלא ולכן הם יכולים להתחדש ולהתנקות. כאשר לא ישנים, לא מתבצע תהליך הניקוי עד תומו".

אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו לאפשר לילדים שינה רציפה. בספר השינה המתוקה, שכתבה גפנית שלוי, שנכתב לפי עקרון קשת שבעת הצבעים המסמלת את סיפור הברית בין אלוהים לבני אדם. נמצא הנחייה לרוטינת השינה. חשוב לנו להכין את הילדים למסע בארץ החלומות. החלומות הם כמו איגרת שמקבלים מהיקום. החלום משמש מקום העצמה שבו אנו מתמודדים גם עם הקשה והלא נחמד. בחלום מגיעים החששות שלנו מהתמודדויות בעולם המציאות ולכן חשוב שלא נפחד לחלום חלום שקשה לנו אתו. הילד מתעורר בלילה מחלום, נחבק, נשטוף פנים ונבטיח לדבר על החלום בבוקר. אם הילד שכח את החלום, ברור שהנשמה למדה את מה שצריך היה ואפשר להמשיך הלאה, מבלי לנסות ולזכור את החלום. אם החלום  על מסר שיש ללמוד ממנו, הילד יזכור את החלום ואפשר לנסות ולהבין מה המסר. לדוגמא: אם חלם הילד על משפחת עכברים שבאה בשורה אל הבית וכלום לא עצר אותם והם מגיעים לסלון הבית. נשאל מה זה עכבר בשבילך? הילד יגיד שיש אוגר בפינת החי בבית ספר והוא חושב שהאוגר כלוא ולא נעים לו. תבררו היכן הילד שלכם מרגיש כלוא. אם יגיד שהחתול הביא עכבר מת. נסביר שהחתולים מביאים מנחה למי שמאכיל אותם ולכן חשוב שיכיר בכל מה שיש לו כמתנות בחיים. זה הזמן להוקיר על היש. מה שחשוב הוא לעשות הקדמה לפני השינה ולקבל באהבה את החלומות.

לילד הבוגר יותר, יש אפשרות לחזור אל ה"יומן האישי". ביומן האישי, אנחנו כותבים את שעבר עלינו ותוך כדי כותבים על מה יקרה מחר ואייך נתמודד. ברגע שנעשה זאת לפני השינה, הצלחנו לאסוף את כל מה שמטריד אותנו ואז, כשחזרנו מהשירותים, לא יטריד אותנו דבר, כי הכול כתוב. שינה רציפה אינה חלום שלא ניתן להגשים. היא צורך ויש לתת עליה את החשיבה ולקבל כלים ליישום.

האמא הטובה דייה

השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.

מוטיבציה ללמידה, כיצד עושים זאת?

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".

"אני עושה כמיטב יכולתי", זועק הבעל לאשתו

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

חג מתן תורה, נלמד לקבל חוקים באהבה.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

אייך מתמודדים עם אובדן לאומי במשפחה הגרעינית?

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

בני משפחתי הם המראה שלי

בני המשפחה שלנו, הם המשמשים לנו נקודת משען, תמיכה ומקור לאהבה ולערך עצמי. הם למעשה ההשתקפות שלנו. אנשים יקרים אלו שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות והבנות שבלעדיהם לעולם לא ניגע בהם. לרוב, הם אלו שמערימים עלינו קשיים, מתנגדים לדעותינו או למעשינו ולא בדיוק מקשיבים לנו. אלה הם המראה שלנו. הם משקפים לנו היכן בתוכנו קיימת נטייה לכעסנות, להתנגדויות, לפחדים ועוד. למעשה אותם קשיים שהם מעוררים בנו תפקידם להצביע על הכאב או הפחד שיניע אותנו לעשייה ולתיקון דרכינו למען נטיב עם עצמנו.

המראה הזו תפקידה חשוב ויש לנו את הזכות לכבד ולהוקיר אותה. אלמלא אותה מראה, אנו נשאר באזור הנוחות שאינו מטיב עמנו ויתרה מכך מעכב אותנו מהאושר האמיתי. כשאנו מביטים במראה ואנו רואים ששערנו פרוע, אנחנו לא נוזפים במראה, אנחנו מיד לוקחים את המברשת ומברישים את השיער. התגובות שאנו שומעים מהקרובים לנו ביותר, מאפשרים לנו להבין שמשהו בעשייה שלנו יכול לשנות את המצב הנוכחי, שלא תמיד הכי הכי. חשוב שנבין שאנו יכולים לשנות את עצמנו, את ההתנהגות שלנו והיא זו שתשנה את מצב ההשתקפות שלנו במראה. אל תנסו לשנות את המראה – את בני המשפחה.

בני המשפחה שלנו מצביעים על התכונות, הנטיות והמצבים שבהם לא נהגנו כשורה, מצבים שבהם איבדנו את הביטחון העצמי, מצבים שבהם הגבנו תגובת יתר, הרמנו קול או פגענו. המראה שמולנו תשקף את הקשיים שתפקידם לעורר ולהבין שיש לעשות למען איזון ואהבה. השיקוף מטרתו להבהיר לנו שניתן לתקן, שיש תקווה לעשות אחרת. חשוב לאהוב את אותם בני משפחה שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות. הם מלאכים שבאים לעזור לנו.

אותה מראה מדומה לסרט. אתם הבימאים ותסריטאים של סרט חייכם. יש לכם הזדמנות לשנות את התסריט. להבנותו מחדש. אתם לא מחליפים את השחקנים ולא את התפקידים. אתם משנים את התמונות. השתמשו ביותר שמחה, אהבה, חמלה וסליחה. הכניסו לתסריט את מה שחשוב לכם באמת וותרו על מה שניתן לוותר. ההכרות עם המראה שלכם היא שתביא אתכם להבנה עצמית, לריפוי ולהרפייה, דרך שמאפשרת לחמלה להתעורר ולשמחה לבוא לידי ביטוי.

כשלא שומעים  או מקשיבים לכם, נסו לזהות מתי אתם דוחים, מתנגדים ולא מקשיבים. כשלא מעריכים או מתחשבים בכם, בדקו מתי התנהגתם אתם כך. היו קשובים לאנשי המראה שלכם למען תכירו נכון יותר ואמיתי יותר את מציאות חייכם. ההכרה וההוקרה לסובבים אתכם על היותם מראה בעבורכם, תביא אתכם למקום של שלמות נפשית ושלום בית.