תגית: יעד

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות להתחיל אחרת. אנחנו, המבוגרים, מנסחים יעדים: יותר ספורט, פחות מסכים, אולי גם ללמוד משהו חדש. אבל מה עם הילדים? גם להם מגיעה ההתרגשות שבאתחול קטן – כזה שמלמד מחויבות, נחישות וגם את הטעם המתוק של ההצלחה.

עלינו לחקוק בהנחלת החינוך שהיכולת לשמור על דבקות במטרה מבדילה בין מי שמגיע להישגים לבין מי שמוותר. אומץ לעמוד בפני אתגרים, מאפשר להתמודד עם פחדים ולנסות דרכים חדשות, גם כשלא בטוחים בתוצאה. חריצות היא הבסיס לכל הצלחה אמיתית, כי עבודה מתמדת מביאה לתוצאות. תחושת שליחות נותנת עומק ומשמעות לכל פעולה שאנו עושים.

ד"ר יעל כץ, פסיכולוגית ילדים, מזכירה: "החוזה המשפחתי הזה צריך להיות ברור, קצר וקל ליישום. הצלחות קטנות יוצרות תחושת מסוגלות גדולה"  הטיפ הראשון: בחרו יעד פשוט ומוחשי. אם – הילד מתמיד שבוע שלם בקריאת סיפור קצר לפני השינה, אז – יוצאים יחד לארוחה קטנה בבית קפה. אם – הוא זוכר להביא את בקבוק המים מהגן במשך חמישה ימים ברצף, אז – בסוף השבוע בוחרים משחק קופסה חדש.

בשיח שננהל עם הילדים לבניית החוזה המשפחתי, חשוב שנבין שהתמדה היא המפתח להצלחה, גם כשהדרך נראית ארוכה ומאתגרת.  בזכות נחישות ניתן להתגבר על כל מכשול ולממש כל מטרה. המסירות למטרה מחזקת את תחושת הסיפוק ומקדמת הישגים משמעותיים. ועקשנות אינה תמיד דבר שלילי; לעיתים היא הכוח שמניע אותנו קדימה.

הטיפ השני: לשתף. ילדים אוהבים לראות שגם ההורים משחקים לפי אותם חוקים. אם – אנחנו, ההורים, עומדים בהבטחה כלשהי (למשל פחות טלפון בארוחת ערב), אז – גם לנו מגיע חיזוק קטן. כך הילד לומד שמחויבות היא ערך משפחתי, לא רק דרישה חד-צדדית.

ולבסוף – לא לשכוח את הטון. שנה חדשה אינה מבחן, אלא משחק קבוצתי. אפשר לנסח את הכלל בנימה מצחיקה, לצייר לוח הצלחות צבעוני, להמציא טקס קטן בכל פעם שמגיעים ליעד.  ד"ר אמיר שלו, מומחה לפסיכולוגיה התפתחותית, מדגיש: "נחישות נולדת כשיש גם הנאה בדרך. בלי חיוך – החוזה לא מחזיק מעמד."   רצוי לתת לילדים דוגמאות מהחיים שלהם שהם עמדו ביעדים, בנחישות והתמדה. כמו המחוייבות לחברים, הולכים ליום הולדת, קונים מתנה, מתלבשים יפה, כותבים ברכה, משתפים פעולה במסיבה, גם אם הארוע "נפל" על תוכנית טלוויזיה מאוד אהובה.

אז השנה, בואו נעשה את זה אחרת: לא רק מטרות גדולות ועמומות, אלא צעדים קטנים, ברורים, עם "אם… אז…" פשוט וקליל.  כי בסופו של דבר – התחייבות אמיתית מתחילה בבית, עם הילדים, בצעד הכי קטן שיש.

מתוך דברי פרעה אל יוסף: אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא מ). מי הקובע הבלעדי? מי המכריע העליון בנושא?
מגיל הגן אנו שומעים את הילדים "את לא מחליטה עלי". משפט שלא שגור רק בפי ילדים. גם אנחנו המבוגרים תמיד מתחבטים ומלבטים, מי אכן האיש/הדמות שמחליטה בסוגיה זו או אחרת.
יגידו גם רבים: יש ללמוד לקחת החלטה. החיים הם רצף של החלטות ולקיחת אחריות. לוקחים לבד או מתלבטים עם עוד אדם?
המצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים, "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים, י"ז, ח'-י"ג) ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מכל אשר יורוך"). עיקר הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות. ועוד מקשה רש"י מפרוש ההלכה ואומר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".
יש כאן הדגשה שהדברים עליהם ננהג ועל פיהם יישק דבר הם דברי חכמים. ואיך נדע מי הוא החכם? מי קובע מיהו החכם, שעל פיו יישק דבר? מי יהיה האיש שנבטח בו ובדבריו למעלה מהרגשת הוודאות של עדות חושינו ושכלנו שלנו?
מתי כן עלינו להגיע למצב של "נעשה ונשמע"?
ראשית נשאל: אֵיזֶהוּ חָכָם? – כנאמר, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם
ונבין שאדם חכם, הוא מי שלומד משהו מכל אדם. כך נבין, שהאדם שממנו נשכיל ונבין, זה אדם שלמד. שמצא לעצמו דרכים וכיווני למידה שמאפשרים לו להשתמש במה שלמד על מנת לתת את ההנחייה לעשייה נכונה ומיטבית.
המקור: מסכת אבות, ד' פסוק א'. "בן זומא אומר, איזה הוא חכם–הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).
אמרו חז"ל (תמיד לב, א): "איזהו חכם הרואה את הנולד". הפירוש הפשוט למאמר חז"ל זה וענינו, שהחכם רואה וצופה בחכמתו את העתיד להיות, ומכלכל מעשיו בהתאם להתפתחויות האפשריות בעתיד.
כאן נכנס המדע לתמונה. מהו מדע? שהרי, אינה דומה שמיעה לראיה, וההבדל ביניהם, כי הראיה מאמתת את המציאות הנראית, יותר מאשר את המציאות שאדם שמע אודותה, ההתאמתות בלב הרואה היא לאין שיעור גדולה מההתאמתות בלב השומע בלבד. והיינו, שהדבר הנראה בעיניים, לעולם לא יוכחש, ואפילו לא יפלו בו שום ספיקות. אך בדבר שאדם יודע רק מן השמועה בלבד, הנה, במשך הזמן – יתכן שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר אמיתות הדבר, אם כתוצאה ממחשבה והתבוננות נוספת בנושא, או כתוצאה משמועה סותרת וכו'.
בדומה לכך, יש הבדל עצום בין מציאות הנתפסת באמונה (מלשון אמת) לבין מציאות המתקבלת כתוצאה ממסקנה שכלית בהבנה והשגה. שכל האדם מוגבל ומוגדר (כי המופשט אינו נתפס בשכל), ולכן המסקנות שאדם מסיק בהגיון אנושי – אינן בטוחות כל כך, כי בהחלט יתכן שמחר יקום מדען מתקדם יותר, ויפריך את התיזה ההגיונית המקובלת היום. אבל מציאות שאדם מאמין בה באמונה שלימה בעומק נפשו, לא בגלל הסתמכות על סברה שכלית מסויימת, אלא מתוך בטחון ותחושה פנימית בנפשו, הרי זה כאילו רואה את הדבר בעיניו.
נמצא, כי האמונה היא בחינת ראיה, ואילו השכל האנושי הוא בחינת שמיעה. זו הסיבה הדורשת שילוב שבין המיסטיקה למדע. חובה על המדריך לעשייה נכונה ומיטבית, לשלוט הן באמונה, באמת הנסתרת והן במדע, המוכח כתוצר של היסטוריית הלמידה מתוך הכתוב והנחקר מזה שנים בתחום חקר האישיות וההתנהגות האנושית.
מכל מקום, חשוב לו לאדם למצוא אדם אחד שהוא מאמין בו באמונה שלמה שאין בהדרכתו שום טובת הנאה כלשהי. שההמלצה שלו לכיוון של עשייה זו או אחרת באה מתוך הבנה משמעותית בתחום ואף הוכח בעבר שהדרכותיו נשאו פרי. "תוכניות ההתערבות", כך קורא להם המדע, יש בהם יכולת מדעית להטיב, לתרום לכל הסובבים. ולכן, כשבוחרים אדם שבא מהתחום, יש להשמע להוראות ולהיות בעל יושרה במעקב אחר כל המתבקש. כשמדברים על גדול בתורה, מדברים על מכיר ושולט בחומר. כשמדברים על פסיכולוגיה – מדברים על תורת הנפש. בכל תחום ידע ועניין יש תורה. יש חוקים. יש היסטוריה של למידה.
אין ספק שצווי התורה להשמע לגדול בתורה היא מצווה לדורות, והיא קיימת גם בימינו. הקב"ה שתל בכל דור ודור את גדוליו. הקושי נעוץ בזהויים, שהרי לא בכל דור מוסכם על הכל מיהו גדול הדור. אם מצאת תלמיד חכם ששולט בתחום עליו אתה מבקש סיוע. אשר אין לו ספק ביושרו המוסרי, אשר ידוע לך שבשיקוליו הוא מסוגל להשתחרר מכל נגיעה אישית כגון כבוד, שררה, ועל אחת כמה וכמה כסף ותאווה, הרי שמצאת לך את "הכהן אשר יהיה בימים ההם" שעליו תסמוך ועל פיו יישק דבר.

רבים החילוניים המציבים שאלה בפני הדתיים "האם יתכן שאלוקים יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יוכל להרימה?" . אם אנחנו מבינים שכשאלוקים ברא את האדם והפיח אויר בגופו, למעשה הכניס בנו מרוחו שלו, הרי ברור לנו שכל אדם ואדם שנברא בצלם, הינו בעל יכולת בריאה.
האם אדם יכול לחלום, לשים לעצמו יעד להגשמה שאינו מסוגל לבצעו? חשוב שנבין שחלומות מתגשמים וזו עובדה. נחישות והתמדה מביאה להגשמת חלומות. גם החלומות הבלתי סבירים. "סביר" פירושו: מתקבל על הדעת; הגיוני; אפשרי. זאת אומרת שבלתי סביר, הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת. הדעת של מי. מהי דעת? "דעת" פרושה: מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה. ואם כך הדבר ברור שדעתו של אדם היא מחשבה שהוא חושב, היא חוכמה שהוא הגיע עליה בעבור עצמו לפי היסטוריית הלמידה שלו. ההיגיון, החשיבה והתובנה של אדם נבנית מתוך מגע עם המציאות שחווה בגלגול זה או בגלגולים קודמים. ולכן אדם אחד יאמר שלהצליח בלימודים הם יעד מאוד סביר וקל והשני יאמר שהיעד אינו סביר ואינו הגיוני.
כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא את האור והחושך. כי צריך גם את זה וגם את זה. כי לא נוקיר את האור אלמלא היה החושך. כשברא אלוקים את בעלי החיים בחר זכר ונקבה. כן כי רק כשיש מקור השוואה יש מקום להוקיר על מי שאתה ולשים לך אתגר להישגיות אחרת.
כל אדם חייב שישים לפניו יעד בלתי סביר להשגה. לנהוג בנחישות, רצינות ובהתמדה על מנת להשיגו. באותה נשימה ומידת הוקרה לעשייה האישית. על אדם להבין שנכון הוא לאדם למצוא את השותפים הנכונים להגשמת חלומו. השותפים הנכונים, אלו שיעודדו אותו. שיתנו לו את הכוח להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שלכל מכשול להשגת המטרה יש פתרון.
כבר בגן, כל ילד לומד שבארגז החול, בפינת הבובות או בפינת המשחק יש "חוקי משחק" של מציאות פיזית. את חוקי המשחק אנחנו קובעים. ההיגיון הוא תוצר של הבנה מפורשת ומופשטת של חוקי המשחק. מה שנכון ויכול פיזיקאלית להתממש ומוגדר שייתכן ע"י המדע, אין מצב שלא נצליח בו. ההצלחה תלוי רק בנו. רבים מאיתנו חוו את מי שאמר לנו:"אתה לא תוכל" "לא נולדת למשפחה הנכונה" "לא קיבלת את הגנים הנכונים" "אתה לא כמו אחיך". תמחקו.
כנסו למדיטציה, דמיינו את הפסגה. את מה אתם רוצים. בחרו יעד אחד. One at a time. התמקדו בו. התעוררו מהמדיטציה וכתבו רשימה עם הגדרות ברורות לכל משימה. תפרקו את המשימות עד לקטנות ביותר, כדי שתוכלו לחוות הצלחות כמה שיותר. כיתבו הנחייה ברורה אייך ניתן להשיג את היעד שאתם חולמים עליו והחלו ברגע שסיימתם, ללא דחייה. כל יום עשו דבר אחד בדרך אל הגשמת היעד. לרגע אל תאבדו אמון בכך שתצליחו… כשתגיעו להגשמת היעד שתפו אותי. כי אני בטוחה שתצליחו.
גם כשאלוקים ברא את האבנים הכי גדולות, הוא ידע והאמין שמשהו מהברואים שברא והאמין בו יצליח להרים את האבן. היו כאלוקים והאמינו בבריאה לחלום, להגשים ולהצליח.