תגית: כיתה

המורה משלים את עבודתו של ההורה בבית בחינוך הילדים. עליו לספק לילד חום ואהבה, מה שקוראים בשפה המקצועית תמיכה רגשית, אותה תמיכה רגשית מותנת גם בהצבת גבולות. מה הן אותן גבולות? גבולות של מי ובשביל מי? הילדים היום מקבלים היום מרות וסמכות, לא כמובן מאליו. על מנת שיקבלו את הסמכות, עלינו לשקף להם שאותן גבולות מטרתן להגן עליהם, הם החינוך, להביא אותם לביטחון אישי, אותן גבולות אמורים להביא אותם לחוסן נפשי למען עתידם.
להבדיל מתקופות אחרות בהן מטרת החינוך הייתה לתת לילדים מקצוע. התנהלות בחיים. כל ילד הוכשר להמשיך את עבודת אביו. להכיר מקרוב כיצד מנהלים ומתנהלים בעסק המשפחתי. היום ישנו מרוץ אחרי ציונים. להכיר שאם לא תגיע לציון זה או אחר לא תוכל להתקבל לבית הספר שמתנה כניסה לפי ציונים בתעודת סיום היסודי. זה גם בסדר, אבל הגישה חייבת להיות אחרת. להגיע ליעד בשיטה אחרת.
אם לרגע נעצור ונבין שהילדים שלנו מאוד, מאוד יצירתיים. הם מגיעים לשיעור עם בקבוק מים ריק. מדוע? כדי לצאת במהלך השיעור ולהרוויח זמן חופשי. הם רעבים ולא מסוגלים להתרכז, הם שכחו את העליונית באולם הספורט ועוד תירוצים שמאפשרים להם לקחת זמן חופשי. הם יצירתיים. להגיע בלי עיפרון זו דרך לתקשורת עם חברים בזמן שיעור, למרות שכל אחד צריך לשבת במקומו. אין ספק שהילדים שלנו מאוד חכמים. איפה נכון שנראה להם שאנחנו מובילים אותם לחינוך נכון למענם?
התבקשתי למלא מקום בכתה ח'. מצאתי לנכון, לא ללמד שפה אלא לעסוק בחינוך. ביקשתי מהילדים לנסות להסביר שני מושגים "למידה" ו"חינוך" מיהו ההקשר ומיהו התוכן? בוויקיפדיה כתוב: חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שתהליך חינוכי שבו אדם שרוי, הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו.
אנו עסוקים בלהביא את הילד להיות מחונך. האם המסגרת החינוכית אכן עוסקת בחינוך? כן היא עוסקת בחינוך, אלא שהילדים היום לא מבינים עד כמה החינוך להתנהגות נאותה הוא המוביל והמשמעותי בהגיעם לבית הספר. הילדים בכתה ח' הביאו דוגמאות מהשטח על חינוך להתנהגות נאותה שנכונה לסייע ברכישת ידע ומיומנויות לחיים. דוגמאות עלו ממגרש הכדורסל, מהשיח החברתי ומהנדרש בתקנון בית הספר. משם אנו לוקחים את הכיוון ותלמידי ח' בוגרי בית הספר יובילו שיעורי חינוך לערכים חברתיים בכיתות הצעירות יותר. הילדים עצמם יהיו יצירתיים בהקניית הערכים.
בספרי "גלגולו של חינוך", אני נותנת אור להבנה עמוקה ש"החינוך בא מהבית". בספר מתקיימת הכרות עם התובנות המדעיות (מדעי ההתנהגות), התובנות הרוחניות וכמובן כלים מעשיים מהאימון האישי, לשינוי דפוסי התנהגות שהושרשו בנו באותו חינוך מהבית והם לא מטיבים עמנו. חשוב להבין שחינוך אינו משא של למידה אקדמית. החינוך הוא הכוונה נכונה להתנהגות מושכלת במטרה להצליח. המסגרת החינוכית והבית מהווים מצע להצלחתו של הילד. ושוב אני קוראת לכל ההורים להאיר את האור בחינוך ובשיתוף פעולה הבית והמסגרת החינוכית לתת לילדים חוסן נפשי להצלחה בחייהם. חינוך נכון לערכי החברה וכבוד האדם יביאו להצלחה גבוהה יותר.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.

מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

ראיינתי בתוכניותיי ברדיו את המחנכת אור בר ימין, מבית הספר "מצפה גולן". אור סיפרה על פרויקט שרץ בכל העולם, בכל מיני וריאציות. בארץ הפרויקט התחיל בזכות קולגה שלמד בתוכנית חותם להכשרת מורים. יישום התוכנית התחיל בכיתה קטנה במרכז ומשם התרחב לבתי ספר נוספים בבת ים, ירושלים תל אביב. לפני שלוש שנים אלינור נאור, מחנכת ב"מצפה גולן" יישמה את התוכנית בכיתתה.
לפרויקט יש את הכלים לתת מענה רגשי ולימודי. כמובן שכל מורה מפתח את הפרויקט בדרכים שונות לפי חיבור אישי ומענה לצרכים של אופי הכיתה והמסוגלות האקדמית והמנטלית. מטרת היוזמה היא להעצים רגשית את התלמידים באמצעות המפלצות. בעזרת המפלצות ניתן ליצור דיאלוג רגשי עם התלמידים להכיר אותם לעומק מבחינת כישורי הלמידה, חוזקות וחולשות ודרכי התמודדות.
התהליך מתחיל בצפייה בסרט המפלצות וניתוחו לפי ערכים ודמויות. הסרט מהווה בסיס לשיח ולמידה משמעותית בהקניית ערכים כמו קבלת האחר, שונות, כבוד, שיתוף פעולה, דעה קדומה ואפלייה,
הילדים לומדים לאפיין את דמות המפלצת ומשם גם לומדים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולאפיין את אישיותם. השלב הבא הוא ציור מפלצת בעלת מאפיינים פנימיים וחיצוניים, חוזקות, כוחות על, סביבת מחייה, משפחה חברים, אויבים ועוד. הציור הופך למשמעותי מבחינה רגשית.
מציור המפלצת מתגלה עולם פנימי שלם על כל ילד שמאפשר לעשות תהליך רגשי ולימודי משמעותי. את ציור המפלצת שולחים למאיירים מקצועיים שמתנדבים להפוך את המפלצות לאמיתיות. הם נכנסים לעולם של הילד קוראים את האפיון, הרקע על המפלצת שהילד כתב והופכים אותה למציאותית עבור הילד. שיתוף הפעולה בין הצדדים יוצר חיבור מדהים שמאפשר ליישם ערכים כמו הוקרת תודה, נתינה, שיתוף פעולה ועוד.
בספרי "הרוח בחינוך" אני כותבת: "חינוך הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. רוח האדם היא המניעה אותו ללמידה ולשאיפה לעשות למען מיטביות." הפרויקט המפלצתי מפתח את החשיבה היצירתית ועולם הדמיון של הילד, מאפשר קידום ושיפור מיומנויות שפה- כתיבת וקריאה. עוסקים במיומנויות לימודיות, כותבים סיפור על פי התבנית הסיפורית ומשלבים את המפלצות של הכיתה כדמויות. לומדים לאפיין דמות, לכתוב קומיקס, כתיבת פסקה, מכתב אישי ורשמי שנכתב בהוקרה למאיירים והתבוננות עצמית בעזרת רפלקציה.
לקראת סיום התהליך חושפים את הילדים לאיור של המאיירים, עורכים מפגש אישי עם המאייר, מפתחים גם רמת תקשורת בין אישית, הילד מדבר עם אדם מקצועי, שואל על תהליך היצירה שמאחורי הקלעים. הפרויקט מסתיים בתערוכה בה הילדים שגרירים של הפרויקט, משדרים ביטחון בחשיפה אישית. משתפים על הקושי, התסכול שבתהליך ואל דרכי ההתמודדות. שווה לנסות בכל בית ספר.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

השבוע ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן, את מרכזת תחום החינוך המוזיקלי מחוז צפון במשרד החינוך הגברת זוהר ולנסי זינגר. פתחנו בשיר "נגן אקורדיון" שאומר: בימים שהגרוש היה כסף, והלירה הייתה מנייר, בשמיים עוד טסו מיראג'ים, וה"עוזי" היה שם דבר, הנ"נ עוד היה אז קומנדקר, והשרמן היה השריון, אז היה לנו נשק סודי ויקר, היה אקורדיון". לאן נעלמה האמונה שלנו במוזיקה?

בשידור אמרה הגברת זוהר: "בחינוך למוזיקה אנחנו לא מתמקדים בנגינה, בחינוך למוזיקה מפתחים שפה, מפתחים מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, חשיבה יצירתית,  מפתחים הקשבה ויכולת עבודה של ביחד בזכות התזמורת. שורשים ראשונים להאזנה פעילה, תרבות הקשבה, תרבות של חקר. המטרה ליצור אדם חושב, אדם מרגיש, משתף ויצירתי."

בספר "המוזיקה לפני הכל" שכתב עודד אסף הודגש שהמוזיקה מתחילה מן המקום שבו נגמרות המילים. ברובה המכריע פונה המוזיקה אל הסובייקטיבי, הרב-משמעי, השברירי, העמום, המופשט, או החושני. אם העצמנו את יכולת הריפוי והחוסן הנפשי בעזרת דמיון מודרך, שהוא דמיון שבונה פנטזיה ספקולטיבית שלנו, המוזיקה היא מעלה מעל, מכיוון שהיא מביאה אותנו לחוויה אבסטרקטית. יש שיגידו (כמו סטיינר) שהמוזיקה מיטיבה מאין כמוה לבטא את הדברים הגבוהים ביותר של תודעת האדם.

בספר שלי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בבחירה להיות שותפה להקמת תזמורת בבית הספר. התהוות תזמורת אינה רק מוזיקה. בתזמורת חבריי הקבוצה מרגישים ביטחון ומוכנים ליטול סיכון בתהליך הקבוצתי. בעודם מאמינים שהקבוצה מורכבת מפרטים שיש בהם הבנה, כוח ואומץ ושהם חופשיים מפניות אישיות וממשוא פנים (whitaker).

כפי שכבר ציינה הגברת זוהר, הנגינה בגיל בית הספר היסודי תורמת להתפתחות השכלית והרגשית. נגינה בתזמורת מעניקה שיעור חשוב בצמיחה החברתית, האינטלקטואלית והרגשית. החשיפה למוזיקה משפרת את הזיכרון, לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה. המוזיקה משפיעה על תהליכי הלמידה. עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה  ומשמעת עצמית.

אדגיש שנגינה אינדיבידואלית לבדה, ללא מסגרות, פעמים רבות עוצרת את קידום התלמיד ולא נותנת לו את אותה יכולת שנותנת תזמורת, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוזיקאלית. מחקרים הוכיחו כי ילדים הלומדים מוזיקה בצורה אינטנסיבית ומנגנים בהרכבים מקצועיים מפתחים את האישיות שלהם, את הביטחון האישי ואת הרצון להצלחה (פטרסון).

חשוב לי להדגיש כמביימת ומפיקה, מדי שנה את פסטיבל "מצפה גולן", שלנגינה בתזמורת יתרונות נוספים: לימוד הנגינה הוא למידה משמעותית. הלימוד אינו "נשאר" בכיתת הלימוד. ילד מנגן מהדהד את שלמד לסביבה הקרובה והרחוקה בחייו לאורך השנים. הילד לומד משמעת עצמית וערך של עבודה קשה, תוך שמירה על הקלילות ועל הבעה עצמית.

"חתירה למשמעות בחיים ולמידה משמעותית, זה אותו דבר" אמר דר' שמעון אזולאי. המשמעות בחיים היא עשייה, פומביות והדהוד. כשאנחנו יוצרים סביבה לימודית עלינו לחשוב על המשתמע מדעית מהאינטראקציה בין הסביבה ובין אותו תלמיד שהוא המטרה שלנו בחשיבה על יישום למידה משמעותית. הפסטיבל הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן חשוב להכיר בתהליך העשייה "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". ההצלחה היא האחדות והגיבוש של הקבוצה הכוללת. בפסטיבל וגם בתזמורת אנחנו חווים למידה הדדית של נתינה ואכפתיות.

כמנתחת התנהגות אני חקרתי את החוזקות שבתהליך החינוך המוזיקאלי בבית הספר והשפעתו על החינוך הכולל (האקדמי וההתנהגותי), אין ספק שהחינוך המוזיקאלי הוא אמצעי יעיל, מיטבי ויישומי להצלחה בחינוך.