מהו חינוך לכבוד?

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

האם ניתן לראות במוזיקה אמצעי להצלחה בחינוך?

השבוע ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן, את מרכזת תחום החינוך המוזיקלי מחוז צפון במשרד החינוך הגברת זוהר ולנסי זינגר. פתחנו בשיר "נגן אקורדיון" שאומר: בימים שהגרוש היה כסף, והלירה הייתה מנייר, בשמיים עוד טסו מיראג'ים, וה"עוזי" היה שם דבר, הנ"נ עוד היה אז קומנדקר, והשרמן היה השריון, אז היה לנו נשק סודי ויקר, היה אקורדיון". לאן נעלמה האמונה שלנו במוזיקה?

בשידור אמרה הגברת זוהר: "בחינוך למוזיקה אנחנו לא מתמקדים בנגינה, בחינוך למוזיקה מפתחים שפה, מפתחים מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, חשיבה יצירתית,  מפתחים הקשבה ויכולת עבודה של ביחד בזכות התזמורת. שורשים ראשונים להאזנה פעילה, תרבות הקשבה, תרבות של חקר. המטרה ליצור אדם חושב, אדם מרגיש, משתף ויצירתי."

בספר "המוזיקה לפני הכל" שכתב עודד אסף הודגש שהמוזיקה מתחילה מן המקום שבו נגמרות המילים. ברובה המכריע פונה המוזיקה אל הסובייקטיבי, הרב-משמעי, השברירי, העמום, המופשט, או החושני. אם העצמנו את יכולת הריפוי והחוסן הנפשי בעזרת דמיון מודרך, שהוא דמיון שבונה פנטזיה ספקולטיבית שלנו, המוזיקה היא מעלה מעל, מכיוון שהיא מביאה אותנו לחוויה אבסטרקטית. יש שיגידו (כמו סטיינר) שהמוזיקה מיטיבה מאין כמוה לבטא את הדברים הגבוהים ביותר של תודעת האדם.

בספר שלי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בבחירה להיות שותפה להקמת תזמורת בבית הספר. התהוות תזמורת אינה רק מוזיקה. בתזמורת חבריי הקבוצה מרגישים ביטחון ומוכנים ליטול סיכון בתהליך הקבוצתי. בעודם מאמינים שהקבוצה מורכבת מפרטים שיש בהם הבנה, כוח ואומץ ושהם חופשיים מפניות אישיות וממשוא פנים (whitaker).

כפי שכבר ציינה הגברת זוהר, הנגינה בגיל בית הספר היסודי תורמת להתפתחות השכלית והרגשית. נגינה בתזמורת מעניקה שיעור חשוב בצמיחה החברתית, האינטלקטואלית והרגשית. החשיפה למוזיקה משפרת את הזיכרון, לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה. המוזיקה משפיעה על תהליכי הלמידה. עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה  ומשמעת עצמית.

אדגיש שנגינה אינדיבידואלית לבדה, ללא מסגרות, פעמים רבות עוצרת את קידום התלמיד ולא נותנת לו את אותה יכולת שנותנת תזמורת, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוזיקאלית. מחקרים הוכיחו כי ילדים הלומדים מוזיקה בצורה אינטנסיבית ומנגנים בהרכבים מקצועיים מפתחים את האישיות שלהם, את הביטחון האישי ואת הרצון להצלחה (פטרסון).

חשוב לי להדגיש כמביימת ומפיקה, מדי שנה את פסטיבל "מצפה גולן", שלנגינה בתזמורת יתרונות נוספים: לימוד הנגינה הוא למידה משמעותית. הלימוד אינו "נשאר" בכיתת הלימוד. ילד מנגן מהדהד את שלמד לסביבה הקרובה והרחוקה בחייו לאורך השנים. הילד לומד משמעת עצמית וערך של עבודה קשה, תוך שמירה על הקלילות ועל הבעה עצמית.

"חתירה למשמעות בחיים ולמידה משמעותית, זה אותו דבר" אמר דר' שמעון אזולאי. המשמעות בחיים היא עשייה, פומביות והדהוד. כשאנחנו יוצרים סביבה לימודית עלינו לחשוב על המשתמע מדעית מהאינטראקציה בין הסביבה ובין אותו תלמיד שהוא המטרה שלנו בחשיבה על יישום למידה משמעותית. הפסטיבל הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן חשוב להכיר בתהליך העשייה "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". ההצלחה היא האחדות והגיבוש של הקבוצה הכוללת. בפסטיבל וגם בתזמורת אנחנו חווים למידה הדדית של נתינה ואכפתיות.

כמנתחת התנהגות אני חקרתי את החוזקות שבתהליך החינוך המוזיקאלי בבית הספר והשפעתו על החינוך הכולל (האקדמי וההתנהגותי), אין ספק שהחינוך המוזיקאלי הוא אמצעי יעיל, מיטבי ויישומי להצלחה בחינוך.

להיות תלמיד ממושמע זו עבודה קשה

השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".

חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".

"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?

האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר).  הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.

צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.

המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.

כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.

החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.

ויכוח הוא חיובי, אם יודעים ללמוד ממנו

"ילדים זו שמחה. ילדים זו ברכה." אשתף אתכם בפגישה עם אבא שהגיע לשיחת ייעוץ והכוונה בקליניקה שלי. לאבא שלושה ילדים 6,9,13. שותפים בהתנהלות הביתית ועם זאת ביניהם יש כל הזמן מלחמות. ויכוחים.  האבא המשיך וסיפר שגדל במשפחה עם חמישה אחים ואחיות וגם שם כל הזמן היו מריבות.

בכל חברת אנשים (ציבור) נמצא את הצדיקים, שתמיד יעשו טוב, יחפשו אייך להטיב, גם אם הם יפגעו, חשוב שיעשו טוב. ויש את בני הטובים. עושים טוב לא כי הם מאמינים שכך צריך לעשות, אלא עושים כי כך חונכו. כי "אמא ואבא אמרו שכך צריך" וכמובן יש את הרשעים… היום מוכח מדעית שמדובר גם כאן בגנטיקה וסביבה. ואיתם אנחנו משקיעים בתוכניות התערבות להביאם להטיב עם עצמם ועם הסביבה. המחקרים הוכיחו שאדם רשע, הוא אדם שמאוד רע לו. אין רוע שבא ממקום טוב.

ישנם מחקרים שטוענים שהציבור נחלק לניצים ויונים. הניצים יפגינו אסטרטגיה לוחמנית, כל מהלך שיעשו ישמע אגרסיבי שאינו משתמע לשני פנים. היונים גם הם יהיו אסרטיביים אך ימלטו מעימות וינוסו למקום מבטחים, לא להיפגע. ברור שהניצים חושבים שהם בעזרת כוח הלחימה ישיגו את שחפצה נפשם בתהליך לשינוי מצב קיים. היונים מאמינים שבדרך השלום יצליחו להביא לשינוי מבלי שאף אחד מהצדדים יפגע ולו כי במלחמה שני הצדדים תמיד נפגעים.

מכאן, ברור לנו שוויכוחים בין בני הבית, תמיד יהיו, וטוב שכך. מכיוון שוויכוח ועימות קיימים בין שני אנשים או יותר שמנהלים תקשורת בין אישית חברתית, משפחתית או כל מסגרת שמציינת את היותם שייכים זה לזה. ועוד מכיוון שכל אחד מכיר ויודע את הנכון והטוב עבור עצמו ומן הסתם ראוי שיעשה למען. מה שחשוב לנו הוא ללמד ולחנך לקיום ויכוח הוגן ומכבד. ניהול הוויכוח יעשה בהקשבה יתרה כל אחד לזולתו. "שמים על השולחן את כל קלפי המיקוח". אנחנו מכבדים את דעתו ועמדתו של כל אדם. ואז כל אחד בתורו, אפשר להטיל קובייה ומי שתוצאתו גבוהה יותר מתחיל (לא לפי גיל ואם הוויכוח עם ההורה, לא תמיד ההורה מתחיל את השיחה). אחרי ההקשבה, כל אחד בתורו משקף היטב את שנאמר על ידי זולתו, ומדגיש  את הנקודות שהוא כן מסכים עם האחר. עוברים לאחר, שמשקף. ואז, מתחיל הדיון כשמנסים להבין מה גרם לוויכוח ומה יכולה להיות תוצאת הוויכוח שתביא למקום טוב יותר ולמצב שהסיבה לוויכוח לא תחזור שוב. וכמובן אם ומתעורר ויכוח דומה בעתיד, כיצד נכון להתמודד מולו.

החינוך לשלום בית, חשוב לא פחות מהחינוך להתנהלות נכונה בבית. ההתארגנות והמערך לחלוקת תפקידים בבית כוללת הבהרה שיש מבוגר/ים אחראים בבית, הם ההורים כשהם נעדרים האח הבוגר וביום יום ישנם כללי התנהגות ברורים של כבוד ואחוות המשפחה.

משמעות המפגש הראשון עם מחנכת הכיתה

סוף הוא תמיד התחלה חדשה. סופה של תקופה, הינה מעבר לתקופה חדשה. כניסה לכתה א', לתיכון, צו גיוס, לאוניברסיטה, לעבודה חדשה ועוד. בכל מעבר שכזה, כולנו צמאים להתחיל מחדש. לפתוח דף חדש. בימים אלו אנו מסיימים שנת לימודים, מסיימים תקופה של עליות וירידות, הצלחות ואי הגשמה, הכל מכל. לומדים מהניסיון ומתכוננים לעתיד.

בכל מסגרת שנבחר, נתקבל ע"י דמות שתפתח את הדלת בפנינו. למפגש עם אותה דמות יש משמעות חשובה מאוד להצלחתנו. כיצד יוצרים רושם ראשוני, שאוסף את האדם מולנו לסייע לנו להצליח? מה חשוב שיקרה באותו מפגש?

הרושם הראשוני הוא אחד המרכיבים המכריעים בקביעת התפיסה הכללית על אותו אדם. כך גם חשוב שנשקף לילד בן שש שמגיע לפגישה ראשונה עם המחנכת שתלווה אותו בכתה א'. בכל פגישה חדשה בין אנשים נוצר רושם ראשוני כלשהו  וקשה מאוד לשנותו לחיוב או לשלילה.רושם ראשוני נבנה מאיסוף מידע דו צדדי של מראה, לבוש, דיבור והתנהגות כמכלול, כמו גם מרכיבים פנימיים כמו שפת גוף וטון דיבור.

פסיכולוגיה חיובית תמיד מסייעת למגע חם שמשרה אנרגיה חיובית על המפגש. לחיצת היד וחיוך תמיד נותנים אות פתיחה להצלחה. הצגת הילד/ה תמיד בנקודות החוזק. המיוחד שבתכונותיו. חשוב להכיר את דרישות המסגרת החדשה ולהתאים את נקודות החוזק לדרישות המסגרת. למשל: בית ספר שעובד ב"מרחבים", חשוב לציין שהילד מאוד אוהב לעבוד עם חברים, לשחק עם חברים. לציין שהילד ממושמע ומסוגל לנהל זמן, כשמתבקש לפנות מדיח בבית, אין צורך לקבוע לו מתי לעשות, הוא יעשה זאת מתוך הכרה במחוייבות ובאחריות שלו.

למפגש הראשוני משמעות חשובה מאוד להכרות עם הילד/התלמיד/הסטודנט. מחקרים רבים נעשו בתחום ההכרות הראשונית והשפעתה על התנהלות הקשר שבין השניים. מורה שההתרשמות הראשונית שלו חיובית מכוון מטרה להעצים ולחזק את התלמיד וכמובן לא לפגוע בתדמית הראשונית שאיתה הגיע. מורה שהתרשם שמדובר בקושי, הוא יעשה הכל להטיב את המצב, לשפר, אך מראש ברור שלפניו אתגר מאוד קשה ונקודת הפתיחה מקשה על שני הצדדים לשנות את התדמית.

חשוב לאחר שיקוף החוזקות של הילד/ה, כן להתעניין לגבי הדרכים לחיזוק הנקודות הפחות חזקות של הילד, בעמדה ברורה של ביחד אל מול הקושי. המורה לא יוכל לעשות נכון ולהצליח ללא עבודה משותפת עם הבית. ההורה חייב להבין שהכנסת הילד לכתה א' מהווה עליית מדרגה לעבודה משותפת למען עתידו של הילד. אין להניח שחינוכו של הילד עובר לאחריות בית הספר. שיקוף נכון לנקודות החינוך עליהן יעבדו ביחד ההורה והמורה, יהיו אבן דרך להצלחתו של הילד.

האם פחד של ילד/ה יכול להתפרש כתסמין לחרדה קלינית?

הגיעו לקליניקה השבוע הורים לילד בן 9. ההורים טענו שהילד בחרדה מנגיף הקורונה ולא רוצה ללכת לבית הספר. שאלתי את הילד מה אתה מרגיש, כשאתה בחרדה? השתמשתי במושג שהשתמשו ההורים ולו כדי להבהיר שלחרדה תסמינים מסוימים. תסמינים גופניים: קוצר נשימה, בחילות והפרעות בשינה.תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה של חוסר אונים. הילד אמר: "אני לא רוצה ללכת לבית ספר, נקודה".

חרדה היא ביטוי פסיכולוגי או פיזיולוגי לתחושות  פיזיולוגיות הנגרמת בשל השפעות פסיכולוגיות.  יש הבדל בין פחד לחרדה. "אני פוחד להידבק", הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמביאה אותנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. לעומת הפחד, החרדה  מתקיימת במצבים רבים שבהם מנגנון הפחד מיותר, כמו למשל באמצע שיעור בכיתה. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב. החוויה האמתית של החרדה היא בצורה של גל שעולה ולאחר מכן – תוך 20 עד 40 דקות – יורד. ילדים רבים שחווים חרדות נמצאים במצב של חשש מתמיד מפני התחושה ולכן הם נמנעים ממצבים שעלולים לעורר אצלם תגובות חרדה.

בשיחה בקליניקה, הובן  שהתקיים תרגיל ביטחון בבית הספר. פרשנות ההורים "אתה מפחד מהקורונה", אינה תורמת לביטחון הילד.  שיחה המשקפת מצב של ביטחון בזמן טילים או רעידת אדמה יכולה לסייע בהפגת הפחד. חשוב לשוחח בבית עם הילדים בטרם הם מגיעים לבית הספר, ביום בו מתקיים תרגיל. ההורים מקבלים התרעה על התרגיל המתקיים. כמו כן, חשוב מאוד שהמורה בכיתה תשוחח עם הילדים ביום התרגיל ותקבל תמונת מצב בטרם התרגיל מתקיים ולאחריו.

המעבר בין "אני מפחד מ" ל"הפרעת חרדה" גדול מאוד. נורמטיבי בהחלט שמפחדים. השאלה שתשאל: "ממה את פוחדת?" "מתי את פוחדת?" ואם התשובות עדיין ברמה של הבעת רגש פחד מוגזם לסיטואציה, השאלה תהיה: "איך את מרגישה כשאת פוחדת?" השיחה שמתנהלת עם הילד אחד על אחד במקום של הקשבה ולא פרשנות, מאפשרת לילד לשקף את הסיטואציה שמביאה אותו לתחושת הפחד ולעיתים די בכך כדי להפיג את הפחד.  חשוב לשדר לילד ביטחון של מוגנות. להבנות עם הילד רשימה של הגדרות עשייה : "מה עושים כשמרגישים את הפחד?"

אם באמת ילד פוחד מאוד מלהידבק מנגיף הקורונה,  ההדבקות אינה רק בבית הספר, היא גם בחנות הפיראט האדום ובקניון. נבחן ביחד כיצד נשמרים מהדבקות? לשמור על היגיינה: לשטוף ידיים ולנקות את סביבת החיים, לא לחטט באף ואחר כך לגעת במזון, להקפיד על שיעול והתעטשות בשקע המרפק הפנימי.  ושרק נהיה בריאים.

איך נעשה למען הילד שירגיש שהוא ילד מוצלח?

המושג התנהגות מכיל בתוכו את הנהג ואת המנהג. ברור לכולנו שהתנהגות היא תוצר של נהיגה, עשייה בדרך מנהג של דפוס שקיים. דפוס שנמצא בתוכנו והוא חלק מאיתנו. להתנהגות יש גורם נסיבתי שנמצא בסביבה. על מנת לשנות התנהגות ממליצים קודם לשנות את הסביבה. את המקום בו אותה התנהגות לא רצויה מתרחשת.

הסיפור שלנו היום מתקיים בכיתת לימוד. ילד בן עשר מגיע לכיתה טעון. שעה ראשונה, יום ראשון, נכנס לכתה, מתיישב. המורה מגיעה לכתה עם הצלצול ומבקשת להוציא ציוד בחשבון. הילד מסתובב לתיק שתלוי על הכסא ומנסה להוציא את הציוד, לא מצליח. קם ממקומו נעמד והכסא נופל, החפצים מהתיק נופלים (התיק היה פתוח, זוכרים, הוא ניסה להוציא את הציוד). החברים מגחחים. המורה "למה כל דבר שמבקשים ממך יגרום להצגה גדולה". הילד "מה אתם רוצים ממני?" זורק את הקלמר (שכבר היה מונח על השולחן, אותו הצליח להוציא כשהתיק על הכיסא), הקלמר שנזרק פוגע בילדה שישבה לידו. הילדה בוכה "הוא זרק עלי את הקלמר". המורה: "עכשיו תלך לחדר המנהל". כמה סיפורים כאלה אנחנו מכירים?

הילד הגיע טעון לכיתה, כי המקום מהווה עבורו מקום מאתגר, חשיפה לגירוי לא נעים (אברסיבי) שמעורר אי נוחות. כשאדם מגיע למקום כזה, ברוב המקרים הנסיבות יביאו אותו להתנהגות לא נאותה. הבניית סביבה תומכת, מאפשרת ונינוחה לילד, היא תהליך למידה התנהגותית שמבוססת על השינויים הסביבתיים, אליהם מובילה ההתנהגות . ילד שנוהג באלימות, לא תמיד השהייה מהמסגרת הבית ספרית היא הפתרון הנכון לילד. לעיתים חשיבה על הרחקה ממקום האלימות, תוך השארות במסגרת הבית ספרית, הנה מענה נכון יותר לשינוי ההתנהגות הלא מקובלת של הילד.

באירוע שכזה, בו היחיד מגיב כלפי הסביבה, יש לתת את הדעת לסביבה בה הופיע הגורם להתנהגות. הרחקת הילד מהמקום נכונה גם לו וגם לילדים שנפגעו מהתנהגותו. הילד מקבל לתקופה סביבה אחרת במסגרת הבית ספרית בה נבדוק אם אכן הסביבה בה ההתנהגות הלא נכונה באה לידי ביטוי, הייתה המקום הלא נעים בעבורו, שהיה הגורם להתנהגות. סביבה אחרת עם דרישות אקדמאיות מותאמות לילד, חשיבה על גירוי מחזק חיובי להתנהגות מיטבית שכן מאפיינת את הילד, תוביל להתנהגות מותאמת חברתית. הסרת הגירוי שהיווה מחזק להתנהגות השלילית, הוא הסיכוי שהיחיד יתנהל על פי המוסכמות.

אם אכן הוכחנו, שהתנהגות הילד מיטבית ותואמת את מוסכמות החברה, בסביבה האחרת מהסביבה בה התקיימה אותה אלימות, הרי שנכון לנו לבדוק את התנהלות הסביבה במקום בה התרחשה האלימות. כן חשוב במקביל להקנות לילד כלים להתמודדות במצבי לחץ, שליטה בכעסים ועוד. הרחקתו של הילד ללא עבודה ממוקדת לשינוי התנהגות, לא תשנה את התנהגותו של הילד.

לעיתים הענישה בהרחקת הילד מבית הספר גורמת לילד לתסכול שנובע מאי הבנה: למה לא רואים את מה/מי שגורם לי להתנהג ככה? למה לא עוזרים לי? חשוב להבין שילדים לא בוחרים להרע. ילד רוצה תמיד להיות אהוב ורצוי על הסביבה. הדוגמה שנתתי במסגרת החינוכית מתרחשת גם במסגרת הביתית. כמה פעמים ילדים בלי כוונה שופכים את המים בזמן שמזגו. כמה פעמים כשרצו למזוג מהצלחת המרכזית, נפל בדרך? ילדים לא עושים בכוונה, הם רוצים להצליח. בואו נהיה שם בשבילם, באהבה ובהכלה. נאפשר להם לגדול במקום רגוע. מקום שאנחנו מאמינים בהם ומאפשרים להם ללמוד מטעויות ולא לראות בטעות כישלון.