האם חובה שיהיה קשר בין הבית ובית הספר?

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

  למי למי יש יותר כבוד?

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

משמעותה של התנהגות נאותה

 

התנהגות נאותה, היא התנהגות כפי שמקובל; הולמת; מתאימה למסגרת חינוכית, למסגרת מקום העבודה או לחברה בה האדם מתנהל.  נכתב במקורותינו: "דרך ארץ קדמה לתורה". (תנא דבי אליהו רבה פ"א). גם נאמר בפרקי אבות: "אם אין דרך ארץ אין תורה".

קיימת הקבלה בין המושג המקובל במדעי ההתנהגות "התנהגות נאותה",  לבין המושג המקובל ביהדות "דרך ארץ".  אם אנחנו רואים את ההתנהלות ב"דרך ארץ" ברמה שגבוהה מלמידת התורה, הרי ברור לנו שהתנהגות נאותה מהווה תנאי הכרחי להצלחה בלימודים ולתחושת הצלחה בכלל.

התנהגות תמיד מתרחשת בהקשר סביבתי כלשהו, היא לא מתקיימת בריק. ההתנהגות היא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין כל דבר חי המסוגל להתקיים ולהתרבות בכוחות עצמו ולבצע חילוף חומרים לסביבת החיים בה הוא חי, והאפיון העיקרי של אותה מערכת יחסי הגומלין, הוא השינוי הסביבתי אותו היא מחוללת. להתנהגות יש צורה, גוף –  ניתן לתאר אותה באמצעות מדדים פיזיים, ועל פי מדע ההתנהגות היא נחשבת לתלויה באופן חד משמעי להשפעות הסביבתיות.

מדעני ההתנהגות כיום נוטים לחלק את ההתנהגות לשני סוגים: 1) התנהגות תגובתית (רספונדנדטית) – זוהי תגובתו של האדם כלפי הסביבה. היא נגרמת על ידי גירוי שמצוי בסביבה ונשלטת על ידי תפקוד אישי בלתי תלוי בסביבה, ו-2) התנהגות אופרנטית – זוהי פעולה של האדם כלפי הסביבה. היא מתרחשת (יותר מאשר נגרמת) ונשלטת על ידי מערכת העצבים המרכזית.המערכת מהווה את הבסיס הביולוגי לתפקודים הקוגניטיביים של היצור החי ואת הבסיס הביולוגי לחוויה המודעת.

ההסבר המדעי מאפשר לנו להבין שיש שתי השפעות מובהקות על ההתנהגות: גנטיקה וסביבה. מכיוון שהנשמה מגיעה לעולם עם משקעים, מהיסטוריה עתיקת שנים, ישנן התנהגויות שמלוות אותה. אלו אותן התנהגויות שנמצאות בתת מודע. הסביבה העכשווית היא זו שאחראית באופן חד משמעי לחנך ולהוביל להתנהגות נאותה, התנהגות שמקובלת והולמת למסגרת העכשווית של הנשמה. זו הסיבה שיאמרו המיסטיקנים, שהנשמה בוחרת את הוריה. הנשמה יודעת שאפשר לסמוך על ההורים שיאפשרו למידה נכונה ויסייעו בהכוונה נכונה לתיקון בעולם הזה.

הסביבה היא המחזקת התנהגות זו או אחרת של האדם. התנהגות נאותה ומקובלת על המסגרת היא זו שמאפשרת הליכה בטוחה ומשמעותית לכיוון ההצלחה. כל אדם חייב לדעת מה הם כללי ההתנהגות המקובלים באותה מסגרת בה הוא חי, עובד, לומד ולקבל משוב על התנהגות נאותה. המשוב יכול להגיע במילה טובה, בתעודה או פרס (החיזוק שהכי נכון לאדם ולהתנהגות הזוכה למשוב חיובי). המשוב להתנהגות נאותה, הוא שמחזק את אותה ההתנהגות נאותה והופך אותה למשמעותית (ראויה ומוקרת על ידי הסביבה).

הורים יקרים, חשוב מאוד לשבת במסגרת ביתית עם הילדים ולחדד שוב ושוב את כללי ההתנהגות בבית, כפי שנכון לכם כמשפחה. הבניית הכללים במסגרת הביתית נכתבים בהתאם למהות החיים שאותם אתם מאחלים לעצמכם ולילדכם. ביום יום כל ילד/ה מקבלים משוב מיידי (עד כמה שאפשר) ובסעודת שישי, מהללים ומשבחים את הילדים על התנהגות נאותה בפני כל הנוכחים. זה הזמן להבין שהתנהגות ילדכם במסגרות החינוך ובמסגרות החברה בהם הם נמצאים, תלויות בתגובה שלכם. מידת הערנות שלכם ההורים להתנהגות נאותה של ילדכם במסגרות השונות והתייחסותכם, היא שתכריע את הכף ותוביל להתנהגות נאותה משמעותית של ילדכם.

אזור הנוחות

מהו "אזור הנוחות"? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המקום בו הכי נוח לנו. זהו המקום בו אנו מרגישים טבעיים, שלווים ושוחים "כמו דג במים". מקום זה, הנקרא "אזור הנוחות", יכול להיות בהקשר של עבודה, זוגיות, יחסים עם אנשים ולמעשה בכל תחום בחיים. לאזור הנוחות יש כמובן יתרונות אך גם לא מעט חסרונות וכאשר האזור הופך ל"נוח מדי", נוצרת לא פעם תקיעות..
למי יש אזור נוחות? לכולם! אין אדם שלא מעדיף להרגיש בנוח ובסביבה הטבעית שלו ולכן כל אחד יוצר לעצמו אזור נוחות משלו. המדובר למעשה במערכת של הרגלי התנהגות אשר גורמים לנו להרגיש מוגנים ובטוחים מפני הסביבה. אזור הנוחות יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. חלק מקיפים את עצמם רק באנשים מוכרים ולא יוצרים קשר עם אנשים חדשים, חלק מהאנשים נמנעים מאתגרים חדשים בתחומי הקריירה או החברה ומשמרים את הקיים וחלק פועלים דווקא הפוך – מתמכרים לריגושים או לסיכונים.
כיצד יוצאים מאזור הנוחות?איזור הנוחות נראה בתחילה כמו מקום טוב ומוגן, אך כאשר מגזימים ו"שוהים" בו יותר מדי, איזור הנוחות הופך לחיסרון גדול ויכול ממש לסגור אותנו ב"טבעת חנק". במקרים אלה חשוב לעשות הכל על מנת לנטוש את איזור הנוחות ואין זו משימה קלה כלל וכלל. גם בתחום האישי וגם בתחום העבודה, איזור הנוחות יכול להגביל אתכם ולעצור את ההתקדמות שלכם. תתפלאו לדעת אולם המודעות לאזור הנוחות אומרת שאתם כבר בחצי הדרך מחוץ לה! הצעדים הבאים יהיו להפנות את זרקור המודעות בכל פעם שאזור הנוחות קורא לכם ומאיים על התקדמותכם קדימה. כך בהדרגה נולדים הרגלים חדשים.
כי חשוב להבין: איזור הנוחות הוא מעין "כלוב של זהב". ההרגשה בו היא מאוד נוחה, אך הוא מפריע לנו בדרך כלל להצליח בחיים. כל אחד שיבחר לוותר על איזור זה, רק ירוויח בטווח הארוך וחשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעשות זאת ולסגל לעצמו הרגלים חדשים מחוץ לאזור הנוחות!
לפני שאגיע אל הפואנטה, שלשמה אני כותבת את המאמר, בואו נסכם את שכתבתי למעלה. מיקוד. אזור הנוחות שלנו – כשמו כן הוא – האזור שבו נוח לנו. המקומות שכבר בילינו בהם, פעולות ומקצועות שאנחנו צברנו חוויות הצלחה בהם, הימצאות בחברת אנשים מוכרים לנו שאנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו וכיצד "נרצה אותם" וכד'. זאת אומרת, להשאר באזור הנוחות, זה סוג של הגנה עצמית מהאפשרות שאולי זה יפגע בנו. לכאורה אנו סה"כ שומרים על עצמנו. רובנו לא מצליחים להבין ולהפנים כי הפחד מהשונה, החשש מכישלון, הרתיעה מהבלתי מוכר.. אלו הן התכונות שחוסמות את דרכנו ומונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח בחיים – ובגדול.
בחופש הגדול הזה. עשיתי זאת. התבקשתי להיות מנהלת של קייטנת בית הספר. כמנהלת קייטנות ילדים בעבר, שמחתי מאוד. "קטן עלי". מוכר, ידוע.. אין שום בעיה. הופתעתי. זה לא מה שהכרתי.
אני ידעתי שקייטנה היא מסגרת חינוכית חלופית לגן או לבית הספר לילדים בחופשי השנה. הקייטנה כוללת לרוב פעילויות מגוונות, כגון ימי טיולים, סדנאות, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. בקייטנות מסוימות אף הקדשתי לנושאים מסוימים, החל ממדע וכלה בספורט כמו למשל "העלייה לארץ ישראל". זה קרה בשנה בה עלו מאתיופיה. זה היה בקרית מוצקין. ההמנון של הקייטנה היה "שיר המסע" של גרוניך. גרפתי הצלחה גדולה מאוד. הכרתי מדריכים שהגיעו מרחביי הקריות. עבדנו קשה להכין את הקייטנה ועשינו עבודה שדיברו עליה שנים אחר כך. הייתי בטוחה שאני נכנסת ל"מגרש"" מוכר וידוע. מקום של חווית הצלחה. ומה הבעיה, לחזור על אותם דברים. אבל, לא. היקום קרא לי לצאת מאיזור הנוחות.
התבקשתי לשחרר, להכניס לעולמי אנשים חדשים ואפשרויות חדשות. אדם מצליח בזכות התעוזה שלו, האומץ, הביטחון העצמי, האמונה בעצמו ובמה שהוא מייצג וחוסר הפחד מאפשרויות חדשות. השנה הקייטנה לא הייתה קייטנה רגילה, מוכרת משנים עברו. גם שם חדש קיבלה: "בית הספר של החופש הגדול" תכנית זו היא ביטוי לתפיסה שמוביל משרד החינוך – "מחנכים מסביב לשעון" בשנת הלימודים ובחופשת הקיץ. נושא מרכז, מערכת פעילות ברורה וחד משמעית. אין ימי טיולים, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. "צאי מאיזור הנוחות" – זעק לי היקום.
ישבתי וחשבתי כיצד אני לוקחת את חוויות ההצלחה ובונה קייטנה שיש בה פעילויות מגוונות, חוויתיות ומשמעותיות. קייטנה שתענה גם על המתבקש מהחינוך הפורמלי ותתחום עצמה בבלתי פורמלי ואני, אני ארגיש משמעותית. שאכן אעשה שינוי משמעותי בעשייה משמעותית. בכל יום חובה להעביר תחום עניין פדגוגי/חינוכי, שהרי מדובר בבית הספר של החופש הגדול, לשלב כמה שיותר פעילויות מגוונות וסדנאות להטמעת המסר החינוכי, מהחינוך הבלתי פורמלי והחשוב לתת לילדים תחושה טובה, מהנה ומאתגרת, כי הילדים באו לקייטנה.
אבל, זה לא נגמר כאן. המדריכים גם הם באו להדריך ב"קייטנה". הם נמצאו באזור הנוחות. כי הם היו בקורס מד"צים, ששם הדריכו אותם לרכז את הילדים לפני פעילויות בימי טיולים, ספורט (הרבה ספורט), ביקורים באתרי בילוי. גם אותם אני צריכה ללוות ולהוציא מאזור הנוחות. אנשים מצליחים לומדים לפתוח את עצמם, כל אחד בדרך אחרת, ועד כמה שזה קל ונוח להישאר בקובייה המוכרת והאהובה, הם פותחים את עצמם ומכניסים לקובייה שלהם אפיקים חדשים, אפשרויות חדשות וכתוצאה מכך גם הצלחות חדשות.
אנחנו לקראת השבוע האחרון של "בית ספר של החופש הגדול". במסגרת הנושא המרכז שלנו "ישראל שלי בת 70" שלבנו פעילויות מגוונות של נגינה בדרבוקות, שירה עם המורים לנגינה של בית הספר, אלקטרוניקה, ריקודי עם, חיות וחיוכים, יציאה לחורשה, פעילויות ספורט מאתגרות ולמדנו על "חומה ומגדל", הומור ישראלי, המיוחד והייחודיות בעם שלנו, סיפורי עם ואגדות העם, הפעלה של בנות השרות מטעם הקרן הקיימת לישראל ועוד.
ומה איתכם? האם אתם באמת רוצים להישאר במקום שבו לכאורה נוח, אבל לא למצוא את ההצלחה הנוספת, האחרת? אולי עדיף להפסיק להתלונן. לקטר. לרטון. אולי זה הזמן להיפתח, לפרוץ את הגבולות המוכרים, להשתחרר מהכבלים העוטפים אותנו ולצאת החוצה – להכיר אופציות חדשות, לנסות דרכי פעולה שונות, כדי להביא את עצמנו להצלחה גדולה יותר ממה שהייתה קודם לכן.
אנו צריכים להושיט לנשמה שלנו יד, להתאמץ, להיפתח, להשתחרר ולקבל את העובדה שאפשרויות חדשות ישנן כל הזמן – אם רק נדע לזהות אותן ולנצל את הרגע הנכון – הרווח יהיה כולו שלנו.
בהצלחה