תגית: לימוד

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.

אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.