תגית: למידה

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

ילדים רבים מפספסים הזדמנויות, ממקום של בלבול. מוצפים ברגש ואינם מסוגלים לתת מקום מושכל להחלטות. בשביל זה אנחנו המבוגרים האחראים מחוייבים לנתב את דרכם. להציג בסמכותיות קווים אדומים למען לא יפספסו הזדמנות. כניסה לכיתה ונוכחות בזמן ההקניה, זו הזדמנות לשליטה בחומר הנלמד. הגעה לבית הספר בזמן, זו הזדמנות להכיר ולהתאמן בדפוס התנהגות שיסייע לילד בכל שנות חייו. בצבא, בעבודה, בפגישה עם בן הזוג ועוד. המקום והזמן לעשות הם המזל שלנו בחיים.

מה יותר טוב לילדים שלנו, הורים עייפים, חסרי אנרגיה או הורים נמרצים, בריאים ומלאי שמחת חיים? הידיעה שתשפיע עלינו יותר מכל דעה אחרת בעולם היא הדעה שלנו על עצמנו. הורה שמשקף לילדו שהוא לא שלם עם קו החינוך שלו, הילד קולט את הבלבול ונשאב למערבולת של חוסר יציבות. מורה שמותש ומגיע חסר אנרגיה לכיתה, הילדים בונים תסריט של פרצות בחינוך. אנחנו ורק אנחנו כותבים את התסריט שלנו אל מול הנסיבות. אנחנו יכולים לשנות את העלילה מן הקצה אל הקצה. הדלק שלנו לעשיה זו אנרגיה חיובית שתמלא את הגוף והנפש. כאשר אנו משנים את האופן שבו אנו תופסים את גופנו, את הזדקנותנו ואת הזמן, אנחנו יכולים לשנות את כיוון התקדמות הגיל הביולוגי שלנו (דיפאק צ'ופרה).

רוצים שהילדים שלכם יהיו משהו? תהיו מה שאתם רוצים שהם יהיו. הילדים מסתכלים עלינו והם נושאים אלינו עיניים. אין להם דוגמה טובה יותר מזו שאנחנו נעניק להם. נחישות והתמדה להגשמת מטרות, מתבטאות אך ורק בפעולה, בעשיה. אם יש לכם חלום לעולם אל תוותרו עליו. חלומות הם מטרות שיא. כשמשהו חשוב לנו באמת, תחושת הערך משנה את הרגש, הרגש משנה את המחשבה וכך נוצרת פעולה. מה שחשוב לנו הוא מה שאנחנו מוכנים לשלם עבורו מחיר. ככל שהמחיר גבוה יותר – כך "הדבר" חשוב לנו יותר.

אל תתנו לאגו לנהל אתכם. תנו להזדמנות למקום וזמן לעשיה. הביאו את המזל אל פתח ביתכם, אל המשפחה שלכם. למידה מתקיימת בכל דקה של ערות. היו נוכחים וערים לכל שנעשה סביבכם. תנו מקום להכיר גם מה שלא חשבתם שיש באפשרותכם להכיר וללמוד. המסגרת הביתית והמסגרת החינוכית פותחים בפנינו מקום לעשיה, תוקירו את המזל שיש את ההזדמנויות לחוות ולצמוח גם כשקשה, לא נעים ומאתגר.

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול המכיל מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגיות, המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. דהיינו אנו פועלים אסוציאטיבית לפי עיוותי חשיבה מבלי לשלוט בחשיבה שלנו.
לפי בנדורה ועמיתיו (2001), חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. הרעיון של "כפתור האור" נולד מתוך כוונה לשנות את הדיבור הפנימי מעורר החרדה וליצור אסטרטגיה חדשה להתמודדות. זה נכון לנו המבוגרים ולילדינו הצעירים.
רבים מאיתנו ההורים נפגשים עם סיטואציות מאתגרות ולא רק שאנחנו מפרשים על פי המחשבות שלנו שנובעות מההיסטוריה שלנו את הסיטואציה, אנחנו גם דואגים שהילד/ה יקבלו את הפרשנות שלנו לסיטואציה ומכניסים אותם לעיוות חשיבה שבכלל לא היה קיים בעולם, עד לאותו רגע.
כשאנחנו נפגשים בסיטואציה שבה הילד/ה נהגו שלא בנורמות החינוכיות שלנו, חשוב לא מיד לפרש, לשפוט ולייעץ. הרפיה פסיכולוגית, באמצעות נשימות או הרפיית שריריים היא דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע, להגביר את חוויית השליטה העצמית ולווסת מצבי עוררות שלילית. רק לאחר שנרגעו הרוחות, יושבים להבין "מה היה לנו שם?" מה באמת קרה? התייחסות לעובדות. ובהפרדה גמורה, מה קרה לנו שם? רגשות, אלו רגשות צפו ומה באמת עשינו, כיצד נהגנו? מה יכולנו לעשות אחרת? הסבר פסיכו-חינוכי מפחית באופן מיידי חששות רבים הן אצל המבוגר והן אצל הילד. נוצרת הבנה לתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. הבנה כזו יוצרת תחושה של שליטה, כוח ומוטיבציה לשינוי.
ילד שמבין את הסיטואציה בהקשר לעולמו ולרגשותיו ולא לשל המבוגר, מצליח להגיע לשליטה עצמית. הוראה עצמית היא היגד פנימי שמטרתו להחליף את המחשבות האוטומטיות השליליות. הוראה עצמית יעילה, מאפשרת באחת את הכוונת הקשב לחשיבה חיובית יותר ויעילה יותר עבור הילד. ככל שההוראה העצמית תיגע באופן מדוייק יותר באמונות הבסיס, כך תהיה יעילה יותר.
ילד שאינו מעוניין לשבת לשולחן השבת עם כל המשפחה, הסיבות שלו לגיטימיות לו. יש לשבת ולשוחח אתו. אם אתם מסוכסכים עם ההורים שלכם, לא בטוח שגם הוא מסוכסך איתם. לא לפתוח את השיחה "גם אני לא אוהב את סבתא, אני מבין אותך…". אסרטיביות: "כולם יושבים לשולחן בעוד 10 דקות, מה הסיבה שאתה לא רוצה להצטרף? איך אפשר לעשות שתצטרף, כי כשיאספו את האוכל מהשולחן אין אפשרות לאכול". תנו לילד לדבר. יש לקחת אחריות על ההחלטה לא להצטרף לשולחן. היו אתו לפתרון הקושי, אל תפתרו בשבילו.

תוכניות הלימודים בבית הספר לא מותאמות באופן אישי לכל תלמיד/ה. יש שמתחברים לשפה, יש להיסטוריה ויש שהאומנות והשירה מתאימים להם יותר. תוכנית הלימודים "שיר עברי" שיזמתי מהווה מכנה משותף לכלל הלומדים. תוכנית מודולרית גמישה המהווה ביטויים ייחודים של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.
הילדים מספרים שבשיר עברי השירים יפים וניתן ללמוד על ארץ ישראל מה שלא ניתן ללמוד בשום דרך אחרת. למדו מושגים ומילים שלא הכירו כמו גולה, נכר, העפלה, משחתת, קיפקא, טיירה, חלב בתוך בקבוק, הפוגה, לפרוס מרבדי גנים, להלביש את המולדת בשלמת בטון ומלט ועוד. למדו את מפת ארץ ישראל וידעו למקם את הישובים במפת ארץ ישראל, להבדיל בין הגליל העליון והגולן, להבין שלא ניתן ללכת ברגל מאיילת השחר למטולה, "כי זה קצת רחוק". להכיר את הנגב ואת החזון של דוד בן גוריון ש"הנגב עוד יהיה פורח" ולדעת שדוד בן גוריון פרק את הפלמ"ח והקים את צה"ל. להבין מהי הרכבה מתוך השיר הורה האחזות. לדעת שאת תיבת נוח לא בנו ביום ולא בשנה באמצעות השיר "נוח" של יורם טהרלב. דפי העבודה שניתנים לסיכום נושאים הינם קלילים וידידותיים ומהווים עבודה משותפת וחוויתית. ילדה בכיתה ד' כתבה: "אני אוהבת את היוצרת נעמי שמר כי היא לימדה בשירים שלה, כמו בשיר "הטיול הקטן", למדתי על הכלנית ועל החולד ועל שהנמלה ממשפחת הדבורניים".
הילדים אומרים שכיף בשיעורים, בלמידה ובשירת הרבים. אוהבים לשיר עם חברים, לשים ידים על כתפי החבר, למחוא כפיים ולעיתים גם לצאת בריקודים. תוך כדי שמיעת השירים מתקיים חידון שממנו לומדים באמצעות משחק. הילדים שמחים ללמוד מה ההורים והסבים חוו בתור ילדים ועל אילו שירים הם גדלו. כל הילדים ציינו שהאווירה בזמן השיעור נעימה ומשאירה הרגשה טובה בלב וזה לא מתקיים כשאר השיעורים, השיעור פתוח ומגוון, בין שירה, שיח וכתיבה. הילדים מספרים שיושבים בבית עם ההורים ועם הסבים ושרים.
במסגרת שיר עברי למדו הילדים במשך ארבע שנים כ150 שירים. למדו על ההיסטוריה של ארץ ישראל, הכירו את מפת ארץ ישראל והעמקו במורשת העם והמדינה. השירים לימדו אותם שההצלחה של החלוצים להקים מדינה הייתה תלויה רבות ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות. השנה התקיים פיילוט להקניית כלים לחוסן נפשי באמצעות השיר העיברי בכיתה ז'. מקווים להסקת מסקנות והבניית תוכנית לימודים מוצלחת.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.