תגית: מודלינג

פגשתי השבוע משפחה: אבא אמא ושלושה ילדים בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית תמיד יש "טענות" שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.
מראיון עם ההורים עלה שהאבא עובד במפעל והאמא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כתה י' והאם נשרה מהלימודים בסיום כתה ח' בבית ספר יסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים. אמא לא עובדת כל יום כי בבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש אבא: "שילכו לבית ספר. באים הביתה אוכלים ולחדר שלהם". אמא: "לא צריך כלום רק שיהיו בריאים".
תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עימה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.
על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות "נוכחים" במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל בין 2 משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני שטיפת כלים וביום רביעי לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.
מודלינג. מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האמא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.
השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרות על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן הערכה ראלית של יכולת/כשרון והכוונה ליום המחרת "רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק". "שירה, וואו כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה, תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?"
העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/פסיכולוגית. כשאנחנו ההורים/הצוות החינוכי רגועים ובטוחים בעשייה שלנו אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.